אדית פיאף

זמרת צרפתייה

אדית ג'ובאנה גאסיוןצרפתית: Édith Giovanna Gassion, הידועה בשם אדית פיאף (Édith Piaf); ‏האזנה?‏‏ 19 בדצמבר 191510 באוקטובר 1963) הייתה זמרת שאנסון צרפתית נודעת, שזכתה לפופולריות רבה במולדתה וברחבי העולם. כמה משיריה ואופן ביצועם הדרמטי שיקפו את עלילות חייה הנפתלים ואת האסונות שחוותה בחייה. עם שיריה הנודעים ביותר ניתן למנות את "החיים בוורוד" (La Vie en rose), "מילורד" (Milord), "פדם... פדם..." (Padam padam), "ההמון" (La Foule), "איני מתחרטת על דבר" (Non, je ne regrette rien), "המנון לאהבה" (Hymne à l'amour) ו"האקורדיוניסט" (l'Accordéoniste).

אדית פיאף
Édith Piaf
לידה 19 בדצמבר 1915
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 באוקטובר 1963 (בגיל 47)
גראס, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Édith Giovanna Gassion עריכת הנתון בוויקינתונים
שם במה Édith Piaf עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פר לשז עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1935–1963 (כ־28 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שאנסון, chanson réaliste, בלדה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול קונטרה אלט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים קפיטול רקורדס, פולידור רקורדס, קולומביה רקורדס, פאטה-מרקוני, פיליפס רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ז'אק פילס (20 בספטמבר 19521956)
Theophanis Lamboukas (9 באוקטובר 196210 באוקטובר 1963) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Marcelle Dupont עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אדית פיאף בשנת 1951

ביוגרפיה עריכה

ילדות ונעורים עריכה

 
אדית פיאף בילדותה

פיאף נולדה בפריז, בירת צרפת למשפחה ענייה של אמני רחוב. אמה, אנטה ג'ובאנה מָיָאר, ילדה את פיאף כשהייתה בת 17. האם התפרנסה משירה, תחילה בבית קפה מקומי ואחר כך בקרנות רחוב, אך ראתה בפיאף נטל ומסרה אותה לאמה שתטפל בה. כשחזר אביה, שלחם אז בחזית במלחמת העולם הראשונה, מצא את פיאף חולה ומוזנחת אצל חמותו, והוא מסר אותה לאמו, שניהלה בית בושת בנורמנדי והותיר אותה שם עד שהשתחרר מהשירות הצבאי[1].

אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואחרי שחרורו של אביה מהצבא, עברו פיאף ואביה לגור בפריז, והתפרנסו בדוחק מהופעות רחוב של אביה, שהיה לוליין קרקס. אביה של פיאף עודד אותה לשיר, בין השאר כדי לעודד את הקהל ברחוב להגדיל את תרומתו למופעי הרחוב שלו. בגיל 16 התאהבה אדית בנער שליח בשם לואי דופון ובשנת 1933, כשהייתה בת 17, נולדה להם בת בשם מרסל, שמתה בגיל שנתיים מדלקת קרום המוח.

לאורך חייה טיפחה פיאף סיפורים שתיארו את הילדות הקשה שעברה. כך סיפרה כי כאשר פקדו את אמה צירי הלידה היא לא הספיקה להגיע לבית החולים וילדה את פיאף בחדר המדרגות של בית הדירות שבו התגוררה המשפחה, ברחוב בלוויל שבפריז. ב-1918 כשהייתה פיאף בת שלוש סבלה מדלקת קרום המוח ובעקבות סיבוך במחלה התעוורה. לדבריה, ראייתה שבה אליה כעבור שלוש שנים בשנת 1921. פיאף ייחסה את השינוי במצבה לתפילות על קברה של תרז הקדושה מליזיה וכל חייה ענדה תליון עם דמותה של הקדושה. אולם הספר "פיאף, מיתוס צרפתי" שיצא לאור בשנת 2013 על ידי העיתונאי רובר בלרה, שהתבסס בין היתר על מכתבים של הזמרת, הציג גרסה אגדית פחות לאירועים אלה, עם ממצאים על לידה רגילה בבית חולים ועל דלקת עיניים שנמשכה לכל היותר מספר שבועות.

