תל חצור

תל חצור
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 2, 3, 4, 6
שטח האתר	76.9 הקטאר (אתר מורשת עולמית)
חלק מתוך	תלים מקראיים: תל חצור, תל מגידו ותל באר שבע
מידות
שטח	76.9 הקטאר
היסטוריה
תקופות	תקופת הברונזה
אתר ארכאולוגי
ארכאולוגים	ג'ון גרסטנג, יגאל ידין, אמנון בן-תור
מיקום
מדינה	ישראל
קואורדינטות	33°01′06″N 35°34′09″E / 33.018333333333°N 35.569166666667°E
	(למפת אצבע הגליל רגילה) תל חצור

תל חצור הוא תל וגן לאומי ישראלי, השוכן בתל אל-קדח, ממערב לקיבוץ איילת השחר, בגבולו הדרומי של עמק החולה. תל חצור משתרע על שטח של כ-840 דונם בין התוואי הישן והחדש של כביש 90 והוא הגדול מבין כ-200 תילים מקראיים ברחבי ישראל. בשנת 2005 הוכר תל חצור כאתר מורשת עולמית יחד עם תל מגידו ותל באר שבע.

מצודה מימי אחאב אשר נבנתה על גבי ביצורים מתקופות מוקדמות יותר, ובמה מימי השופטים

"בית העמודים", מבנה ציבורי ששימש לאחסון סחורות, בחצור

העיר חצור הייתה מיושבת מסוף האלף ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לפנה"ס. בתנ"ך נזכרת חצור בשלושה הקשרים: תפקידה בעת יישוב הארץ בידי הישראלים באלף השני לפנה"ס, בנייתה מחדש על ידי ממלכת ישראל החל במאה ה-10 לפנה"ס, וכיבושה בשנת 732 לפנה"ס בידי מלך אשור, תגלת פלאסר השלישי.

חצור הגלילית, שקמה כמעברה ב-1953, נקראה על שם חצור הקדומה.

היסטוריה עריכה

תקופת הברונזה עריכה

חצור שכנה על דרכי המסחר שבין מצרים העתיקה בדרום ופיניקיה, סוריה, אסיה הקטנה ומסופוטמיה בצפון. עושרה התבסס על המישורים הפוריים של עמק החולה ובתחילת האלף ה-2 לפנה"ס הוערכה אוכלוסייתה בכ-15,000 עד 20,000 נפש. אותה עת הייתה חצור העיר הגדולה בארץ ובין החשובות שבעריה.

חצור נזכרה לראשונה בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-19 לפנה"ס וכן בכתבי מארי שנמצאו בקרבת הפרת במסופוטמיה (מלך חצור אבניאדו שמוזכר בארכיון מארי הוא אולי "הידהוד" לשם יבין). במאה ה-18 לפנה"ס ניהלו מספר ממלכות בצפון מסופוטמיה דיפלומטיה בינלאומית שכללה תכתובות ומפגשים. חצור הייתה חלק מהמגעים הדיפלומטיים, דבר המעיד על חשיבותה. במכתב שנמצא בארכיון מארי שנכתב על ידי אחד הפקידים של זמרי-לים מלך מארי, הוא מציין את הממלכות שלקחו חלק במגעים הדיפלומטיים וכותב אליו בבקשת הנחיות:

[אם] השליחים העוברים מבבל, אשנונה, אכלתום, כרנה, קברה וארפחה, אשר נשלחים אל ימחד, קטנה, חצור וכ[רכמ]יש יגיעו, האתן להם ללכת או אעצרם? ואם השליחים (העוברים) מימחד, קטנה, חצור וכרכמיש [אשר נשלחים אל בבל, אשנונ]ה, [קברה?, ארפ]חה, [אכלתום? וכרנה? יגיעו, האתן להם ללכת] או אעצרם? כך או אחרת, יכתוב נא לי אדוני את החלטתו.

