מעבר סן ברנאר הגדול
מעבר סן ברנאר הגדול (בצרפתית: Col du Grand-Saint-Bernard, באיטלקית Colle del Gran San Bernardo) הוא מעבר הרים השוכן בקנטון ואלה בדרומה של שווייץ בסמוך לגבול עם איטליה.
 | |
| מעבר סן ברנאר הגדול | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה | 2,469 מטר |
| מדינה |
 איטליה שווייץ |
| מיקום | גבול שווייץ־איטליה |
| רכס הרים | הרי האלפים המערביים |
| מחבר בין | עמק נהר הרון שבשווייץ לבין אאוסטה שבאיטליה |
| פתיחת הכביש | מימי קדם |
| קואורדינטות | 45°52′12″N 7°10′19″E / 45.87°N 7.171945°E |
|
(למפת הרי האלפים רגילה)   סן ברנאר הגדול | |
המעבר הוא השלישי בגובהו בשווייץ. הוא מחבר בין מרטיני שבקנטון ואלה לאאוסטה שבאיטליה. הוא המעבר הנמוך ביותר ברכס המחבר את שתי פסגות האלפים הגבוהות ביותר: המון בלאן ממערב ומונטה רוזה ממזרח. המעבר ממוקם על קו פרשת המים בין עמק הרון שבשווייץ לעמק הפו שבאיטליה.
המעבר הוא המעבר העתיק ביותר העובר דרך הרי האלפים המערביים. ישנם עדויות שבני אדם עברו בן עוד בתקופת הברזל וקיימים שרידים של דרך רומאית עתיקה. בשנת 1800 צבאו של נפוליאון השתמש במעבר על מנת לפלוש לאיטליה, האירוע תואר על ידי שני ציירי השמן המפורסמים ז'אק-לואי דויד ושל פול דה-לה-רואש. בעת החדשה האפילו על המעבר דרכים נוחות יותר, ובראשון המנהרה שנחפרה תחתיו ונפתחה בשנת 1964, וכיום הוא משמש כאתר תיירות ומורשת היסטורית.
בשנת 1049 הוקמה בנקודה הגבוהה ביותר במעבר אכסניית סן ברנאר הגדול, האכסניה התפרסמה מאוחר יותר בכך שהשתמשה בכלבי סן ברנרד לחילוץ והצלה.
גאוגרפיה
עריכהמסלול
עריכההמעבר חוצה את האלפים הפניניים מצפון מערב לדרום מזרח והנקודה הגבוהה ביותר בו היא בגובה של 2,469 מטר מעל לפני הים. סימונו של הכביש העובר דרך המעבר הוא E27 הן בשווייץ והן באיטליה והוא מחבר את מרטיני שבחלקו העליון של עמק הרון עם אאוסטה שבואל ד'אוסטה. ממרטיני אפשר לקחת את כביש מספר 9 ללוזאן, ומאאוסטה את כביש A5 לטורינו.
מכיוון צפון (שווייץ) הכביש עובר לאורך נהר דראנס אשר מעל מרטיני, אל העמק השומם והפראי דראנס ד'אטרמו. מנהרת סן ברנאר הגדול (והכביש הראשי) צוללת אל תוך ההר בגובה של 1,915 מטר ופתיחתה בשנת 1964 המעיטה את חשיבותה המסחרית של הדרך העוברת מעל פני השטח והשלימה את הירידה בחשיבות שהחלה בשנת 1905 עם פתיחתה של מנהרת סימפלון (מנהרה עבור רכבות) 100 ק"מ מזרחית למעבר. דרך היסטורית קטנה בהרבה מתפתלת מעל למעבר עצמו, השוכן מאות מטרים מהגבול בין שווייץ לאיטליה, פתוחה רק בין החודשים יוני וספטמבר. בצידו הדרומי של המעבר, עמק סן ברנאר הגדול מנוקז אל נהר ארטנבז, שזורם אל אאוסטה.
בנקותו הצרה ביותר המעבר עובר בין הפסגות גראן שנאלט (2,889 מטר) מונמור (2,867 מטר). מעט מערבה בפונט ד'דרון בגובה של 2,949 מטר, נמצאת הנקודה הפיסגה הגבוהה ביותר, ובינה לבין המעבר ניתן למצוא את הפיסגה פטיט שנאלט בגובה של 2,885 מטר.
הטור דה פראנס עבר במעבר חמש פעמים. הרוכבים טיפסו עליו ארבע פעמים כקטגוריית טיפוס ראשונה, ופעם אחת, בשנת 2009 כטיפוס Hors catégorie.
אקולוגיה
עריכההמעבר הוא מעבר לקו העצים. כל העץ לשימוש בנייה וחימום חייב להיות מובל ממרחק. בצידו הדרום-מערבי של המעבר ישנו אגם קטן, אגם סן ברנאר הגדול, שהוא אגם של מי שלגים אבל דגים לא חיים בו למרות ניסיונות שנעשו בעבר. בשנים האחרונות האגם לא תמיד הפשיר לחלוטין בקיץ.