ההצלחה כזמרת עריכה

ב-1935 שמע לואי לפלה (Louis Leplée), הבעלים של קברט לֶה זֶ'רְנִי שבשדרות שאנז אליזה, את פיאף הצעירה שרה ברחוב. לפלה העניק לפיאף את עבודתה הראשונה כזמרת במועדון לילה ואף הצמיד לה את הכינוי "לה מום פיאף" (Môme - גברת קטנה, Piaf - ציפור דרור), והכינוי דבק בה. בהופעת הבכורה שלה נכח הזמר מוריס שבלייה, ושבחיו סייעו לפיאף לרכוש מוניטין ראשוני. בתקופה זו פגשה פיאף גם את מרגריט מונו, מלחינה מוכשרת ופסנתרנית וירטואוזית, שהפכה חברתה הנאמנה לאורך כל חייה, ואף הלחינה שירים עבור פיאף, וביניהם "המנון לאהבה" (Hymne à l'amour).

 
פסל בדמותה של פיאף
 
קברה של פיאף בבית הקברות פר לשז שבפריז

בשנת 1936 הוציאה אדית פיאף את תקליטה הראשון, שזכה להצלחה. באותה שנה נעצרה באשמת מעורבות ברצח לפלה, שנורה בראשו במיטתו על ידי כנופיית פושעים מרובע פיגאל, שהיו מכריה של פיאף. פיאף שוחררה מחוסר ראיות, אך משכה אליה תשומת לב ציבורית שלילית שכמעט עלתה לה בקריירה. היא שבה להופיע באולמות קטנים ואף ברחוב. כדי לשקם את תדמיתה פיאף יצרה קשר עם רמון אסו (Raymond Asso), שכתב כמה משיריה הנודעים. אסו הפך למאהבה ומנהלה של פיאף, ותחת חסותו ליטשה פיאף את הופעתה והתמקצעה.

ב-1937 הופיעה במועדון A.B.C בפריז, וקנתה לה שם בזכות סגנון השירה הדרמטי שלה ובזכות קולה המיוחד. פיאף המשיכה להופיע בזמן מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי של צרפת. פיאף אף הופיעה בגרמניה בפני שבויי מלחמה צרפתים. פרק זה של חייה נותר מעורפל, ואף התעוררה ביקורת על שעברה בקלות יחסית את אירועי המלחמה, כשבחרה לעסוק גם בבידור הכוחות הכובשים במקום להקריב את הקריירה שלה כאמנים אחרים. בצילומים מהתקופה נראית פיאף צוהלת ברחובות ברלין יחד עם הזמר שארל טרנה ואמנים נוספים. בפריז הכבושה, שבה חיו רוב התושבים על תלושי מזון, אפשר לה מעמדה להתגורר בדירה מרווחת ליד מטה הגסטאפו, בבניין שבו שכן בית בושת שביקרו בו דרך קבע קציני אס-אס, חברי המיליציה הצרפתית וסוחרי השוק השחור. לאחר המלחמה ניצלה מעונש כשטענה שעבדה עבור ההתנגדות לכיבוש ואף הצילה 180 שבויים, אולם איש מהם לא התייצב לאשר את דבריה.[2]

אחד ממאהביה ומשותפיה המוזיקליים בתקופה זו היה המלחין היהודי נורברט גלנצברג, אותו הצילה על ידי העברתו לאזור צרפת החופשית.

בשנת 1944 פגשה בהופעה במולן רוז' את איב מונטאן הצעיר, שהפך למאהבה, וממעמדה המבוסס סייעה בטיפוח הקריירה שלו. שנה מאוחר יותר, ב-1946, כתבה את המילים לשיר שהפך מזוהה עמה יותר מכל, "החיים בוורוד" (La Vie en rose).

בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה קנתה לה פיאף שם ברחבי העולם. פיאף הופיעה מספר פעמים בניו יורק ושרה בקרנגי הול. בעידודו של השחקן הצרפתי מוריס שבלייה שרה פיאף גם בסרטים, בקומדיות ובאופרות, וערכה סיבובי הופעות באירופה, בדרום אמריקה ובארצות הברית. בהופעותיה הקפידה פיאף ללבוש תמיד שמלה שחורה בעלת מחשוף רחב, וסיגלה לעצמה שפת גוף ייחודית, שסייעה לה "להציג" את השיר בסיוע מחוות ידיים דרמטיות.

