מלחמת הרומנטיקנים

מלחמת הרומנטיקנים (באנגלית: War of the Romantics) הוא מונח שמשמש היסטוריונים למוזיקה, כדי לתאר את הפילוג בקרב מוזיקאים בולטים במחצית השנייה של המאה ה-19. המבנה המוזיקלי, ההרמוניה הכרומטית (אנ') והמוזיקה התוכניתית לעומת המוזיקה האבסולוטית, היו תחומי המחלוקת העיקריים. הצדדים היריבים התגבשו בשנות ה-50 של המאה ה-19. החברים הבולטים בחוג השמרני היו יוהנס ברהמס, יוזף יואכים, קלרה שומאן ותלמידי קונסרבטוריון לייפציג שהוקם על ידי פליקס מנדלסון. בין מתנגדיהם הפרוגרסיביים הרדיקליים, שהגיעו בעיקר מויימאר, היו פרנץ ליסט, חברי האסכולה הגרמנית החדשה וריכרד וגנר. המחלוקת התרחשה בגרמניה ובמרכז אירופה. מוזיקאים מצרפת, איטליה ורוסיה היו מעורבים באופן שולי בלבד. מלחינים משני הצדדים הושפעו מבטהובן והעריצו אותו. השמרנים התייחסו ליצירתו כפסגת היצירה, ואילו הפרוגרסיביים ראו בה התחלה חדשה במוזיקה.

השמרנים

קלרה שומאן, יוזף יואכים ויוהנס ברהמס, היו חברי מפתח מוקדמים בקבוצת מוזיקאים שמרנית. גרעין תומכים זה שמר על מורשתו האמנותית של רוברט שומאן, בעלה של קלרה, שנפטר בשנת 1856.

רוברט שומאן, שהיה מבקר ועורך כתב העת המוזיקלי המשפיע נויה צייטשריפט פיר מוזיק, אותו ייסד בשנת 1834, מעולם לא היה מעריץ של ליסט. עם זאת, הוא קיים יחסי ידידות נלהבים ופוריים עם ליסט, עם רומנטיקנים רדיקליים אחרים וכן עם שמרנים מוזיקליים כמו מנדלסון ונילס גאדה. הוא שיבח את נגינת הפסנתר של ליסט בכתב העת וסקר לטובה את הופעותיו בלייפציג בשנת 1840. עם זאת, אחרי 1842, כאשר גל הערצה כלפי ליסט שטף את אירופה ("הליסטומניה"), גם הוא וגם קלרה האמינו שליסט התחיל להזות בעצמו.

בשנת 1845 מכר שומאן את נויה צייטשריפט לפרנץ ברנדל, וכתב העת הפך למקור של תמיכה נלהבת בליסט ובאסכולה שלו. מאידך, כתב העת החל להתעניין פחות ביצירות של מנדלסון ומלחינים שמרנים אחרים. התפנית בקו העריכתי של כתב העת הובילה להידרדרות ביחסים בין שומאן וליסט, עד שב-1848 ניתק הקשר ביניהם. ליסט נשאר בתחילה לבבי ולעיתים נדיב ברמה המקצועית כלפי השומאנים, אך הם נעשו עוינים כלפיו בגלוי. קלרה שומאן הייתה שמרנית יותר מבעלה, והיא תפסה את השינוי בקו של כתב העת כפגיעה במורשתו.^{[דרוש מקור]}

ברהמס הצעיר ויואכים, שהיו קרובים לרוברט וקלארה שומאן, הצטרפו לבני הזוג שומאן בהתנגדותם לליסט ולאסכולה הגרמנית החדשה. בגיל 17 היה יואכים לפרופסור לכינור בקונסרבטוריון לייפציג, שם הוא קשר קשרים הדוקים עם מנדלסון, עם בני הזוג שומאן ועם פרדיננד דויד. שנתיים לאחר מכן, הוא הפך למנהל הקונצרטים של תזמורת החצר של ויימר בניהולו של ליסט. שלוש שנותיו בוויימר הותירו בו רשמים לא טובים מהניצוח והקומפוזיציה של ליסט. דעתו על המוזיקה של ליסט ושל שאר האסכולה הגרמנית החדשה, קיבלה חיזוק מהתכתבותו עם ברהמס וקלרה.