— עורך: ישראל אפעל, ההיסטוריה של ארץ-ישראל - מבואות התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה), הוצאת יד יצחק בן-צבי וכתר הוצאה לאור, 1982, עמ' 152

מאוחר יותר נזכרה חצור במכתבי אל עמרנה שנמצאו באל עמרנה במצרים ושנכתבו במאה ה-14 לפנה"ס. במכתבים מוזכר מלך חצור עבדי תישרי המביע את נאמנותו לפרעה. עבדי תישרי הוא היחיד משליטי כנען שמכונה במכתבים בתואר "מלך" דבר המעיד על גודלה וחשיבותה של העיר בתקופה זו. מכתבי אל עמארנה כוללים שתי אגרות של שליטי חצור וכן במכתבי שליטי צור ועשתרות (עיר מחבל הבשן). על פי מכתב מלך עשתרות היה סכסוך בין שתי הממלכות.^[1]

בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה חצור עיר גדולה. בחפירות הארכאולוגיות נחשפו מקדשים, מקדש גדול שבחזיתו מזבח, ביצורים, אורתותסטטים (לוחות בזלת מסותתים ששימשו כנדבך תחתון לאורך קירות מבני ציבור), פסלים מבזלת, לוחות אחדים בכתב יתדות. תרבותה החומרית של העיר בתקופה זאת הייתה קשורה לממלכות ששכנו בסוריה. חצור לא הייתה מעורבת במאבקים שהתחוללו בכנען בתקופת אל עמארנה.^[2]

תקופת ההתנחלות עריכה

האזכור הראשון של חצור בתנ"ך הוא בספר יהושע, שם מתוארת עוצמתה של העיר וגורלה מידי יהושע בן נון:

וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיִּלְכֹּד אֶת-חָצוֹר, וְאֶת-מַלְכָּהּ, הִכָּה בֶחָרֶב: כִּי-חָצוֹר לְפָנִים--הִיא, רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה. וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ לְפִי-חֶרֶב, הַחֲרֵם--לֹא נוֹתַר, כָּל-נְשָׁמָה; וְאֶת-חָצוֹר, שָׂרַף בָּאֵשׁ.

— פרק יא, 10-13

הממצאים הארכאולוגיים אכן מאשרים כי חצור נהרסה בשרפה בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת וננטשה. במקום נמצאו כדים ובהם תבואה שרופה בת 3,400 שנה^[3] ממצאים אחרים מצביעים על חורבן במאה ה-13 לפני הספירה. קיימת מחלוקת לגבי הקשר בין הממצאים לבין הסיפור התנ"כי. עד אמצע המאה ה-20 הגישה המקובלת במחקר אימצה את תיאור הכיבוש המקראי כתיאור היסטורי, גישה שאותגרה בהמשך על ידי גישות מתחרות.^[4]^[5] חורבן חצור קושר גם עם משבר תקופת הברונזה המאוחרת, במהלכו חרבו ערים רבות במזרח התיכון, במקרים רבים בלי עדות ברורה לזהות המחריבים. חסרון ממצאים כגון כלי נשק וסימני אלימות, כמו גם תהליך הידרדרות ממושך לפני החורבן, הוליכו חופרת אחרת של האתר, הארכאולוגית שרון צוקרמן, להציע התקוממות עממית פנימית.^[6]

עם זאת, בשכבת השריפה וההרס נמצאה התזה מכוונת של ראשי פסלים, גם כנעניים וגם מצריים, דבר המחזק את ההתאמה לסיפור המקראי על כיבוש חצור בידי בני ישראל, ועושר הממצאים מתאים לתיאור המקראי על מרכזיותה של חצור באלף השני לפני הספירה.^[4]

אזכור נוסף של המאבק עם חצור נמצא בספר שופטים:

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'; וְאֵהוּד, מֵת. וַיִּמְכְּרֵם ה', בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה': כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה.

— פרק ד', 1-3

בעקבות כך, הורתה דבורה הנביאה לברק בן אבינעם לצאת למלחמה בצבא חצור.