חיי אהבה עריכה

פיאף, שהתקשתה ביצירת קשרים יציבים וממושכים, ניהלה חיי אהבה סוערים, עתירי מאהבים וקשרים מזדמנים. הגברים שהיו עמה הרבו בשבחי נדיבותה ויכולתה לשמוח ולצחוק, בניגוד לחזות הטראגית שלה על הבמה. חיי האהבה של פיאף תוארו לעיתים תכופות בעיתוני התקופה. קשר נודע אחד של פיאף היה עם המלחין היהודי מישל אמר (נולד בשם אמר רוזנשטיין), שכתב לה את השיר "האקורדיוניסט". רומן נודע אחר היה עם מרסל סרדן, מתאגרף צרפתי (ממוצא אלג'יראי), שפגש את פיאף בניו יורק, כאשר זכה בתואר אלוף העולם במשקל בינוני. הקשר ביניהם התפתח למרות היותו של סרדן נשוי ובעל משפחה, אך בא אל קיצו באופן טראגי כאשר נהרג סרדן בהתרסקות מטוסו באוקטובר 1949. פיאף, שדחקה בסרדן לטוס אליה לפריז, במקום להפליג באוניה, התייסרה ברגשות אשם. פיאף, שראתה בסרדן את אהבת חייה, כתבה על אהבתם את מילות שירה הנודע "המנון לאהבה" (הלחינה, מונו).

בשנת 1951 פגשה פיאף את שארל אזנבור, אמן צעיר נוסף, וזה הפך ליד ימינה ולמאהבה. אחריו פגשה בזמר הצעיר ז'ורז' מוסטקי, שהפך אף הוא למאהבה. שניהם יצאו נשכרים מהקשר עמה ומוסטקי אף גמל לה, כאשר כתב עבורה את השיר "מילורד", שהפך אחד משיריה הנודעים. בריאותה הרעועה של פיאף, שהרגלי השתייה שלה לא תרמו לה, החמירה בעקבות תאונת דרכים שעברה יחד עם מוסטקי.

מחלתה ומותה עריכה

לקראת סוף שנות החמישים החמיר מצבה הבריאותי של פיאף, שהייתה חולנית מילדותה, ובשנת 1959 התמוטטה על הבמה במהלך סיבוב הופעות בניו יורק[3]. למרות בריאותה הדועכת היא שבה לבמה, ובשנת 1961 הופיעה באולימפיה שבפריז[4]. פיאף ערכה את ההופעות לתחינתו של בעל האולם, ברונו קוקטריקס, והצלחת הופעותיה סייעה להצלת האולם מסגירה. בהופעות אלו שרה לראשונה את השיר "Non, je ne regrette rien" (מילים מישל ווקֵר, לחן שארל דומון). פיאף אמרה על השיר: "זה השיר שלו חיכיתי כל חיי", "השיר הזה הוא אני". ממד נוסף של התרגשות הוסיפה הידיעה כי פיאף חולה וכי לא תאריך ימים. בשנת 1962, נישאה פיאף בת ה-47, חולה ותשושה, לתאו סרפו בן ה-26. השניים שרו יחד את השיר "לשם מה נועדה האהבה" (A Quoi Ca Sert L'amour).

פיאף נפטרה בביתה שבדרום צרפת מסרטן הכבד ב-10 או ב-11 באוקטובר 1963[5]. היא הייתה בת 47 במותה. תאריך מותה המדויק אינו ידוע, שכן ההודעה על מותה עוכבה כדי שניתן יהיה להעביר את גופתה לפריז ולקבור אותה שם[6]. היא נקברה בבית הקברות פר לשז. הכנסייה הקתולית החרימה את הלווייתה בגלל אורח חייה הלא מוסרי, ולמרות זאת ליוו אותה בדרכה האחרונה יותר ממאה אלף איש[7].

ב-1970 נהרג בעלה תאו בתאונת דרכים, ונקבר לצידה.