אזור המעבר פורח במאות סוגי של פרחים אלפינים. טחבי עלים נמצאים בשפע והסלעים מכוסים חזזית.
האכסניה והכלבים
עריכההאכסניה הוקמה בשנת 1049 על ידי סן ברנאר ממנתון ונקראה על שמו החל מהמאה ה-16, ביחד עם המעבר כולו. זו לא הייתה האכסניה הראשונה במעבר, ככל הנראה היו באזור בניינים קדומים יותר מכיוון שהוא היה גם תחנת עצירה בדרך הרומית הקדומה אולם הם נהרסו במהלך השנים. המטרה העיקרית של מייסד האכסניה הייתה להיפטר מהשודדים ולשמור על המעבר פתוח לעוברים, כאשר תפקיד ההצלה התפתח בטבעיות. האכסניה הפכה למפורסמת מאוחר יותר בעקבות השימוש בכלבי סן ברנרד למבצעי חילוץ. האפיפיור פיוס האחד עשר הפך את ברנרד לקדוש ולפטרון האלפים בשנת 1923.
האכסניה שוכנת בנקודה הגבוהה ביותר בדרך. כיום הכביש עוקף את בנייני האכסניה מה שעוזר לשלמות גן המנזר, אולם עדיין ניתן להבחין בדרך הישנה מעל לכביש. האכסניה מורכבת משני בניינים, האחד משנת 1560 והשני משנת 1898. המנזר מחזיק גם במלון האכסניה של סן ברנאר, מבנה בן ארבע קומות העשוי מאבן אפורה ונמצא בצד האיטלקי של הגבול, והוא מושכר ליזם פרטי שמנהל את המלון.
כלבי הסן ברנרד עברו השבחה גנטית על מנת שיוכלו לעבור בשלג עמוק ולהריח אנשים אבודים. העדויות הראשונות לכך שאנשי המזר השתמשו בכלבים על מנת לחלץ אנשים היא בשני ציורים המתוארכים ל־1690 של הצייר סלבטור רוזה. נהוג לומר שהכלבים הסתובבו עם חבית ברנדי קטנה לצווארם (אף על פי שזהו רק מיתוס), מתוך האמונה שלליקר יש סגולות רפואיות.
בימינו, הן בזכות המנהרה והן בזכות הטכנולוגיה המתקדמת כבר אין צורך במצעי חילוץ במעבר. הכלבים הועמדו למכירה בשנת 2004 בגלל עלויות האחזקה הגבוהות שלהם והם נקנו על ידי שתי עמותות שהוקמו לצורך זה: בארי ווטרויל. עמותת בארי קנתה את הכלבייה במרטיני וממשיכה לתמוך ולהרבות את הכלבים (כ־40–50). אחד התנאים למכירת הכלבים הייתה שהכלבים יובאו למנזר בתקופת הקיץ כך שמטיילים יכולים לראות את הכלבים משתובבים במורדות ליד המנזר. עמותת ווטרויל שומרת על כלבים בכלביה ליד המוזיאון. שתי העמותות הסכימו לעבוד בשיתוף פעולה.
היסטוריה
עריכההתקופה הקלטית
עריכההמעבר מוזכר לראשונה בהיסטוריה כחלק מהמסלול של השבטים הקלטים בואי ולינגונס כאשר פלשו לאיטליה בשנת 390 לפנה"ס. הסופרים הקלאסיים הראשונים שהזכירו את המעבר בהקשר זה או אחר חיו במאה הראשונה לפני הספירה תחת השלטון האימפריה רומית הקדום. הם קראו למעבר ולהרים פונים (כפי שהרומאים כינו את הפיניקים) ככל הנראה על שם חציית האלפים על ידי חניבעל במעבר (אף על פי שלמעשה הוא לא חצה עם צבאו במעבר). ישנם סברות כי השם הוא ממקור קלטי "פנינוס", שמגיעה מהמילה "פן" שמשמעותה בקלטית היא "פיסגה".
בשנת 102 לפנה"ס חדרו הקימברים אל המישור האיטלקי מצפון, אחרי שחצו את האלפים דרך מעבר סן ברנאר הגדול.
שני השבטים ששכנו בעמקים משני עברי המעבר היו ורגרי מצפון וסלאסי מדרום.
התקופה הרומית
עריכהבשנת 57 לפנה"ס שלח יוליוס קיסר את גאלבה, מפקדו הטוב ביותר, מגאליה לכבוש את המעבר, בתקווה למצוא דרך קצרה יותר מגאליה לאיטליה מאשר דרכי החוף. גאלבה הולך שולל על ידי שבט הקלטים ורגרי והקים מחנה ליד מרטיני מתוך ציפייה להגיע למעבר ביום שלמחרת. אולם הרומאים גילו להפתעתם שההרים השולטים על הדרך נשלטו על ידי שלושה שבטים גאלים עוינים. הרומאים הצליחו לנצח את הגאלים בקרב נועז אולם גאלבה הבין שלא יוכל לכבוש את המעבר וחזר על עקבותיו.