יש חוקרים המאמינים כי שני הסיפורים הם תיאור של אירוע אחד העוסק במלחמות ישראל כנגד אותו יבין מלך חצור ויש אף הטוענים, כי התנ"ך קיבץ מספר התרחשויות היסטוריות וייחס אותן למנהיג בודד - יהושע.^[7] חוקרים אחרים רואים התאמה מלאה לסיפור התנ"כי ומציינים שהיה יותר מיבין אחד מלך חצור.^[8] רד"ק פירש שיבין היה ממשפחת מלכי כנען בית יבין, שמלכו בחצור לפני חורבנה, ולאחר מכן משכנם היה "חרשת הגוים". הדבר ניכר, לפרשנותו, גם מלשון הפסוק "אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר" לשון עבר, לעומת "וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם" לשון הווה.

התקופה הישראלית עריכה

בפעם הבאה נזכרת חצור בתנ"ך בהקשר שונה לחלוטין. לפי הכתובים בתקופת המלך שלמה במאה ה-10 לפנה"ס, העיר שבה ונבנתה. הדברים נזכרים בספר מלכים א', המתאר את העיר כאחת מערי הביצורים של שלמה המלך:

וְזֶה דְבַר-הַמַּס אֲשֶׁר-הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית ה' וְאֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-הַמִּלּוֹא, וְאֵת, חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-חָצֹר וְאֶת-מְגִדּוֹ, וְאֶת-גָּזֶר.

— פרק ט', 15

במחקר הארכאולוגי נמצאה בנייה חדשה בעיר העילית של חצור (העיר התחתית לא נבנתה שוב לעולם). ביצורי העיר מתקופה זו נחשבו בתחילה כדומים לביצוריהם של תל מגידו ותל גזר אשר יוחסו בעקבות המקרא לשלמה המלך. אולם מחקרים מאוחרים יותר הצביעו על אי דמיון ביניהם, ועל כך שהם לא נבנו על ידי אותו גורם. ועל כן מתארכים אותם חוקרים כדוגמת ישראל פינקלשטיין לתקופת המלך עמרי. בכל אופן, בתקופת המלך אחאב, באמצע המאה ה-9 לפנה"ס הפכה העיר לאחת מערי הבירה של המדינה, ונבנתה בה מצודה חדשה. חצור המשיכה ושגשגה גם בתקופת ירבעם השני במחצית הראשונה של מאה ה-8 לפנה"ס.

בשנת 732 לפנה"ס נכבשה העיר, עם ממלכת ישראל כולה, על ידי תגלת פלאסר השלישי. וכך נכתב בספר מלכים ב':

בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה.

— פרק ט"ו, 29

ברור שעל אף שהמקום המשיך להיות מיושב, העיר כבר ירדה מגדולתה. הפעם האחרונה בה מוזכרת חצור במקורות העת העתיקה היא בספר מכבים א', המציין כי מלחמת יונתן הוופסי בדמטריוס התנהלה במישור חצור בשנת 147 לפנה"ס.

המחקר באתר עריכה

שטחה של העיר מתחלק לשני חלקים - העיר העליונה, או האקרופוליס ששטחו 120 דונם, והעיר התחתונה המשתרעת על 700 דונם. חצור זוהתה לראשונה עם תל אל-קדח בשנת 1875 ונערכה בה חפירת בדיקה קצרה על ידי ג'ון גרסטנג בשנת 1928. מחקר מעמיק התקיים על ידי משלחת של האוניברסיטה העברית בשנים 1955–1958 חפרה במקום משלחת גדולה בהנהלתו של יגאל ידין (שפרסם על כך ספר פופולרי בשם חצור: "ראש כל הממלכות האלה"). בין חברי המשלחת היו החוקרים רות עמירן, יוחנן אהרוני, ז'אן פרו, טרודה דותן. עונה נוספת ניהלה משלחתו של ידין בשנת 1968. החפירות במקום התחדשו בשנת 1990 על ידי משלחת חפירות בהנהלתו של אמנון בן תור אליו הצטרפה ב-2006 שרון צוקרמן,^[9] עד לפטירתה בנובמבר 2014.