החוויה האישית של ברהמס עם ליסט הוגבלה לביקור בודד בוויימר בשנת 1853, כאשר הוא הציג כמה מיצירותיו בפני קבוצה שכללה את ליסט, פטר קורנליוס ויואכים רף. לאחר שליסט ניגן כמה מיצירותיו של ברהמס, הוא ביצע את סונטת הפסנתר בבי מינור של עצמו. ברהמס לא התרשם, לא מהמוזיקה של ליסט ולא מהמוזיקה של רוב שאר האסכולה הגרמנית החדשה. יוצא הדופן היה ריכרד וגנר, אותה הוא העריך באופן פרטי אף שלא ניסה להגן עליה באופן ציבורי. לא פעם אמר לחבריו, "אני הטוב שבוגנריאנים".^{[דרוש מקור]} גם יואכים כיבד את המוזיקה של וגנר; עם זאת, שניהם גם הסכימו שכתביו של וגנר הם מסוכנים.

המבקר אדוארד הנסליק היה בעל השפעה ומקובל על חוג השמרנים, שכן השקפתו לפיה המוזיקה היא "צורה נעה בצליל" תאמה להשקפתם. אישים נוספים, כגון היו היינריך פון הרצגנברג, פרידריך גרנשהיים, רוברט פוקס וקרל גולדמרק, נקשרו מפעם לפעם לחוג השמרנים.

ליסט, וגנר וחסידיהם

דמות המפתח בחוג המוזיקאים שהתפתח בוויימר ("האסכולה הגרמנית החדשה"), הייתה פרנץ ליסט. המלחין המוביל האחר של הקבוצה היה ריכרד וגנר. דמות בולטת נוספת היה המבקר ריכרד פוהל. הוא הובא על ידי ליסט לשמש כ"מבקר הבית" הלא רשמי של האסכולה, והוא שיבח את ליסט, ברליוז ווגנר בדפוס. הוא גם ביקר את טענתו שלאדוארד הנסליק שמוזיקה לא יכולה להיות פרוגרמטית. בין המצדדים בליסט ווגנר היו גם המלחינים פליקס דראז'קה, יוליוס ראובקה, קארל קלינדוורת, ויליאם מייסון ופיטר קורנליוס. המלחין והפסנתרן הנס פון בילוב תמך ליסט ובווגנר עד שאשתו, בתו של ליסט, קוזימה, עזבה אותו ונישאה לווגנר. לאחר מכן הוא העביר את נאמנותו לברהמס.

היו כמה ניסיונות, שבמרכזן עמד ליסט, ליצור ארגון מתמשך ורשמי שיתמוך בקבוצה. הנויה-ויימר-וירין היה ניסיון, שנמשך מספר שנים, ליצור ארגון כזה. ה-Tonkünstler-Versammlung (קונגרס אמני המוזיקה), שנפגש לראשונה בלייפציג ביוני 1859, היה ניסיון מוצלח יותר, והוא היה משמעותי בגיבוש האסכולה הגרמנית החדשה ולהקמתו בשנת 1861 של ה-Allgemeine Deutsche Musikverein (ADMV) (q.v.), ("האיחוד המוזיקלי הגרמני הכללי") קידם את תפיסתו של ליסט. אף על פי שהמלחין האוסטרי אנטון ברוקנר לא לקח חלק בוויכוח בין השמרנים לפרוגרסיבים, הסימפוניות שלו נתפסו כקרובות לפרוגרסיבים, בזכות ההרמוניה המתקדמת שלהם, התזמור המאסיבי והיקף הזמן המורחב. ההערצה שלו לווגנר – הוא לווגנר את הסימפוניה השלישית שלו וציטט בה מאופרות שלו – סייעה לביסוס הרושם הזה.

