מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון

מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הוא מעשה מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד.

האגדה

זו לשון האגדה במסכת גיטין (הסוגריים המרובעים - פירוש רש"י):

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא:
מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים], הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים.
אמרו: "אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא?"
דרש להן הגדול שבהן: (תהילים, ס"ח, כ"ג) "’אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם’: מִבָּשָׁן אָשִׁיב [בשן - בין שן נוטריקון] - מבין שיני אריה, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם - אלו שטובעין בים."
כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים.
נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: "מה הללו, שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] – כך אנו, שאין דרכנו לכך, על אחת כמה וכמה." אף הם קפצו לתוך הים.
ועליהם הכתוב אומר (תהילים, מ"ד, כ"ג) ”כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה”.

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'

בילקוט שמעוני למגילת איכה הסיפור מסופר על שבעים בתולות. באיכה רבה מובא הסיפור על שלוש מאות גברים ונשים מגדולי ירושלים.

עלי יסיף סבר שהגרסה המקורית היא ילדים ולאחר מכן הועצם הסיפור למבוגרים כדי להבליט את הירידה מהמעמד הגבוה אל מצולות היאוש, איה ברסקי אלישב העדיפה את המקורות הארצישראליים על פני המקורות הבבליים.

בהלכה

בהלכה קיים איסור על התאבדות. במסגרת הדיון ההלכתי בנסיבות החריגות שבהן רשאי אדם להתאבד עולה המעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, ומובאים דברי רבנו תם, המסתמך על מעשה זה: "דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצווה לחבל בעצמו". השולחן ערוך, ברוח זו, פוסק שאין להחשיב אדם שהתאבד בנסיבות כאלו לרשע: "גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר".

רבי משה בן חנוך מארבעת השבויים השתמש בדרשה של פסוק זה כדי להתיר לאשתו לקפוץ לים לפני שתיאנס.

בספרות

המעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון שימש השראה פעמים אחדות בספרות העברית החדשה:

• הרעיון לפיו מוות בטביעה עדיף על הקלון שבחיי שפחת מין מופיע בפואמה "במצולות ים" מאת י"ל גורדון. כאשר מתברר לפנינה, המפליגה באונייה עם אמהּ, שרב החובל חושק בה, אומרת האם לפנינה: ”אָבַדְנוּ אָבָדְנוּ, אֵין לָנוּ מָנוֹס / בִּלְתִּי אִם בִּמְצוּלוֹת הַיָּם אוֹקְיָנוֹס”, ופנינה עונה: ”לָמוּת הֵן נָכוֹן לִבִּי! אֵינֶנִּי חוֹשֶׁבֶת / רֶגַע לִבְחֹר בֵּין הַקָּלוֹן וּבֵין הַמָּוֶת”.
• בפואמה "מגילת האש" מתאר ח"נ ביאליק: ”וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת”, אך בפואמה גורלם שונה מאשר בסיפור התלמודי.
• בסיפור "בלבב ימים" מתאר ש"י עגנון את מסעה של קבוצת חסידים מגליציה לארץ ישראל. במסעם בים שמעו החסידים קולותיהם של ילדים שהשליכו עצמם לים על מנת שלא להכעיס את הקב"ה, וה' הביאם לאי מופלא בו הם מבלים בנעימים. זהו שילוב אגדות - האגדה היהודית היא ממסכת גיטין על ילדים שהתאבדו על קידוש השם בטביעה, אולם קולות הילדים המקלסים את השם בקולם הערב והמלחים שמתפתים לקפוץ לים בשל כך מאפיינים דווקא את שירת הסירנות מהאודיסיאה. עגנון מדגיש זאת גם באמצעות תיאור קשירת המלחים באבנטיהם על מנת שלא יקפצו. על שילוב זה העירה זיוה שמיר: "בעשותו כן שילב עגנון הֶבּראיזם והֶלניזם, מיזג את העולם היהודי עם עולמם של מבקשי נפשו, ויצר אֶפּיקה עברית מקורית, הֶבּראיסטית והֶלניסטית, אֶתית ואֶסתטית, בעת ובעונה אחת".

ראו גם

• התשעים ושלוש