בתרבות עריכה

חייה הדרמטיים של פיאף, כמו גם שיריה, שימשו מצע למספר מחזות. בקולנוע הושמעו שירים כמו "החיים בוורוד", "אינני מתחרטת על דבר" ו"המנון לאהבה" בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה. השיר "החיים בוורוד", במיוחד, הפך מעין סמל נוח וקל לזיהוי לכל דבר הקשור בצרפת, בין השאר בעקבות השימוש הנרחב בו בהקשר זה בסרט סברינה של בילי ויילדר. בשנת 1983 יצר הבמאי הצרפתי קלוד ללוש את הסרט "אהבתה של אדית פיאף" (Edit Et Marcel), שתיאר את קשריה המפורסמים של פיאף עם סרדן.

בשנת 2007 יצאה לאקרנים הסרט "החיים בורוד" (La môme) ביוגרפיה מלאה של פיאף, שהיה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת בכל הזמנים[8].

בישראל עריכה

בשנת 1975 הופק המופע "פדם פדם - ערב שירי אדית פיאף", בעריכת אבי קורן (שתרגם את שיריה וכתב קטעי קישור לערב), בבימוי דני ליטאי, בכיכוב הזמרת סנדרה ג'ונסון, עם מונולוגים בביצוע יונה אליאן[9]. מופע זה עלה במשך שנתיים[10], ושוב ב-1985[11]. ב-1987 עלתה גרסה חדשה של המופע באולם נחמני בתל אביב, בשם "גברתי הקטנה", בכיכובה של הזמרת טובה פורת[12].

בשנת 1980 הופק המחזה "פיאף", גרסה עברית למחזה שעלה בלונדון[13].בשנת 2022 הועלה המחזה שוב בהפקת התיאטרון העברי (תיאטרון הצפון)[14][15]

בשנת 1990 יצא לאור האלבום "שפת אמי" של קורין אלאל, שכלל שלושה שירים של אדית פיאף בתרגום לעברית של אהוד מנור[16].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • פייר דוקלו, ז'ורז' מרטן, אדית פיאף, ביוגרפיה, תרגמה מצרפתית: דפנה שניצר, הוצאת רסלינג, 2018[17].

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אדית פיאף בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ לזכר ציפור הדרור הקטנה, דבר, 28 בנובמבר 1969
  2. ^ גדעון קוץ, ניפוץ המיתוס: השנסון הנאצי של אדית פיאף, באתר nrg‏, 26 באוגוסט 2013
  3. ^ אדית פיאף חולה, הארץ, 26 בפברואר 1959
  4. ^ נתן דונביץ, אדית פיאף שבה לתחיה, הארץ, 6 בינואר 1961
  5. ^ אדית פיאף איננה, על המשמר, 13 באוקטובר 1963
  6. ^ מלכת הזמר אדית פיאף מתה, קול העם, 13 באוקטובר 1963
  7. ^ רבבות בהלווית הזמרת אדית פיאף, הארץ, 15 באוקטובר 1963
  8. ^ גואל פינטו, הקול האמיתי של פיאף, באתר הארץ, 18 במרץ 2007
    אורי קליין, גם הבמאי לא מתחרט על כלום, באתר הארץ, 14 במרץ 2007
  9. ^ פיאף בעברית, מעריב, 23 ביוני 1975
  10. ^ זאב פרי, סנדרה ג'ונסון בערב יחיד חדש, דבר, 25 בפברואר 1980
  11. ^ יוסי חרסונסקי, אדית אליאן וסנדרה פיאף, מעריב, 11 באוקטובר 1985
  12. ^ השגריר לא בא לגברת הקטנה, מעריב, 30 ביולי 1987
    ליאורה כהן, פורת אחרי האבל, חדשות, 13 באוגוסט 1987
  13. ^ "פיאף" בהפקה:ישראלית, דבר, 2 באפריל 1980
    אליקים ירון, על מות אדית פיאף, מעריב, 6 ביולי 1980
  14. ^ פיאף, באתר התיאטרון העברי
  15. ^ יובל אראל, פיאף – המחזה - יובל אראל, באתר הבלוג של יובל אראל, ‏2023-05-29
  16. ^ עמית שהם, אלאל בשיאה - 'שפת אמי' - אן.אם.סי, חדשות, 18 באוקטובר 1990
    יעל גבירץ, זו לא חוכמה לומר ז'ה־טם, חדשות, 5 ביולי 1990
  17. ^   דניאל בן סימון, "אדית פיאף: ביוגרפיה": ספר שמחמיץ את הדרמות הגדולות בחייה של הדיווה, באתר הארץ, 6 בפברואר 2019