אוגוסטוס קיסר הצליח היכן שאביו המאמץ נכשל וכבש את המעבר. אוגוסטוס בנה קסטרום קבע ומושבה – אוגוסטה פראטוריה סלסורום – מתחת למעבר שנקראה מאוחר יותר אאוסטה (קיצור של אוגוסטה) וכיום הריסותיה של המושבה הרומית הן אטרקציה תיירותית באאוסטה. בשנת 43 לסה"נ תחת שלטונו של הקיסר קלאודיוס נסללה דרך רומית טובה דרך המעבר ובנוסף תחנת דרכים (Mansio) ומקדש ליופיטר פואנינוס על בעה בצד האיטלקי של המעבר ומכאן השם Mons Jovis שמזוהה עם המעבר. בשנת 1816 הוצב במקום צלב עם הכיתוב: "Deo optimo maximo" (האל הטוב ביותר והגדול ביותר). פסל ברונזה של ברנרד הקדוש מעל הדרך בצד האיטלקי מעבר לעמק קטן מול הצלב הוצב במקום בו הייתה תחנת הדרכים.
מטבעות ולוחות נדר עוזרות לתארך את סיום תקופת השלטון הרומאי, ככל הנראה עד תקופת שלטונות של תאודיסיוס השני במחצית הראשונה של המאה החמישית. ממצאים אלה ואחרים מאוכסנים במוזיאון המנזר. שברים של מגדל השיש, חלקם עם כיתוב, ניתן למצוא במספר מבנים בכפר השווייצרי בורג' סן פייר. גם את אבן הדרך הרומית עם המספר XXIII ניתן למצוא בכפר.
חציית נפוליאון
עריכה
ההיסטוריה של המעבר החלה בפלישה גאלית בשנת 390 לפנה"ס, והפלישה הצרפתית דרכו התרחשה במאי 1800, תחת פיקודו של נפוליאון בונפרטה, קונסול ראשון ברפובליקה הצרפתית והוא בן 30 בלבד. צבא אוסטרי של 140 אלף איש, הטיל מצור על ג'נובה השוכנת בחופה המערבי של צפון איטליה לאחר שזו נכבשה על ידי הצרפתים. נפוליאון חצה את המעבר עם 40 אלף חיילים ושליש מכמות הארטילריה שלהם, כאשר 20 אלף חיילים נשלחו דרך שלושה מעברים אחרים כהטעיה, בכוונה להכות את האוסטרים מאחור. האוסטרים המופתעים לא הספיקו להתארגן ולא הצליחו להעמיד כוחות רבים מול הצרפתים וכך הם הובסו בקרב מונטבלו ואחר כך בקרב מרנגו.
נפוליאון התכונן למעבר בחשאיות על ידי קיבוץ אנשים ביחידות קטנות מתחת למעבר, שהקימו נקודות אספקה לאורך החלק התחתון של המסלול, ושכר גם אומנים שיקימו חנויות לאורך המסלול. ב 15 במאי יחידה קדמית חצתה את המעבר וכבשה את אאוסטה, ולאחר מכן בתי חולים הוקמו במרטיני ואאוסטה. במרטיני היחידות קיבלו מנות לשלושה ימים. כל הציוד – מרכבות, ארטילריה, נשק ותחמושת, פורקו וחולקו לחבילות של 30 ק"ג כדי שאנשים יוכלו לסחוב אותן. התותחים נגררו על בולי אורן חלולים על ידי פרדות וכאשר הפרדות מתו מתשישות הן הוחלפו על ידי 100 חיילים. נפוליאון הציע פרסים כספיים נדיבים לחיילים ופועלים שהצליחו לבצע משימות קשות בזמן הנדרש.
במשך מספר ימים לקראת סוף מאי הצבא הצליח לעבור במעבר בקצב של 6,000 איש ביום. תזמורות ניגנו מרשים לאורך המסלול, כאשר התופים הלמו בחוזקה בעיקר במקומות בהם היה צריך להיזהר. במנזר העניקו הנזירים לכל חייל שעבר שתי כוסות יין, חתיכת לחם שיפון עם גבינה כמחווה לצבא הצרפתי. בירידה השלג נערם כך שחיילים גלשו בישיבה במורד ההר ונפוליאון שהיה אחרון בשיירה החליק גם הוא. מזג האוויר הנעים שרר בכל זמן המעבר, והמסע כולו היה יכול להפוך לאסון אם מזג האיר היה משתנה.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מעבר סן ברנאר הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)