ממצאי התעודות עריכה

בחפירות בתל נמצאו מאז תחילת החפירות ועד מחצית שנת 2012, 18 תעודות בכתב יתדות. בכל ארץ ישראל נמצאו עד לאותו מועד 95 תעודות בכתב זה. רובן של התעודות הן מתקופת הברונזה התיכונה (1550-2000 לפנה"ס), ויתרתן מתקופת הברונזה המאוחרת (1200-1550 לפנה"ס). קיים שוני בסוג הכתב בשתי התקופות. הכתובות שנמצאו עסקו במגוון של נושאים: מכתבים, מסמכים מנהליים, כתובות הקדשה, טקסט המסביר איך מלמדים חשבון, טקסטים לנבואה, וכן שבר קטן של אוסף חוקים המקביל לחוקי חמורבי.^[10] הימצאותן של תעודות רבות אלו במקום אחד הובילו את החוקרים הממונים על החפירה למסקנה שחצור הייתה מרכז של מנהל ולימוד ושפעלו בה סופרים מן השורה הראשונה.^[11]

גלריית תמונות עריכה

מצודה מהתקופה הישראלית הקדומה בחצור
בור המים בחצור
מבט נוסף אל בור המים בחצור. ניתן לראות את גרם המדרגות העתיק העשוי מאבן, ואת גרם המדרגות המודרני ממתכת ועץ
שער מצודה מלכותית מאבן גיר, מתוארך למאה ה-9 לפנה"ס מחצית ימנית של שער כפול שהיה קבוע בכניסה למצודת חצור בימי המלך אחאב. השער בנוי אבני גזית מסותתות ומעוטר בשתי כותרות מגולפות התומכות במשקוף מרשים בגודלו, מוזיאון ישראל
אריה מבזלת שהתגלה בבור ליד הכניסה של המקדש בשכבה 1ב בשטח ח', מוזיאון ישראל
מצבות השייכות ל"מקדש המצבות", מוזיאון ישראל
מקדש דביר מתקופת הברונזה המאוחרת, בשטח ח בעיר התחתונה בחצור
קנקני אגירה תבואה מתקופת הברונזה המאוחרת. תצוגה מוזיאון דגון

לקריאה נוספת עריכה

כתב העת קדמוניות, 143, תשע"ב 2012. חוברת המוקדשת לתל חצור, מאמרים בנושאים שונים
כל מקום ואתר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור והוצאת כרטא 1978. עמוד 449
זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל לידיעת ארץ ישראל הוצאת עם עובד - תרבות וחינוך, 1986. עמודים 2476–2488
ויקטור גרן, תיאור ארץ ישראל, הגליל כרך 7, תרגם מצרפתית חיים בן עמרם לפי מהדורת 1880. הוצאת יד בן צבי 1987. עמודים 202–204
נדב נאמן, "חצור במאות ה-י"ד-י"ג לפני הספירה בראי התעודות והממצא הארכאולוגי", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 333–341
שרון צוקרמן, "חצור בתקופת הברונזה הקדומה", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 370–379
רוחמה בונפיל, לבוא לפני המלך - אגן טקסי בחדר הכס בחצור, ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 59–72
אמנון בן-תור, חצור, מטרופולין כנענית ועיר ישראלית, הוצאת יד בן צבי, 2015
Ruhama Bonfil, Coming before the King—A Ceremonial Basin in Hazor’s Throne Room. Eretz-Israel 30 (Amnon Ben-Tor Volume): 59–72 (Hebrew), 145*–46* (English summary)
Zarzecki-Peleg, A and Bonfil, R. (2011) A Syrian City-State in Mitanni’s Orbit? Ugarit-Forschungen 43: 537-567
Bonfil R. and Zarzecki-Peleg A., 2022, The iron which the king, my lord, gave to the smiths for work”: Aspects of Authority and Prestige in the City Plan of Hazor Stratum VIII. in U. Davidovich, N. Yahalom-Mack & S. Matskevich (eds.), Material, Method, and Meaning: Papers in Eastern Mediterranean Archaeology in Honor of Ilan Sharon, Ägypten und Altes Testament, vol. 110, Zaphon, Münster, pp. 313-335