פתיחת התפריט הראשי

קורות חיים ומערכות פילוסופיותעריכה

תחילת דרכועריכה

משה קרוי נולד בשנת 1948 בתל אביב. הוריו השתייכו לציונות הסוציאליסטית, אותה תיעב במשך חייו הבוגרים. אביו, צבי קרוי, היה מפעילי מפא"י. אמו סוניה הייתה מחנכת בתי הספר "בלפור" ו"טשרניחובסקי" בתל אביב[1]. משה קרוי למד בבית הספר הממלכתי "בלפור" ו"תיכון עירוני ה'", וסיים את לימודיו בהצטיינות. שירת בצה"ל כקצין[2].

קרוי החל את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים את התואר הראשון בשנת 1969, בגיל 21[3]. עד מהרה הצטיין בלימודיו וקיבל תואר דוקטור ומשרת מרצה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, באפריל 1973[4]. נושא התמחותו היה תורתו של קאנט. בהמשך, בנה קרוי סדרה של מערכות פילוסופיות שלמות, ובכך התייחד מרובם הגדול של עמיתיו בישראל ומחוצה לה. המערכות הפילוסופיות של קרוי חופפות לשלבים שונים בחייו.

אובייקטיביזםעריכה

בשנת 1973 פרץ לתודעת הציבור באמצעות ראיון שערך עמו צבי ינאי בכתב העת "מחשבות". בראיון זה פרש קרוי את עיקרי תורתו החדשה "האגואיזם הרציונלי". תורה זו, הקרויה "אובייקטיביזם", הייתה עיבוד של תורתה של הסופרת איין ראנד, קראה לאדם לחיות "על פי השכל", להתנגד להתערבות המדינה במעשיו, ולבסס את יחסיו עם העולם החיצוני לא על בסיס "רגשות אשמה" כי אם על בסיס חוזי. התורה ראתה בגוף ובנפש ישות אחת, שללה כל גילוי של אלטרואיזם, וטענה כי האדם האידיאלי הוא הרציונליסט "הלוקח רק מה שמגיע לו, ונותן לאחרים רק את המגיע להם". בהתאם לכך, גבה קרוי תשלום מאורחיו עבור הכיבוד שהגיש להם כשביקרו בביתו, והתגאה כי ביקש מאמו לעזוב את ביתו ולמצוא לה מקום אחר למגורים.

התורה הכתה גלים במדינת ישראל לאחר שקרוי הופיע ביולי 1974 בתוכנית הטלוויזיה "טנדו", בה רואיין על ידי ירון לונדון[5][6]. קרוי היה לכוכב תקשורת, לא מעט בזכות העובדה כי לתורה נתפס אף דן בן אמוץ. באותה שנה פרסם את ספרו האקדמי באנגלית: "The Conscience: A Structural Theory" בהוצאת כתר[7]. ספרו של קרוי "חיים על פי השכל" התפרסם בשנת 1975 בהוצאת "מציאות", בתמיכתו ועידודו של דן בן אמוץ שאף ערך את הספר; הספר זכה לפופולריות רבה.

בתקופה זו יצר עם קרוי קשר אדם שטען כי הוא מגיע מטעם אגודת סתרים שהקים המיליונר הווארד יוז ומיליונרים אחרים, השואף להקים בדרום אמריקה חברה שתפעל על פי עיקרי תורתה של איין ראנד, וכי קרוי מוזמן להצטרף למיזם זה. לאחר מותו של האדם בתאונת דרכים, שוכנע קרוי כי מנסים להורגו.

מיסטיקה לוגיתעריכה

ב-1975 החליט לעזוב את ישראל ועבר לאוסטרליה ביחד עם אשתו גאולה ובתו טלילה, שם כיהן כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת "לה-טרוב" במלבורן.[2] באוסטרליה התקרב לתורת הסיינטולוגיה, בעקבותה שוכנע כי אכן קיימת במציאות נשמה, וכתב ספר בשם "הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה" (במקור באנגלית, יצא לאור בעברית בשנת 1981) בו הוא חוזר בו מרבות מן הקביעות אשר קבע ב"חיים על פי השכל". הספר ערוך בדו-שיח בן שתי דמויות: פרנסיסקו ממרד הנפילים, המייצג את השקפותיו הקודמות של קרוי, וסוקרטס, המייצג את השקפותיו החדשות. גם ספר זה נערך על ידי דן בן-אמוץ (אם כי בן-אמוץ הסתייג מהתפנית המיסטית בתפיסתו של קרוי).

בדומה לספרו הקודם, גם כאן פרש קרוי מערכת פילוסופית שלמה. הוא פותח בהוכחת קיומה של הנשמה באופן לוגי, ופותר את הבעיה הפסיכו-פיזית על ידי טיעון המאפשר, לשיטתו, השפעה של הנפש על הגוף על ידי "החלטה", המוכח לוגית גם הוא. בהמשך מדגים קרוי כי העולם קיים בהכרח במשך זמן סופי, וכי הנשמות קיימות באופן נצחי. על כן הוא מסיק, בפרק האחרון בספר, כי העולם מתקיים כמעין שדה-משחק לישויות נצחיות, שבחרו לחיות בו על מנת לשעשע את עצמן במהלך קיומן האינסופי, וכי מצב עניינים זה, בדומה למשחק מחשב, מתאיין עבור כל אחת מהן המגיעה לידיעה מלאה של העולם ושל עצמה, ובכך משחקת את המשחק בשלמותו. ספר זה לא קיבל תגובות מצד פילוסופים אחרים או האקדמיה.

אקזיסטנציאליזםעריכה

בשנת 1979 החליט כי אין בסיינטולוגיה כדי מתן תשובה מספקת לתהיותיו הפילוסופיות. הוא החל מתקרב למיסטיקה הודית, אימץ לעצמו גורו, ואף שהה בהודו תקופה מסוימת. בשנת 1983 לימד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובשנת 1984 שב לאוסטרליה. את דעותיו בתקופה זו הציג בספר נוסף, "מעבר ליש ולאין: הרציונליות במיסטיקה", בו טען בין השאר לאלוהות הברורה מאליה של הגורו ההודי. בשלב זה הפסיק דן בן-אמוץ את תמיכתו וסירב לשמש לו כעורך. "מעבר ליש ולאין" פורש, שוב, מערכת פילוסופית שלמה כמעט, המושפעת באופן ברור מהמטאפיזיקה של סארטר, ומתרגלת את הקורא, במהלך הספר, בהתנסות בחוויית האין. גם לספר זה לא הייתה השפעה משמעותית בפילוסופיה.

גנוסטיקהעריכה

תפנית נוספת בדעותיו של קרוי חלה בעקבות היכרותו עם מיסטיקן בשם ד"ר ג'וזף צ'פלוני,[8] שהציג בפניו תפיסה המכונה על ידי צ'פלוני "גנוסטית", ומשלבת רעיונות ממקורות רבים ושונים, ביניהן הכתות הגנוסטיות המקוריות, גרסה מסוימת של הדת הזורואסטרית, כת האיסיים, הקבלה היהודית, המיסטיקה ההודית, תיאורים פופולריים של המינות האלביגנזית, אנטישמיות ואנטי-ציונות.[9] לפי תפיסה זו, העולם נתון תחת מלחמה תמידית של "בני אור" נגד "בני חושך", הרודפים אותם ומאמללים אותם. טבעו של אדם כ"בן אור" או כ"בן חושך" קבוע מראש ואינו ניתן לשינוי, כשרוב האנושות ניצבת לצד כוחות החושך, ורק מיעוט קטן (בתוכו כלל קרוי את עצמו ואת צ'פלוני) שייכים לצד האור. בהשפעת צ'פלוני, צפה קרוי כי הולך וקרב העימות הסופי בין בני החושך ובני האור, ובו צפויים לצאת בני האור מנצחים. (ראו: ארמגדון, מלחמת גוג ומגוג). המערכת של צ'פלוני וקרוי כללה מרכיב קוסמולוגי מופרך, לפיו קוטר היקום הוא כ-400,000 קילומטר מפני כדור הארץ, הנמצא במרכזו; תיאורים מקובלים יותר של היקום הם קונספירציה של בני החושך.

תפיסות אלו ודומות להן הרחיקו אותו מעל אשתו. בשנת 1986 הזוג התגרש וניטש בניהם מאבק על משמורת בתם בת ה-15. הבת טלילה חייתה עם אביה וטענה שאמה מפלצת, בעוד האם גאולה טענה כי בתה עוברת שטיפת מוח במסגרתה היא לומדת לשנוא אותה. על מנת להקשות על מאבקה של האם למשמורת בתה, נישאה הבת בגיל 16 לגרהם, בחור חולה סרטן בן 30. הסכסוך המשפחתי הגיע לכלל טרגדיה בשנת 1988 עת טיפסה האם מעל גדר הבית בו גרו קרוי, בתו ובעלה על מנת ליצור קשר עם הבת, אולם נורתה 8 יריות על ידי גרהם ומתה במקום[10]. גרהם נפטר מספר חודשים לאחר מכן ממחלת הסרטן, לפני שנסיבות מותה של האם התבררו במשפט[11].

בשנת 1989 שב קרוי לארץ, וניסה להפיץ את דעותיו החדשות בעיתונות ובטלוויזיה. באותה עת נתקל ביחס קריר, ורבים הביעו בוז וזלזול בדעות אלו. הוא החל לכתוב טיוטה לספר נוסף, בשם "מלחמת בני אור בבני חושך",[12] אך ספר זה מעולם לא נערך ולא יצא לאור. בינואר 1989 מת בדירתו, אך דבר מותו התפרסם רק ב-6 בפברואר 1989, לאחר שנמצאה גופתו[13]. חקירת המשטרה הגיעה למסקנה כי התאבד[14][15].

מספריועריכה

  • חיים על פי השכל, תנאים לאושר אובייקטיבי, הוצאת מציאות, תל אביב, 1975
  • The Conscience: A Structural Theory, הוצאת כתר, 1974
  • Mentalism and Modal logic
  • Moral Competence: An Application of Modal Logic to Rationalistic Psychology
  • הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה, עריכה דן בן-אמוץ, הוצאת מציאות, תל אביב, 1980
  • מעבר ליש ולאין: הרציונליות שבמיסטיקה, תל אביב, רשפים, 1987
  • מבוא לפנומנולוגיה בינאישית, הוצאת דיאלוג
  • מלחמת בני אור בבני חושך

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הדס מנור, מם היקרה, מעריב, 7 בנובמבר 1990
  2. ^ 2.0 2.1 עטיפת הספר "חיים על פי השכל, תנאים לאושר אובייקטיבי", משה קרוי, הוצאת מציאות, תל אביב, 1975
  3. ^ מקבלי תארים ותעודות , דבר, 10 בפברואר 1969
  4. ^ מינויים והעלאות בדרגה באוניברסיטת תל אביב, דבר, 24 באפריל 1973
  5. ^ ראיון בתוכניתו של ירון לונדון "טנדו" ב-1974
  6. ^ יוסי ביילין, טנדו מרובע, דבר, 11 ביולי 1974
  7. ^ יוחנן גרנך, גבולות האנוכיות וממד המצפון, דבר, 31 בינואר 1975
  8. ^ האתר של דר. ג'וזף צ'פלוני
  9. ^ לא ברור אם שני המרכיבים האחרונים התקיימו בזמן ההיכרות של קרוי וצ'פלוני; צ'פלוני מזהה נוכחות של רוע מטאפיזי רדיקאלי עם יהודים, יהדות ובפרט ציונות, אולם לא באופן מוחלט, אלא כביטוי ברור במיוחד של רוע.
  10. ^ בוקי נאה, נרצחה גרושתו של דר משה קרוי שכונה 'גאון הפילוסופיה הישראלית' , מעריב, 26 בפברואר 1988
  11. ^ בוקי נאה, ד"ר קרוי היה בבית כאשר גרושתו נרצחה בידי חתנו, מעריב, 3 במרץ 1988
  12. ^ משה קרוי, מלחמת בני האור בבני החושך, ‏1989
  13. ^ אבי מורגנשטרן, ד"ר משה קרוי ־ האיש שסחף המוני מעריצים מת בבדידות מוחלטת, מעריב, 6 בפברואר 1989
  14. ^ איתן לוין, המשטרה: ד"ר משה קרוי התאבד בבליעת כדורים, מעריב, 8 בפברואר 1989
  15. ^ יצחק בן חורין, משה קרוי: הגיע הביתה ולא מצא אותו, מעריב, 10 בפברואר 1989