חילוקי דעות עיקריים

נקודת המחלוקת המרכזית בין שתי הקבוצות הייתה לגבי היחס לצורות מוזיקליות מסורתיות וחדשות. פולמוס זה צמח מתוך הוויכוח על סוגת הסימפוניה, שביצירתו של בטהובן התפתחה מיצירה למטרות בידור לצורת ביטוי יצירתית שמשלבת אידיאלים חברתיים, מוסריים ותרבותיים. ליסט ומעגל תומכיו צידדו בפיתוח סגנונות חדשים ובשילוב אלמנטים עלילתיים ודימויים במוזיקה. המוטו של ליסט היה "יין חדש דורש בקבוקים חדשים", ולצורך יישום גישתו הוא פיתח את סוגת הפואמה הסימפונית. מנגד, השמרנים בלייפציג וברלין העדיפו שימוש בצורות ששימשו את המאסטרים הקלאסיים ואשר נותחו על ידי מוזיקולוגים שפעלו בראשית המאה ה-19, כגון אדולף ברנהרד מרקס.

נקודת מחלוקת נוספת הייתה היכולת של מוזיקה לייצג פרוגרמה כלשהי מעבר למוזיקה עצמה – כלומר לגבי הרעיון של מוזיקה תוכניתית. בספרו "על היפה המוזיקלי" משנת 1854, טען הנסליק (שזוהה עם השמרנים) שמוזיקה אינה צריכה להתיימר לייצג שום דבר ספציפי מלבד את עצמה. לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הספר פורסמו שש הפואמות הסימפוניות הראשונות של ליסט וכן הוצגה לראשונה "סימפוניית פאוסט" שלו בניצוחו. הנסליק עדכן את הספר, שבמהדורתו השנייה הזכיר את ליסט ואת היצירות האלו באופן ספציפי. לדברי אלן ווקר, המוזיקולוג והביוגרף של ליסט, הגישה של הנסליק וביקורתו לא היו חדשות; החידוש היה בכך ש"הנסליק היה מוזיקאי שפנה למוזיקאים, והוא מצא קהל גדול".

המניפסט של השמרנים

אחד האירועים המשמעותיים היה פרסום מניפסט נגד ההטיה של כתב העת נויה צייטשריפט פיר מוזיק בעריכתו של פרנץ ברנדל. מוערך כי ברהמס חיבר את המניפסט, ובתחילה חתמו עליו ארבעה אישים, ביניהם ברהמס עצמו ויואכים. לאחר מכם נעשה מאמץ לגייס חתימות נוספות, אך לפני שנוספו חתימותיהם, הגיע עותק של המניפסט למשרדי מערכת כתב העת ברלינר מוזיק-צייטונג אקו, ומשם הוא הודלף ל"נויה צייטשריפט פיר מוזיקה עצמו, שפרסם מייד גרסה פרודית שלו. יומיים לאחר מכן, הופיע המניפסט המקורי הרשמית בברלינר מוזיק-צייטונג עם יותר מעשרים חתימות, כולל וולדמר ברגיאל, אלברט דיטריך, קרל ריינקה ופרדיננד הילר. במניפסט הוסע צער על הקו הערכתי החדש של כתב העת בעריכתו של ברנדל והוסעה ביקורת על ייצוג מוטה של המציאות, כאילו המוזיקאים התומכים ב"מוזיקה של העתיד לכאורה" הם רציניים יותר והוויכוח הוכרע לטובתם. פרסום המניפסט גרם לפרסום של הסכסוך בין שתי קבוצות המוזיקאים בעיתוני גרמניה.

קישורים חיצוניים

• מלחמת הרומנטיקנים, עולם המוזיקה.