פתיחת התפריט הראשי


מעיינות ראש העין, הקרויים גם מעיינות הירקון, נמצאים למרגלות תל אפק, בתחומי הגן הלאומי ירקון שהוקם סביבם. מעיינות אלה הם מקור נביעתו של נחל הירקון (הניזון גם משלושה נחלי אכזב הזורמים אליו). המעיינות משתרעים על שטח של כ-250 דונם. עד המאה העשרים זרמו מי המעיינות לנחל הירקון, אך כיום מרבית המים משולבים במפעלי השקיה ואינם מגיעים לירקון.

מעיינות ראש העין
Agriculture, etc. Shepherd scenes. Shepherds 'pooling' their noonday meal. At the copious spring of Ras el Ein LOC matpc.02984.tif
פלאחים ובדואים במעיינות ראש העין בשנת 1920
שם נוסף מעיינות הירקון
מיקום המעיין
מדינה ישראל
מחוז מחוז המרכז
אזור למרגלות תל אפק, בתחומי הגן הלאומי ירקון
קואורדינטות 32°06′16″N 34°55′36″E / 32.104425°N 34.92678056°E / 32.104425; 34.92678056
גובה כ-50 מטר מעל פני הים
נתוני המעיין
סוג זרימה מעיין איתן
ספיקה ממוצעת 220 מיליון מטר מעוקב בשנה
גישה למעיין
דרך גישה רכב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניצול מי המעיינותעריכה

בשנות ה-20 של המאה ה-20, בעת ששלטונות המנדט הבריטי חיפשו פתרון לאספקת המים לירושלים המתפתחת, עלה הרעיון להביא מים ממעיינות ראש העין, אולם השלטונות בחרו באופציות זולות יותר בדמות מעיינות עין פואר[1][2]. בתחילת שנות ה-30 נבחנו שתי אפשרויות: הירדן והירקון. הירדן קרוב יותר לירושלים אך נמוך הרבה יותר מנחל הירקון ולשם העלאת המים לגובה נדרשו אמצעים טכנולוגיים מורכבים יחסית, ולכן, החליטו הבריטים להעדיף את חלופת מפעל ירקון-ירושלים. העבודות החלו בשנת 1933[3][4]. באמצעות משאבות שהוצבו במקורות הירקון הוזרמו מים עד לשער הגיא ומשם באמצעות משאבות נוספות לתוך העיר[5]. מעיינות ראש העין היו בתקופת המנדט הבריטי למקור המים העיקרי והחשוב ביותר של ירושלים. הם סיפקו 13,000 מטרים מעוקבים של מים ביממה, כמות שהספיקה לכל ירושלמי למלא אמבטיה שלמה בכל יום.

באביב 1948 החזק אזור ראש העין על ידי כוחות עיראקיים, אך המשאבות המשיכו להזרים מים לירושלים, ותפעלו על ידי מהנדס יהודי שהגיע בליווי צבא בריטי לשם תחזוקה שוטפת. ב-7 במאי 1948 הפסיקו העיראקים את פעילות המכונות והודיעו שלא יסכימו להפעלתם[6]. ב-30 במאי 1948 כבשו חיילי האצ"ל את ראש העין ואת מכון המים, אולם נסוגו בהתקפת נגד[7]. עם כניסת ההפוגה ראשונה לתוקפה, ביקשה ישראל מהערבים להפעיל את המשאבות במכון המים, אולם הדבר לא יצא אל הפועל[8]. ביולי 1948 נכבש מפעל המים בראש העין בידי צה"ל[9] ונעשו עבודות להשמשת המכונות[10] בתקווה שבמהרה יהיה ניתן לחדש את אספקת המים לירושלים בצינור ראש העין - ירושלים. לקראת סוף יולי 1948 הודיעו הטכנאים שהמשאבות תקינות ווניתן להפעילם[11]. אולם ב-12 באוגוסט 1948 פוצצה תחנת השאיבה בלטרון והתקוות להחזרת קו המים לפעולה במהרה, נגוזו[12][13].

בתחילת שנות ה-50 עודד דוד בן-גוריון את יישוב הנגב. גם הוא הסכים כי הירקון הוא מקור מים משמעותי והורה על הקמת מפעל ירקון-נגב. את מי הירקון שאבו שלושה מנועים של משחתות אמריקאיות ממלחמת העולם השנייה שהוסבו למשאבות מים ונקברו תחת גבעה משוריינת בגבעת השלושה. הסיבה לשריון הייתה שהגבול עם ירדן עבר במרחק של 3 קילומטרים ממקורות הירקון והיה חשש שמא יפגיז הלגיון הירדני את המפעל וכך תושבת אספקת המים לנגב. מפעל ירקון-נגב נחנך בשנת 1955, ובשנת 1964 השתלב במערכת המוביל הארצי.

בשנות ה-60 שאב מפעל ירקון-נגב כ-90 אחוז ממי הירקון לטובת תושבי תל אביב ודרום הארץ. כתוצאה מכך הדרדרה ספיקתו של הנחל עד כדי 500 מטר קוב בשעה ולעיתים נעצרה הזרימה כליל כך שאפיק הנחל החל להיסתם ולהפוך למפגע תברואתי.

מתוך שפיעה ממוצעת של 220 מיליון מטר מעוקב בשנה, זורמים כעת לירקון רק 2.7 מיליון מטר מעוקב מים בשנה, כלומר 1.2% בלבד מהשפיעה הכוללת.

בסמוך למעיינות פועל מרכז הדרכה למבקרים של חברת "מקורות".[14]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה