ויקיפדיה

משתמש:קודקוד צהוב/ארגז חול/המעורבות הבריטית

< משתמש:קודקוד צהוב
הסוס הטרויאני הבריטי, קריקטורה של אריה נבון בעיתון דבר, 28 באוקטובר 1947.
תרשים נספח לדו"ח הש"י מ-15 בינואר 1948 "עסקת פלשתינה" הבריטית עיראקית.[א][1]

על פי מחקר שבוצע בשנים האחרונות, ושאינו מקובל על חוקרי מלחמת העצמאות מן הזרם המרכזי, בריטניה היא שדחפה לפלישת מדינות ערב לא"י במטרה למנוע הקמת מדינה יהודית.

על פי אותו מחקר, מדיניות ממשלת בריטניה בהנהגת הלייבור במזרח התיכון, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בשלהי תקופת המנדט הבריטי ובתחילת מלחמת העצמאות, כלפי היישוב והמדינה היהודית בדרך, עמדה בסתירה לכוונות כתב המנדט ולהחלטות האו"ם. שר החוץ ארנסט בווין אמר שבריטניה רואה בערביי ארץ ישראל שותפים וכי בעיית העקורים באירופה אינה קשורה לפתרון בעיית ארץ-ישראל. מדיניות זו באה במגמה לחזק את אחיזתה ולשפר את מעמדה של בריטניה בעולם הערבי וכמעצמה עולמית. ההתנהלות הבריטית הביאה לפלישת מדינות ערב לארץ ישראל המערבית. המהלכים הבריטיים נכשלו עקב המריבות בין הערבים וההקרבה של הלוחמים בהובלת מנהיגות נחושה להקמת מדינת ישראל.

הרקע עריכה

  ערך מורחב – מלחמת העצמאות

המנדט הבריטי בארץ ישראל כלל כמטרה מרכזית הקמת בית לאומי יהודי לעם ישראל. בעת מלחמת העולם השנייה התגייס היישוב היהודי כולו לסייע לבריטניה למען ניצחון בעלות הברית. בעולם הערבי לעומת זה היו רבים שיחלו לניצחון גרמניה הנאצית ואף פעלו לשם כך.

האימפריה הבריטית סיימה את מלחמת העולם השנייה במשבר כלכלי עמוק ביותר. אך הצליחה להחזיק ברוב השטחים ששלטה בהם במזרח התיכון. הממשלה הבריטית החליטה להמשיך ולהיות כמעצמה עולמית [2]. האתגר שעמד לפניה באותה עת כלל מלבד השנאה הערבית גם עמידה מול שלוחי ברית המועצות ומול שאיפת עצמאות העמים באזורים השונים.

הממשלה הבריטית רצתה לשחרר את כוחות הצבא הבריטי ושמה יהבה על הערבים לשמור על האינטרסים שלה ונקטה במספר פעילויות בהתאם. ב-22 במרץ 1945 תמכה בהקמת הליגה הערבית. בסוף מלחמת העולם סייעה לסילוק הצרפתים מלבנון ומסוריה וחיזקה את הצבאות הערביים . בריטניה בנתה את הלגיון הערבי החמוש והמצויד הייטב ונמצא בפיקוד בריטי. להערכתם כוחו לא הספיק להשתלט על כל ארץ ישראל ולכן היה צורך להפעיל צבאות נוספים, בעיקר העיראקי והמצרי, לשם כך.

הקמת בית לאומי לעם היהודי שהייתה מטרת המנדט בהצהרת חבר הלאומים נזנחה לחלוטין. הנכסים האסטרטגים העיקריים בארץ ישראל התרכזו באזור חיפה. צינור הנפט מכירכוכ בתי הזיקוק ונמל חיפה. כוונת הבריטים הייתה שנכסים אלה ישארו בידם וכדי להבטיח זאת יתפס האזור על ידי ממלכת עבר הירדן.[3][4] וכן ראתה את אזור הנגב כחיוני למעבר חופשי בין עבר הירדן לתעלת סואץ.

החלשת ישראל עריכה

חסימת הים - כדי להחליש את היישוב היהודי הפעיל הצי המלכותי הבריטי כח ימי ואווירי גדול לסגירת ארץ ישראל בפני ניצולי השואה. ספינות המעפילים יורטו ומשלוחי חימוש נחסמו. פעולות לחימה בוצעו מול תנועת המרי העברית וחיפושים והחרמת החימוש המועט שהיה בידי מגיני היישוב.

פגיעה בכלכלה - כדי להחליש כלכלית את היישוב, לאחר החתימה עם העיראקים על "חוזה פורטסמות' 1948", הוחלט בקבינט הבריטי להוציא מיד את פלשתינה מגוש השטרלינג וכי תשלום חובות ממשלת בריטניה לממשלת המנדט יעוכבו. התהליך בוצע בפועל בפברואר 1948.

הורקת הדלק - במקביל ליציאת הבריטים מהארץ הם הורו לחברת האנרגיה של להפסיק הזרמת נפט גולמי בצינור הנפט מעיראק. במהלך החודשים הראשונים של שנת 1948 פעלו בתי הזיקוק ובהם עבדו פועלים ערביים וגם יהודים. ההנהלה הבריטית צפתה ניצחון צבאי לכוחות הערביים, ולכן, כאשר פרצה שביתה של הפועלים הערבים במפעל באפריל 1948, עזבו המנהלים הבריטיים את המפעל ואת הארץ והפקידו את בתי הזיקוק בידי העובדים היהודיים. במקביל כבשו כוחות ההגנה והפלמ"ח את חיפה והודיעו לדוד בן-גוריון כי גם בתי זיקוק בידם, מהלך זה הפתיע ושימח מאוד את דוד בן-גוריון.

במאי 1948 חזרו הבריטים לבתי הזיקוק בליווי צבא ורוקנו את הנפט מהמכלים לאוניות הצי המלכותי הבריטי ומיכליות. ב-1 ביוני הורה שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על סגירת בתי הזיקוק בחיפה.[5] ממשלת ישראל, שהייתה זקוקה לנפט, לצורכי הצבא הנמצא במלחמה קשה, ולדלק לצרכים אזרחיים חיוניים, הורתה להפעיל את בתי הזיקוק מבלי לקבל את אישורה של הנהלת החברה אך גם מבלי להלאימה.[6] בניגוד לרצונו של בווין הושגה בארץ הבנה בין מועצת פועלי חיפה לבין ג'ון הופקינס, מנהל כוח האדם, כמייצג ההנהלה, כי הבריטים יתנו למועצת פועלי חיפה כנציגת המוסדות היהודים לנהל את המפעל, לשמור עליו ולהחזירו לבריטים כשיוכלו לשוב לישראל. עובדי בתי זיקוק גילו כי ניתן להוציא מהמכלים ומצינורות הנפט כמויות גדולות של דלק על ידי הצפתם במים, וכך התקיימה מדינת ישראל מספר חודשים על דלק זה, ולא קרסה מחוסר אנרגיה. בהמשך יובא דלק גולמי לזיקוק מרומניה ומקסיקו, וכן דלק מטוסים מזוקק.

בנית הכוח הערבי ועידוד מנהיגיו לפלישה עריכה

החימוש הבריטי של צבאות ערב לקראת המלחמה הסדירה ובמהלכה עריכה

האסטרטגיה הבריטית-ערבית נבנתה מראש על יצירת עדיפות ערבית טוטאלית בנשק כבד שנועדה להכריע את הכוח הישראלי תוך כשבועיים מהפלישה. במברק ממשרד החוץ למחלקת המדינה האמריקנית, בינואר 1948, נכתב: "אין לנו עצמנו כל רצון להשהיית משלוחי הנשק [הבריטיים לערבים] כי זוהי הליבה של התכנית שלנו"! [7]. תת פרק זה מציג בקצרה את התהלכים בהם ממשו הבריטים את האסטרטגיה הזו, לנוכח השינויים הדינמיים שהתרחשו בשטח. אסטרטגיה בריטית זאת תוכננה מול כוח ישראלי שהיה רק בתהליך התארגנותו לצבא סדיר ולמעשה חסר כליל נשק כבד בשלב הבלימה, למעט מעט אמצעי נגד (נ"מ ונ"ט) וחמישה תותחי שדה עתיקים.[ב]. תמצית מהלכי החימוש הבריטי הבולטים ותוצאותיהם ביחסי הכוחות בזמן הפלישה הלגיון הערבי התחמש במלוא כוחו בציוד בריטי, ותוגבר מכוח חטיבתי לדיביזה (אומנם מוקטנת). מטוסי ספיטפייר מהמערך הבריטי במצרים ונשק נוסף נמסרו למצרים במאי 1948 . [8] עיראק קיבלה ציוד להקמת שתי דיוויזיות.[ג] צבא ההצלה התארגן בסוריה בציוד בריטי מהפינוי בארץ ישראל. חיל הספר הבריטי פורק לפי החלטה מלונדון ואנשיו גויסו ללגיון הערבי ולצבא ההצלה.

תמצית סה"כ יחסי הכוחות בפלישה, ב-15 במאי, שנבעו מהחימוש הבריטי לערבים ומהמצור הימי והאווירי הבריטי על ישראל: [9] כוח האדם, היה בערך בסדר גודל שווה: טנקים כשירים ישראל 0, ערבים 40: שריוניות נושאות תותח 0, 200: משוריינים 120, 300: תותחי שדה 5, 140: תותחי נ"ט ונ"מ 24, 220: מטוסי קרב הפצצה 0, 60: מפציצים 0, 14. ספינות חמושות 3, 12.

פירוט תהליכי החימוש הבריטי את הערבים בחלוקה לתקופות - על פי עמיצור אילן [10] ניתן לחלק את מדיניות החימוש הבריטית לשלושת הצבאות המרכזיים, הלגיון, צבא עיראק וצבא מצרים לשלוש תקופות, ונסקור אותן כאן בהתאם:
החימוש הבריטי את הערבים בתקופה א, עד ינואר 1948 תקופה א נמשכה עד קריסת הניסיונות לחוזה הדדי חדש עם מצרים ועם עיראק: מצרים 12/1946, עיראק 1/1948 (קריסת חוזה פורטסמות' ו"עסקת פלשתינה").
במצרים הוקמה משלחת צבאית בריטית לשיפור וקידום יכולות הצבא המצרי. עם העימותים המדיניים המצרים-בריטים בסוף 1946 ובקיץ 1947, הוקפאו עבודת המשלחת ושיפור יכולות הצבא. ואולם, חוזי רכש שנחתמו קוימו ע"י הבריטים (ראו תקופה ב).
בעיראק בשנת 1947 פעלה משלחת צבאית בריטית לשיפור וקידום יכולות הצבא העיראקי. הערכות ראש המשלחת בתחילת שנת 1948 היו כי הצבא העיראקי כשיר למלחמה. ואולם, עם התמוטטות הסכם פורטסמות, בסוף ינואר 1948, הוקפאו עבודת המשלחת ושיפור יכולות הצבא. חוזי רכש שנחתמו קוימו ע"י הבריטים רק באופן חלקי מאוד, ובעיקר לא בוצע תגבור חיל האוויר שתוכנן (בהיקף של עשרות מטוסי קרב הפצצה חדישים מדגם פיורי).
הלגיון הערבי, למעשה צבא קולוניאלי בריטי, נשאר עדיין בתקופה זו בהיקף של חטיבת חי"ר קרבית אחת . הבריטים נמנעו מעצירת הברחות נשק גדולות בדרכי הים והיבשה ממצרים לארץ ישראל [11]

החימוש הבריטי את הערבים בתקופה ב, מינואר עד 29 במאי 1948, כאשר היישוב היהודי נמצא תחת אמברגו אמריקני - תקופה ב מקיפה את ההיערכות לקראת הפלישה – באמצעות חימוש בריטי ובה נוצר עיקר הפער הקריטי בנשק כבד בפלישה ובקרבות הבלימה. מצור ימי ואווירי בריטי מנע הבאת נשק כבד ישראלי שנרכש כבר בחו"ל.
במצרים, הצבא תוגבר עד מאי בעיקר לפי חוזים שנחתמו עוד בשנת 1946. במיוחד בולט כי הושלמה הקמת שתי טייסות קרב ספיטפייר עד ראשית 1948, ובמארס סופקה תחמושת בהיקף גדול מאוד, אם כי לא מכל הסוגים. [12]. לפי זמיר, במאי 1948, עם הסכמת ממשלת מצרים להשתתף בפלישה, סופקו עוד 16 מטוסי ספיטפייר ונשק רב ותחמושת מסוגים שונים.
בחוזה פורטסמות' עם עיראק נחתם הסכם רכש נשק מודרני רחב היקף ביותר. קריסת החוזה הביאה למימוש חלקי בלבד של הרכש. כן סופקו לפני הפלישה כ-60 שריוניות ועשרות תותחים ותחמושת רבה. ספינות עם אספקה בריטית הגיעו לעיראק עד יוני 1948, אך חיל האוויר העיראקי לא תוגבר לפני הפלישה. עם נפילת הסכם פורטסמות' עבר מרכז הכובד של תכניות התגבור הבריטיות ללגיון. הוא הוגדל מחטיבה לדיבזיה מוקטנת תוך קליטת נשק מודרני בהיקף גדול מאוד בהתאם, כולל שריוניות נושאות תותחים, מרגמות, תותחים, ותחמושת, ממחסני הצבא המתפנה מא"י וממצרים.
החימוש הבריטי את הערבים בתקופה ג, מ-29 במאי 1948, בזמן האמברגו - בתקופה ג מוצגת ההתנהלות הבריטית לאחר הטלת אמברגו כולל ע"י מועצת הביטחון של האו"ם. [ד] [13]. מההפוגה הראשונה החל להגיע ארצה הרכש הצבאי הרב שביצעה ישראל בחו"ל תוך עקיפת האמברגו, ובמיוחד הנשק הכבד. עד אוקטובר 1948 התהפכו יחסי הכוחות.
לגבי מצרים הועלו טענות כי בין יוני לאוקטובר סיפקה בריטניה למצרים עשרות אלפי פגזי תותחים [ה]. בסוף שנת 1948 הגיעו כ-26 טנקים קלים מסוג לוקאסט (שנמצאו בשמירה על-ידי הבריטים במצרים) אל הצבא המצרי, השתתפו בלחימה, וכ-9 נתפסו שלל. הצבא הבריטי במצרים העלים עיין מגניבות בהיקפים גדולים מאוד ממחסניו במצרים.

גם בחודש יוני עדיין הגיעו שתי ספינות עם אספקה צבאית בריטית לעיראק (כנראה לא נשק), ויש טענה כי הגיעה ספינה נוספת בספטמבר 1948 שפרקה נשק קל. הצבא הבריטי העלים עיין מגניבות בהיקפים גדולים ממחסניו בעיראק.
עבור הלגיון הועברה בסוף שנת 1948 תחמושת מאזור תעלת סואץ לעקבה והוטס נשק מבריטניה לעמאן. נשק זה הוכן עבור הלגיון למקרה צורך, אך לא סופק. באוקטובר 1948 הוכנה ואושרה תכנית להתערבות צבאית בריטית ישירה בלחימה לצד הלגיון.

עידוד מדינות ערב לפלישה עריכה

דו"ח מודיעין שהביא הש"י להנהגת היישוב בינואר 1948 [14] הראה כי לבריטים יש תוכנית העומדת בניגוד לתוכנית החלוקה של האומות המאוחדות. ועל מנת להישאר בעמדת השפעה מרכזית במזרח התיכון, מול החשש מכניסת ברית המועצות, פעלה הממשלה הבריטית לשכנע ולעודד את שליטי מדינות ערב, לפלוש לארץ ישראל ולחלקה ביניהם תוך שמירת נכסים אסטרטגיים לבריטים.

שר החוץ ארנסט בווין היה דומיננטי ביותר בניסיון לעיצובו מחדש של המזרח התיכון. איתו היו חברי וועדת ההגנה וועדת יחסי החוץ של הממשלה: ראש הממשלה - קלמנט אטלי, שר המושבות- ארתור קריץ ג'ונס, ושר ההגנה אלברט ויקטור אלכסנדר. הם הפעילו מהלכים ולחצים על מדינות ערב עד שהתממשה פלישת צבאות המדינות הערביות.[ו] במזרח התיכון פעלו בהכוונה הדוקה מלונדון: השגריר בעבר הירדן אלק קירקברייד שהיה פעיל ביותר בהכוונת הלגיון הערבי וייעוץ למלך עבדאללה הראשון והשגריר בקהיר רונלד קמפבל שהיה בקשר חזק עם פארוק, מלך מצרים וראש הממשלה מחמוד פהמי נוקראשי. וכן הבריגדיר אילטיד קלייטון שטס לפגישות הכוונה ותיאום עם ראשי מדינות ערב, ועוד שגרירים ואחרים.

תוכנית קלייטון עריכה

 
בריגדיר אילטיד קלייטון מקשר בין הממשלה הבריטית למנהיגי מדינות ערב, 1947

באביב 1947 מונה הבריגדיר אילטיד קלייטון לקצין הביון הפוליטי הבכיר ביותר למזרח התיכון. כפוף ישירות לבווין ולשר ההגנה אלכסנדר. הוא קידם תוכנית לעתיד האזור היה פעיל מאוד בשכנוע מנהיגי מדינות ערב העוינות זו את זו לשתף פעולה ביניהן לשם מימושה.[15][4]

התכנית גובשה בלונדון אך נקראה על שמו של קלייטון ומטרתה המשך שמירת ההגמוניה הבריטית במזרח התיכון. והיא עודכנה בהתאם להתפתחויות בשטח. בסוף 1947 היא כללה את פיצול ארץ ישראל וחלוקתה בין עבדאללה מלך ירדן שיקבל את הגדה המערבית וסוריה שתקבל חלקים מהגליל. לבריטים תובטח הגישה לחיפה ומתקני הנפט העיראקי במפרץ חיפה. היהודים יאלצו להסתפק בסוג של אוטונומיה בחסדו של עבדאללה באזור החוף [16]. לקידום התכנית סייעו קלייטון ואנשיו להקמת צבא ההצלה כדי שיתיש את היהודים ויכין את השטח לפלישת הצבאות הסדירים. מימוש התכנית קודם בצורה חתרנית חשאית.

קואליציית הפלישה הראשונה עריכה

ממשלת עיראק הייתה השותפה הבכירה של בריטניה בקידום תכנית הפלישה הראשונה לארץ ישראל. למודיעין הישראלי נודע שבהסכם פורטסמות' שנחתם ביניהן נכלל נספח סודי בעניין ארץ ישראל.

עוד בספטמבר 1947 סיכם קלייטון בפגישה בדמשק שסוריה תשתתף בקואליציית הפלישה יחד עם עיראק ועבר הירדן. [17] ידיעות מודיעין על פגישה זו הביאו את בן-גוריון להאצה מקסימלית של היערכות כנגד פלישת צבאות ערב. הייתה זו אחת מהחלטותיו החשובות ביותר לתוצאות המלחמה.[18]

ב-4 באוקטובר להמשך גיבוש הקואליציה דנו בלונדון בהשתתפות הלגיון הערבי בפלישה וב-12 באוקטובר 1947 נשלחה ללונדון תוכנית פלישה ראשונה לארץ ישראל, הכוללת את פלישת הלגיון הערבי. [19] [20].

ישיבה ראשונה בנושא הפינוי מארץ ישראל קוימה ב-7 בנובמבר 1947.ב־11 בנובמבר 1947 - קוימה ישיבת קבינט ואחריה, באותו יום, החליטה ועדת ההגנה של ממשלת בריטניה על הפינוי.[21] ועל סיום המנדט ב-15 במאי, וכן כי הלגיון הערבי יפלוש ויגיע עד הים התיכון.[22] ב-11 בדצמבר אישרה ההנהגה הבריטית לעיראק את הפלישה לארץ ישראל. ב־15 בינואר 1948 נחתם חוזה בריטי־ עיראקי ובו נספח סודי לגבי עתיד ארץ ישראל אחרי שתיכבש.[23].

ואולם, "עסקת פלשתינה" שנועדה לסכל הקמת מדינה יהודית נפלה תוך כשבוע מחתימתה כאשר עוצר עיראק עבד אל-אילה נסוג מההסכם עקב מהומות דמים שפרצו בבגדד בתמיכה סובייטית כנגד הסכם פורטסמות' 1948, שהסדיר את נסיגתם הכוללת של הכוחות הבריטיים מעיראק. אך השאיר את בריטניה במעמד כלכלי ופוליטי חזק במדינה. מהתכנית הראשונה יצאה לפועל רק כניסתו של צבא ההצלה לארץ ישראל ללא התנגדות בריטית עוד לפני סיום המנדט הבריטי. כדי להקל על החדירה פונה הצבא הבריטי מצפון מזרח הגליל. ובסוף שנת 1947, גם פורקה גדר הגבול בין ארץ ישראל ללבנון סוריה לשם כך.

קואליציית הפלישה השנייה עריכה

 
תכנית המתקפה המשולבת של מדינות ערב במלחמת העצמאות הישראלית.

הבריטים המשיכו בתוכניתם. ב-7 בפברואר 1948 נפגש ארנסט בווין עם ראש ממשלת עבר הירדן - תופיק אבו אל-הודא. ראש הממשלה הציע לבווין שהלגיון הערבי יתפוש את השטחים שהוקצו לערבים, בתוכנית החלוקה ללא מלחמה ביהודים. ב-22 במרס 1948 החליט הקבינט הבריטי לממש את המהלך לפני תום המנדט [24] [ז]. אך ניצחונות היהודים בקרב משמר העמק, בהגנה על רמת יוחנן ובעיקר ההשתלטות היהודית בקרב על חיפה באפריל 1948 גרמו בלונדון להלם קשה. ב־27 באפריל 1948 הוחלט על שליחה מידית של כוחות בריטיים לארץ ישראל כדי ”לאפשר את ההחזקה בירושלים ולהבטיח שליטה מלאה בעיר חיפה”.[25]

על המאמץ בלונדון לדחיפת פלישת קואליציה ערבית מעידים המקורות כי בתחילת מאי 1948 אמר שר המושבות ארתור קריץ ג'ונס, כי הלגיון הערבי מתכונן להגיע ליפו ובווין אישר את הצורך בפלישת קואליציה ערבית לארץ ישראל. [26]

במצרים הגדולה במדינות ערב, לא ראו, ראש הממשלה נוקראשי ורוב שרי ממשלתו, טעם בפלישה. הם העריכו שצבאם אינו חזק דיו. ורצו להתמקד בהוצאת הבריטים ממצרים עצמה. הבריטים יזמו פרסומים בעיתוני מצרים הדורשים לחימה בפלשתינה.

בסוף אפריל 1948הזהיר השגריר הבריטי במצרים - רונאלד קמפבל, את המלך פארוק שיתמוך בפלישה והמלך הביע הסכמתו [27] [28]. . סמוך ל-8 במאי, נפגש השגריר עם נוקראשי לשיחת שכנוע מהולה באיומים.[29]

בעקבות איום השגריר הבריטי נכנע נוקראשי ושינה את עמדתו.[30] בבוקר ה־12 במאי 1948 הביא נוקראשי את הפלישה לארץ ישראל לאישור הפרלמנט המצרי שאישר את הפלישה, ותוך זמן קצר הצטרפו גם יתר מדינות ערב להחלטת הפלישה.

החלטות בכירי הממשל בלונדון על תיאום תכנון הפינוי והפלישות לא"י עריכה

ריכוז חמשה סבבי החלטות של בכירי ממשלת הלייבור, ובראשם ארנסט בווין וקלמנט אטלי, לתיאום תכנוני הפינוי והפלישה. החלטות ופעולות בשטח שהביאו למלחמה הסדירה ולאירועים קריטיים במהלכים לקראתה. [31] המידע מבוסס בעיקרו על מסמכי ארכיון בריטיים.

סבב א

  1. 11/11/1947 וועדת ההגנה החליטה סופית על תאריכי סיום המנדט והפינוי, והחליטה בחשאי על פלישת הלגיון לארץ-ישראל.
  2. 12/11/1947 הודעה מלונדון לקירקברייד בעמאן (למלך הודיעו רק אחרי יותר מחודשיים!), כי הלגיון יגיע עד יפו = במלחמה.

סבב ב

  1. 12/1947 מו"מ בריטניה-עיראק על הסכם, שכלל את "עסקת פלשתינה" לכיבוש ערבי של כל א"י (ראו המפה למעלה).
  2. 11/12/1947 אישור בלונדון למנהיגים העיראקיים נורי סעיד וצלאח ג'אבר לפלוש לארץ ישראל.
  3. 12/1947 בכירי הממשל בלונדון הודיעו למפקדי הצבא במזה"ת, ללא הסבר סביר, על הקדמת סיום הפינוי, מסוף יולי - לסוף מרס 1948, בהתאמה לתכנון לו"ז הפלישה - לאפריל .

סבב ג

  1. 23/1/1948 עוצר עיראק נסוג מחתימת מהסכם פורטסמות' ו"עסקת פלשתינה".
  2. 24/1/1948 למחרת! בכירי הממשל בלונדון הודיעו על ביטול הקדמת סיום פינוי ארץ-ישראל. אם עוצר עיראק ביטל את הפלישה - אין צורך בהקדמת הפינוי. כן בוצעה הפלישה המקדימה של "צבא ההצלה", שהחלה עוד בסוף דצמבר.

סבב ד

  1. 7/2-15/3/1948 לאחר המפולת עם עיראק החל מיד מו"מ בלונדון עד חתימת חוזה הגנה בריטניה-עבר הירדן, שכלל בתחילה רק תוכנית מצומצמת יחסית להשתלטות על שטחים בארץ-ישראל.
  2. 22/3/1948 החלטת הקבינט הבריטי על פלישת הלגיון לבדו לארץ ישראל, לפני סיום המנדט, לכמה שיותר שטח, אך במטרה שללא לוחמה! הודעה לכוחות בשטח שלא להתנגד לפלישה, ולא להקמת מדינה יהודית בשטח שיישאר.
  3. 2/1948-6/1948 בריטניה ארגנה וחימשה את הלגיון לקראת הפלישה מחטיבה קרבית לדיביזיה מוקטנת (כן הועברו נשק ותחמושת לעיראק, מצרים ו"צבא ההצלה") .

סבב ה

  1. 27/4/1948 לאחר כיבוש חיפה ועם הלחימה ביפו מחליטה וועדת ההגנה בלונדון לשלוח כוחות לא"י, כנגד מהלך הפינוי. וכן החליטה בחשאי לחזור לתוכנית פלישה של קואליציה ערבית גדולה, אך בלו"ז של מיד אחרי סיום המנדט.
  2. 27-29/4/1948 שגריר בריטניה בקהיר מאיים על המלך פארוק ומשכנע אותו לעבור לתמוך בפלישה.
  3. 2-5/5/1948 שר המושבות מודיע לאמריקנים כי הלגיון יגיע עד יפו=בלוחמה. בווין מבהיר לשגרירו בקהיר כי נדרשת פלישת קואליציה ערבית לא"י.
  4. 6-10/5/1948 (סביר ביותר ה-8 למאי) שגריר בריטניה בקהיר נותן לראש ממשלת מצרים הצעה שלא ניתן לסרב לה, והוא נכנע. נוקראשי עצמו דחף מעכשיו לפלישה!

התנגדות למדיניות האנטי ציונית עריכה

 
אלן גורדון קנינגהם מצדיע ועוזב את ארץ ישראל בסירה, 14 במאי 1948
 
ריצרד קרוסמן

הנציב העליון בארץ ישראל אלן גורדון קנינגהם היה מודע לחתרנות החשאית אך לא תמך בה. הוא עשה כל שביכולתו לקיים יציאה מסודרת. כאשר הייתה חדירה של צבא סורי לאזור החולה סילק אותם במהירות. כאשר הייתה דרישה של הצבא הבריטי לפינוי מוקדם של ירושלים כדי שתיפול לידי הלגיון הערבי מנע זאת ובכך השפיע על גורלה של ירושלים.[32]

ריצ'רד קרוסמן היה מדינאי בריטי, איש מפלגת הלייבור, שהיה בשנות השישים מנהיג הלייבור בפרלמנט. קרוסמן היה אחד מנציגי בריטניה בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. כתוצאה מהשקפתו הפוליטית השמאלית לא זכה קרוסמן לתפקיד שר בממשלתו של קלמנט אטלי, שעמד בראש ממשלת בריטניה לאחר זכיית הלייבור בבחירות בתום המלחמה.

בשנת 1945, כאשר הקימו בריטניה וארצות הברית את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, שמנתה 6 נציגים בריטים ו-6 נציגים אמריקאים, היה ריצ'רד קרוסמן אחד הנציגים הבריטים. לשר החוץ הבריטי, ארנסט בוין, האנטי-ציוני נכונה אכזבה מרה מהשתתפותו של קרוסמן בוועדה. חברי הוועדה הבריטים הצטרפו אל האמריקאים ועשו יד אחת נגד מדיניותו של בוין שהתנגד לעלייה גדולה ומידית. הרוח החיה מאחורי התפתחות זאת היה דווקא ריצ'רד קרוסמן, שנחשב כ-"איש של בוין בוועדה" [ח]. הוועדה החליטה להמליץ על ביטול הספר הלבן, ועל התרת עלייתם המיידית של מאה אלף עקורים מאירופה לארץ ישראל. בווין קצף על חברי הוועדה הבריטים ובמיוחד על מה שראה כבגידה מצדו של קרוסמן. [33]

קרוסמן מצדו ביקר קשות את בכירי מפלגתו בנושא ארץ ישראל. ב-6 במאי 1954 כתב ביומנו כי ”אטלי ובווין זממו להשמיד את יהודי ארץ ישראל ועודדו את הערבים לרצוח אותם...ג'נוסייד.” [34]

מודעות היישוב למזימות הבריטיות עריכה

בתקופת סיום המנדט נמצאה הנהגת היישוב בחשש כבד מהבריטים. ביישוב היהודי בארץ ישראל היו רבים משוכנעים שהבריטים יפעלו נגד המדינה היהודית. נאומו של שר החוץ, בווין, בו נטען כי לבריטניה אינטרס לתמוך בערביי ארץ ישראל ושאין קשר בין ניצולי השואה לבין ארץ ישראל, היווה סטירת לחי ליישוב היהודי ועשהו לאדם השנוא ביותר אחרי היטלר. התגבשה הערכה אחידה בהנהגה הציונית לקיומה של מזימה בריטית לדחיפת הערבים למניעת הקמת מדינה יהודית. דוד בן-גוריון היה משוכנע לפי מידע שהגיע שהבריטים ארגנו, חימשו ודחפו את הערבים לפלישות הצבאות הסדירים לארץ ישראל.[ט][35][36] זו לא הייתה רק הערכתו האישית אלא הדעה הרווחת בהנהגת היישוב בכללה.

מידע על התכנית הבריטית מינואר 1948 עריכה

הש"י הציג את תוכנית הנרקמת בין הבריטים לערבים עבור המזרח התיכון.[37]

  1. הקמת מדינה יהודית תיבלם אחת ולתמיד.
  2. לא תקום מדינה של ערביי ארץ ישראל.[י]
  3. ארץ ישראל המערבית תחולק בין סוריה, לבנון, עבר הירדן מצרים - צורף תרשים.
  4. עבדאללה מלך עבר הירדן נוטש את תוכניותיו להשתלט על חלקים מסוריה.
  5. כל המדינות הערביות תסכמנה ותתמוכנה בתוכנית.
  6. צבאות ערב יפלשו לפלשתינה-א"י ויבטיחו שיהיה מן הנמנע מארגון בינלאומי להתערב.
  7. הממלכה ההאשמית תתפשט עד הים התיכון, חוזים ארוכי טווח יבטיחו לבריטניה שטחים לבסיסים לשמירת האינטרסים הבריטיים.
  8. בריטניה תפנה את כוחותיה מפלשתינה-א"י עוד לפני מאי 1948.[י"א] התאריך המדויק ימסר בחשאי מהבריטים למדינות הערביות.
  9. מדינות ערביות מסוימות יצטרכו להציב בראשן אנשים המסכימים לתוכנית ואלה שלא יסכימו יפוטרו ממשרותיהם.

מסקנות ההנהגה העברית עריכה

המידע שהביאו האגף הערבי במחלקה המדינית ובראשו אליהו ששון והש"י לבן-גוריון אושש את החשד. קיימת מזימה בריטית להחליש את היישוב ולמסור אותו לשלטון ערבי. כל אירוע ופיסת מידע שהצטרפה חיזקו את הדעה הזאת. מידע שקיבל דוד בן-גוריון, מגורמי מודיעין כולל המודיעין הצרפתי היה מרכיב ביכולתו לקלוט את הפעילות החשאית של המודיעין הבריטי,[38] והנהגת היישוב כינו אותה ”המזימה הבריטית”. ב-13 במרץ 1948 מצטט דוד בן-גוריון את דבריו של מפקח האו"ם הקולונל הנורווגי לונד ”ההתנהגות הבריטית מכוונת לסייע להשמדת הישוב…”[39]

גולדה מאיר לאחר פגישותיה עם עבדאללה הראשון מלך ירדן הודיעה למנהלת העם ב-11 במאי 1948 ” אם עבדאללה ינסה לפלוש לארץ ישראל הרי לא הוא הפולש ולא הליגה הערבית. הפולש הוא הכוח האנגלי העוזב דרך הדלת של חיפה וחוזר בדמות עבדאללה הלגיון והעירקים.”[40]

משה שרת התבטא ב-17 ביוני 1948 בצורה ברורה והחלטית ”בריטניה הגדולה הייתה הגורם שנטל חלק בראש בהמרצת המלחמה נגדנו ובהרחבת היקפה. הכוח הצבאי העיקרי שנלחם נגדנו הלגיון הערבי נלחם תחת פיקוד בריטי. בלי ספק פעלו לפי תכנון שגם הוא מקורו ביזמה צבאית בריטית.”[41]

מקרים של מעורבות בריטית ישירה במלחמה עריכה

מחדל שיירת הדסה עריכה

  ערך מורחב – שיירת הדסה

הבריטים התחייבו לאבטח את השיירות מירושלים המערבית לבית חולים הדסה בהר הצופים. ב-13 באפריל 1948 יצאה שיירה ללא ליווי בריטי ונחסמה בדרכה על ידי הלגיון הערבי ואחרים בשייח' ג'רח. למעט מעשיו של ג'ק צ'רצ'יל קצין בריטי לוחם שתפס משורינים והגיע לאוטובוסים הלכודים וניסה לשכנע את הלכודים להתפנות. דוד בן גוריון אמר ש”את האירוע אפשר חכנות בשם 'טבח אנגחי' הם היו במקום לר נקפו אצבע ולא נתנו לאחרים לעזור.”[42]

הצלת יפו לערבים עריכה

  ערך מורחב – התקפת האצ"ל על יפו

בעת התקפת האצ"ל על יפו ב-27 באפריל 1948 הודיעו הבריטים לישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב כי הצבא הבריטי ימנע בכוח את כיבושה של יפו. מפקד הכוחות הבריטים בעיר, ג' ג' המילטון, אמר כי: ”קיבלתי פקודה להציל את העיר בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה.”[43] מספר הרוגי האצ"ל מהאש הבריטית בקרב על מנשייה היה כ-20 איש. לבריטים היו בקרבות על יפו הרוג אחד וחמישה פצועים. [44].

לאחר שהאצ"ל תקף את שכונת מנשייה של יפו ב-25 באפריל 1948, וכבש אותה ב-28, הופעל כנגדו הצבא הבריטי כולל הפעלת טנקים ושריוניות. לבסוף הושג הסכם עם הבריטים ובו השטח הועבר לידי ה"הגנה".

לנוכח האירועים בארץ, נקראה בדחיפות ישיבה של וועדת ההגנה בלונדון ב-27 באפריל ולאחריה הורה בווין לראש הכוחות המזוינים הבריטים ברנרד לו מונטגומרי לשלוח כוחות צבא בריטיים לארץ ישראל. מברק הפקודה שהוציא מונטגומרי (יום אחרי שהאצ"ל כבר נבלם), היה: ”לנקוט את כל הצעדים הדרושים [כולל שליחת כוחות לא"י והפעלת הצבא וח"א הבריטי ביפו] כדי להבטיח שיפו תישאר בשליטה ערבית... בלי להתחשב באבדות היהודים... ככל שיהרגו מהם כן ייטב...”[45]

הפעילות הבריטית ביפו לא הייתה לאבטחת נמל לצרכים כל שהם אלא להפגנת סיוע לצד הערבי כד לעצור את הסחף במעמדם.[46]

הכוונת הלגיון הערבי ללטרון עריכה

בשנת 1946 עם הפיכתה של אמירות עבר הירדן לממלכה העצמאית ירדן, נתמנה אלק קירקברייד אשר שימש כציר הבריטי בירדן כשגריר בדרגת שר.[47] והיה בפועל המנהל העליון של הממלכה. היה זה קירקברייד שהמליץ לגלאב פאשה לתפוש את המשלטים בלטרון כדרך להכריע את הקרב על ירושלים.[48][49]

הסדר בריטי עם ארצות הברית עריכה

ההפגזות הרצחניות של הלגיון הערבי בפיקוד קצינים בריטים על האוכלוסייה האזרחית בירושלים עוררו זעם רב בארצות הברית. על רקע ההונאה הבריטית את ארצות הברית [י"ב], ב-25 במאי נערכה בלונדון פגישה בריטית אמריקאית בדרג גבוה במגמה להבטיח כי נושא פלשתינה לא ירעיל את היחסים ההדדיים. בווין דרש בפגישה שהנגב שנכלל בהחלטת החלוקה בשטח המדינה היהודית יועבר לשלטון ערבי וכי תהיה בקרה על הפסקת העלייה של היהודים לארץ ישראל.

בפגישה סוכם כי הבריטים ישעו את הספקת הנשק והתחמושת למדינות ערב. הקצינים הבריטים יפרשו מהלגיון הערבי למעט המפקדים הבכירים גלאב פחה ובריגדיר נורמן לאש. ארצות הברית תמשיך במדיניות אמברגו הנשק ותחמיר את הפיקוח על משלוחי נשק לאזור. כן סוכם על מאמץ משותף להביא החלטה במועצת הביטחון על הפוגה מתחילת יוני 1948.[י"ג] כמו כן סיכמו שהפניות למתווך פולקה ברנדוט יהיו מתואמות ביניהם.

הגישה המקובלת היא כי, מסוף מאי 1948, הבריטים עמדו בסיכום לגבי אמברגו על אספקת נשק ותחמושת לצבאות הערביים שהיו מעורבים במלחמה בא"י . אך יש מקרים המעידים על אי שמירת האמברגו: לאחר הפלישה במאי 1948, הגיעו טנקים אמריקנים מסוג לאקוסט, שהיו ציוד של הצבא הבריטי במדבר המערבי, לידי הצבא המצרי. וספינת התחמושת הבריטית שנשלחה ללגיון הערבי, ועוכבה על ידי המצרים בסואץ. למדינות ערב הוסבר כי הדבר נעשה לטובתם, כדי למנוע משלוחי נשק מארצות הברית לישראל.

להפסקת העברת התחמושת הבריטית ללגיון העבר ירדני היו תוצאות קשות. ערב סיום ההפוגה הראשונה דיווח פיקוד הלגיון שהוא סובל ממחסור חמור בתחמושת, במיוחד תחמושת ארטילרית, והתריע שהוא לא ערוך לחידוש הלחימה בא"י. גם הצבא המצרי סבל ממחסור בתחמושת, עובדה שגרמה למצרים לעצור ספינה בריטית עמוסה בתחמושת ארטילרית שנועדה לעבר הירדן, בעת שעברה בתעלת סואץ, ולהחרים את תכולתה.

הלגיון הערבי לא היה ערוך להחלפת הקצינים הבריטים בערבים על כן נעשתה פעולת הונאה של החזרת הקצינים מזרחה לעבר ירדן והסתננותם חזרה ליחידותיהם בגדה המערבית.

כישלון התכנית הבריטית עריכה

הנחישות של הנהגת ישראל, יעילות המודיעין האסטרטגי, הגבורה וההקרבה של לוחמיה, יחד עם התגבור בכוח אדם בנשק כבד, וצבירת הניסיון הפיקודי, הביאו לניצחון הישראלי במלחמת העצמאות ומנעו הישגים בריטיים וערביים. התכנית הבריטית נכשלה סופית בהשגת מטרותיה, אחרי עמידת ישראל בקרבות הבלימה, ואחרי שפרסם הרוזן פולקה ברנדוט את תוכניתו הראשונה לעתיד ארץ ישראל בהכוונה בריטית-אמריקנית. עקב הכוונה להקצאת כל השטחים שכבשו וגם את ירושלים היהודית, למלך עבדאללה, גברו הסכסוכים בין מנהיגי מדינות ערב, לממדים שלא אפשרו כמעט שום שיתוף פעולה צבאי. מדינית הם לא הסכימו אפילו לקנטון יהודי מכווץ. והשנאה לבריטניה עלתה על פני השטח.

בסוף יולי 1948 שחררה ממשלת בריטניה את הבריגדיר אילטיד קלייטון ממעמדו ומתפקידו כשומר הבכיר של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון.

מנהיגי מדינות ערב עריכה

בספטמבר 1948 הדיפלומט קאמיל רייאד, נציגו המיוחד של פארוק מלך מצרים לעצרת האו"ם בפריז, סיפר לאליהו ששון ”אילולי המידע המסולף והמטעה שהציגו הבריטים ואילולי עידודם והבטחותיהם לא היו מדינות ערב נכנסות למלחמה במדינת ישראל...”[50]

בדצמבר 1948 הודיע נוקראשי ראש ממשלת מצרים בפרלמנט המצרי. ”בריטניה לא רק שהסכימה לפלישה הערבית לפלשתינה אלא אף עודדה אותה”[51]

נורי סעיד כתב באוגוסט 1948 מסמך מפורט ביותר על הסכם פורטסמות', כולל על ההסכמות בין בכירי הממשל הבריטי לבכירים הסורים על "עסקת פלשתינה" ועל ההסכמה הבריטית לספק נשק רב ומתקדם ביותר לעיראק עד סוף מרס 1948 כדי שיגיע לפני הפלישה שתוכננה לאפריל 1948.[52] פאדל ג'מילי שר החוץ העיראקי, שהשתתף בחתימת הסכם פורטסמות' ובהסכמה על "עסקת פלשתינה", כתב על כך מידע תואם לזה של נורי סעיד, בספר זיכרונותיו.

הסתרת המעורבות הבריטית עריכה

לאחר שדחפה לפלישות לא"י בניגוד מוחלט להחלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות, בו הייתה חברה בכירה, וכנגד המהלכים שסיכמה עם שותפתה הבכירה ארצות הברית, נראה כי בריטניה ראתה צורך למנוע את חשיפת מהלכיה בתקופת מלחמת העצמאות. על כן הופעלו מהלכים לחשיפה סלקטיבית של המסמכים הרלוונטיים בארכיון הבריטי. בגישה המקובלת בכתיבת "היסטוריה רשמית" בריטית שהייתה מונחה בדרך כלל מיחידה במשרד ראש הממשלה. נראה כי לחוקרים בסנט אנתוני קולג' באוקספורד ניתנה אפשרות לעיין במסמכים לפני פתיחתם לעיון חוקרים אחרים. לדוגמא, המסמך המפורט של המנהיג העיראקי נורי סעיד, מאוגוסט 1948, תהליך חתימת הסכם פורטסמות' ו"עסקת פלשתינה", כולל עסקת הנשק הגדולה, שוחרר לעיון הכלל רק בשנת 1999. ואילו החוקרת אליזבט מונרו כתבה והתייחסה לטענות שלו במאמר כבר בשנת 1961. זאת כדי שיקדימו ויקבעו נרטיב היסטורי נוח לבריטניה.[י"ד] מסמכים השופכים אור על הנושא שוחררו לעיון הכלל אחרי יותר מחמישים שנה, במקום שלושים כמקובל, ואין שום דרך לדעת מה היקף ותוכן המסמכים שעדיין חסויים.

בהקשר כזה יצאו לאור, תחת חסות סנט אנתוני קולג' באוקספורד, ספריהם של "ההיסטוריונים החדשים" על מלחמת העצמאות הישראלית.

מקורות וקריאה נוספת עריכה

  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר 2004.
  • בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד , ספיר, 2012, עמ' 217-204. 240, 247-245, 319, 323
  • מאיר זמיר, חשיפה- המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-1948, הארץ, 12 בספטמבר 2014.
  • עזרא נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, הוצאת סטימצקי, 2019.

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ שטחי הנגב מיועדים לסעודיה כדי לפתותה לעבור לאורינטציה אמריקאית לבריטית. ההסברים בכחול תוספת מאוחרת.
  2. ^ ארבעת מטוסי הקרב הישראלים הראשונים הורכבו וטסו לראשונה רק בסוף מאי 1948 ונשק כבד נוסף התחיל להגיע רק בהפוגה הראשונה
  3. ^ עקב ביטול הסכם פורטסמות' 1948 מומש רק חלק מתכנית ההצטיידות העירקית.
  4. ^ זאת לנוכח מיתוסים לפיהם כביכול שמרה בריטניה באדיקות טוטאלית על האמברגו המאוחר שהטילה וזאת רק בעקבות לחץ אמריקני מכריע
  5. ^ אם כי אין לכך אישור במסמכים בריטיים
  6. ^ אלו היו בכירי הממשלה הבריטית שנוכחו בישיבות בלונדון בהן הוחלטו בחשאי מרבית ההחלטות הקריטיות ביותר, כפי שיוצג בקצרה בהמשך. למשל הישיבה בה הוחלט סופית על הפינוי, על מועד סיום המנדט, ועל פלישת הלגיון לא"י עד הים התיכון, ב- 7 בנובמבר 1947 ואחריה ישיבת הקבינט ובעקבותיה שוב ישיבת וועדת ההגנה ב-11 בנובמבר 1947. ולמשל הפגישה בה הוחלט (בהפוך למהלך הפינוי), על שליחת צבא בריטי לא"י, ובה הוחלט (בהתאם להתרחשויות, ובהתאם למידע במקורות בימים הקרובים אחרי אותה ישיבה), על חזרה לתוכנית פלישה של קואליציה ערבית לא"י, ב-27 באפריל 1948.
  7. ^ לפי אילן עמיצור הכוונה הייתה ללחוץ לצמצום שטחי המדינה היהודית למינימום, קטן בהרבה מהשטח שהוקצה ליהודים בהחלטת החלוקה. – אילן עמיצור, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, מערכות, 1995, עמ' 133-134. וגם בנדמן, מתי מפנים את ירושלים?, 2004, 66
  8. ^ בווין הבטיח מראש לנציגים הבריטים בוועדה כי אם ישיגו תמיכה פה אחד בהמלצות הוא תומך בהמלצות ההלו מראש. בהתאם לכך קידם קרוסמן עם האמריקנים המלצות שזכו לתמיכה כזו
  9. ^ מחקרים אקדמיים מוכיחים כי המודיעין שקיבל בן-גוריון בזמן אמת היה נכון.
  10. ^ מדינה פלסטינית לא הוזכרה כלל, זאת משמעות התרשים.
  11. ^ משתמע שהפלישה תוקדם לאפריל 1948.
  12. ^ הבריטים כביכול תמכו בתוכנית ההפוגה האמריקנית, אך בפועל דחפו את הערבים לפלישה
  13. ^ הבריטים מנעו החלטת הפוגה כל זמן שהכוחות הפולשים הערבים התקדמו. אך בסוף מאי כשהערבים נעצרו הסכימו להפוגה.
  14. ^ יש לציין כי גישה כזו איננה ייחודית לבריטניה.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מקור עזרא נשרי עמ' 126.
  2. ^ Georgia Kent in Dockrill (Ed.), Bevin's Imperialism, 1989
  3. ^ עזרא נשרי, ההגנה מול הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור מערכות הגנה, יוני 2020.
  4. ^ 1 2 מאיר זמיר, חשיפה- המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-1948, הארץ, 12 בספטמבר 2014.
  5. ^ בתי הזיקוק נסגרו לפי פקודת בווין, קול העם, 2 ביוני 1948
  6. ^ המפעלים לא הוחרמו - מודיעה ממשלת ישראל, דבר, 25 ביולי 1948
  7. ^ מסמכי הארכיון הלאומי הבריטי / 60/ 1/ 141 FO 29.1.48 :1348 E 68648/ 371 FO 29.1.48
  8. ^ Meir Zamir, The Role of MI6 in Egypt's decision to go to war against Israel in May 1948 Intelligence and National Security, 2019
  9. ^ ואלך, מדריך כרטא למלחמת העצמאות, 2005, 47
  10. ^ אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, 1995, פרק רביעי
  11. ^ נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי, 2019, 134. לפי מסמך בריטי
  12. ^ אילן, אמברגו עוצמה והכרעה, 1995, 125, 126
  13. ^ אילן, אמברגו עוצמה והכרעה, 1995, 140-145
  14. ^ מארכיון לתולדות ההגנה, (את"ה) טנא (מ-ע) 105/60, 26.1.1948, 30.1.1948
  15. ^ עזרא נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת העצמאות , עמ' 73-71.
  16. ^ מאיר זמיר, ידיעות אחרונות, "מנדט אנטי-ישראלי", 7 במאי 2008
  17. ^ מהארכיון הציוני המרכזי, על פגישת קלייטון בדמשק, (אצ"מ), 1696 / 25 S 4 בספטמבר .1947
  18. ^ מאיר אביזוהר, שלושה שעוני חול בהיערכות למלחמת העצמאות, עיונים 1, 1991, עמ' 51-52.
  19. ^ מקורות מהארכיון הלאומי הבריטי על הדיונים על שיתוף הלגיון, ותוכנית פלישה הראשונה: GALE 0016 -61882 /371 FO, 4.10.1947 : 9551E 61530/ FO ,12 באוקטובר 1947 .
  20. ^ פירוט תוכנית הפלישה אצל בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד, 2010, 211-213
  21. ^ ג. כהן אצל ואלך (עורך), היינו כחולמים, מדיניות בריטניה ערב מלחמת העצמאות- בדרך להחלטת פינוי ארץ ישראל, הוצאת מסדה, 1985, עמ' 155-163.
  22. ^ המקור מהארכיון הלאומי הבריטי 62194 /371 FO, 12.11.1947. פירוט המידע נמצא אצל Norton, The Last Phasha, 1997, 241-243.
  23. ^ המקור מהארכיון הלאומי הבריטי: 111 /816 FO ,20.12.1947 . וכן מקור מהארכיון הלאומי הבריטי על החוזה הבריטי-עיראקי 48 /1247 /1 /1247/ 141 FO ,18 באוגוסט 1948
  24. ^ החלטת הקבינט הבריטי ב-22 במרס במקור מהארכיון הלאומי הבריטי: 6 (48) 24 ,12 .128, .CAB22.3.1948.
  25. ^ בנדמן, מתי מפנים את ירושלים?, 2004, עמ' 74.
  26. ^ מקור מארכיון מחלקת המדינה האמריקנית על דברי קריץ ג'ונס שהלגיון מתוכנן להגיע ליפו 4.5.1948, Part II V, Vol. ,1948 FRUS: הסבר של בוין בדבר הצורך בקואליציית פלישה ערבית מקור מהארכיון הלאומי הבריטי 48 /367 /1 /1246 /141 FO, 5 במאי 1948
  27. ^ מברק שנשלח על ידי קמפבל, אל בווין בלונדון, על האזהרה שנתן למלך פארוק. מקור הארכיון הלאומי הבריטי 5528E 68371/ 371 FO ,29 באפריל 1948.
  28. ^ Pappe, Britain and the Arab-Israeli Conflict, 1948, Palgrave McMillan pg 25
  29. ^ Meir Zamir, The Role of MI6 in Egypt's decision to go to war against Israel in May 1948 Intelligence and National Security, 2019
  30. ^ לאפייר וקולינס, תרגום אהרון אמיר, ירושלים ירושלים, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 251.
  31. ^ עזרא נשרי, ההגנה מול הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור מערכות הגנה, יוני 2020.
  32. ^ מוטי גולני, הנציב האחרון: הגנרל סר אלן גורדון קנינגהם 1948-1945, עם עובד, תל אביב, 2011 עמ' .
  33. ^ ריצ'רד קרוסמן מינכן ארץ ישראלית? הוצאת תמר, 1947, עמ' .
  34. ^ עזרא נשרי עמ' 224.
  35. ^ יונה בנדמן, הלגיון הערבי לקראת מלחמת העצמאות, מערכות, חוברת 294–295 , יולי 1984, עמ'45-36.
  36. ^ עמיצור אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, 1995, עמ' 137-119.
  37. ^ מקור ארכיון תולדות ההגנה, טנא (מ-ע) 105/60, 26 בינואר 1948 ו 30 בינואר 1948.
  38. ^ מאיר זמיר, מוריס פישר הקשר הכורדי והאיום העיראקי, מבט מל"ם (אתר מורשת המודיעין), גיליון 80, פברואר 2018, עמ' 42
  39. ^ בן-גוריון, יומן המלחמה, בעריכת ריבלין ג' ודר. אורן א', הוצאה לאור משרד הביטחון 1982. כרך א', עמ. 295, מתאריך 13 במרץ 1948.
  40. ^ אביזוהר ובראלי, עכשיו או לעולם לא, הוצאת עיינות, בית ברל 1989, עמ 498-495.
  41. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר 2004
  42. ^ בן גוריון, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 21 באפריל 1948, ארכיון ציוני מרכזי 45/2.
  43. ^ קנת וילבי [http://www.gal-ed.co.il/etzel/Info/hi_show.aspx?id=46926 הכניעה הסופית (של יפו) באתר גלעד.
  44. ^ ארנון גולן, המערכה על יפו בתש"ח, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות 2017, 139
  45. ^ ארנון גולן, המערכה על יפו בתש"ח, הוצאת מכון בן גוריון, 2017, עמ' 153.
  46. ^ בני מוריס, 1948 עמ' 179.
  47. ^ קירקברייד - ציר ברבת עמון, הצופה, 13 ביוני 1946
  48. ^ דומיניק לאפייר ולארי קולינס, "ירושלים, ירושלים" עמ', 356
  49. ^ הציר הבריטי בעבר הירדן הוא הקובע, המשקיף, 28 ביוני 1948
  50. ^ עזרא נשרי עמ'168.
  51. ^ אסנת שירן (עורכת)מלחמה בת 60, הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמ' 278.
  52. ^ מקור הארכיון הלאומי הבריטי ובו תרגום לאנגלית שעבר ביקורת עובדות של המסמך שכתב נורי סעיד 48 /1247 /1 /1247/ 141 FO ,18 באוגוסט 1948

קטגוריה:מלחמת העצמאות ר|250px|הסוס הטרויאני הבריטי, קריקטורה של אריה נבון בעיתון דבר, 28 באוקטובר 1947.]] המעורבות הבריטית נגד עצמאות ישראל

מדיניות ממשלת בריטניה בהנהגת הלייבור במזרח התיכון, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בשלהי תקופת המנדט הבריטי ובתחילת מלחמת העצמאות, הייתה עוינת כלפי היישוב והמדינה היהודית בדרך, עמדה בסתירה לכוונות כתב המנדט ולהחלטות האו"ם. שר החוץ ארנסט בווין אמר שבריטניה רואה בערביי ארץ ישראל שותפים וכי בעיית העקורים באירופה אינה קשורה לפתרון בעיית ארץ-ישראל. מדיניות זו באה במגמה לחזק את אחיזתה ולשפר את מעמדה של בריטניה בעולם הערבי וכמעצמה עולמית. ההתנהלות הבריטית הביאה לפלישת מדינות ערב לארץ ישראל המערבית. המהלכים הבריטיים נכשלו עקב המריבות בין הערבים וההקרבה של הלוחמים בהובלת מנהיגות נחושה להקמת מדינת ישראל.

רקע עריכה

  ערך מורחב – מלחמת העצמאות

המנדט הבריטי בארץ ישראל כלל כמטרה מרכזית הקמת בית לאומי יהודי לעם ישראל. בעת מלחמת העולם השנייה התגייס היישוב היהודי כולו לסייע לבריטניה למען ניצחון בעלות הברית. בעולם הערבי לעומת זה היו רבים שיחלו לניצחון גרמניה הנאצית ואף פעלו לשם כך.

האימפריה הבריטית סיימה את מלחמת העולם השנייה במשבר כלכלי עמוק ביותר. אך הצליחה להחזיק ברוב השטחים ששלטה בהם במזרח התיכון. הממשלה הבריטית החליטה להמשיך ולהיות כמעצמה עולמית [1]. האתגר שעמד לפניה באותה עת כלל מלבד השנאה הערבית גם עמידה מול שלוחי ברית המועצות ומול שאיפת עצמאות העמים באזורים השונים.

הממשלה הבריטית רצתה לשחרר את כוחות הצבא הבריטי ושמה יהבה על הערבים לשמור על האינטרסים שלה ונקטה במספר פעילויות בהתאם. ב-22 במרץ 1945 תמכה בהקמת הליגה הערבית. בסוף מלחמת העולם סייעה לסילוק הצרפתים מלבנון ומסוריה וחיזקה את הצבאות הערביים . בריטניה בנתה את הלגיון הערבי החמוש והמצויד הייטב ונמצא בפיקוד בריטי. להערכתם כוחו לא הספיק להשתלט על כל ארץ ישראל ולכן היה צורך להפעיל צבאות נוספים, בעיקר העיראקי והמצרי, לשם כך.

הקמת בית לאומי לעם היהודי שהייתה מטרת המנדט בהצהרת חבר הלאומים נזנחה לחלוטין. הנכסים האסטרטגים העיקריים בארץ ישראל התרכזו באזור חיפה. צינור הנפט מכירכוכ בתי הזיקוק ונמל חיפה. כוונת הבריטים הייתה שנכסים אלה ישארו בידם וכדי להבטיח זאת יתפס האזור על ידי ממלכת עבר הירדן.[2][3] וכן ראתה את אזור הנגב כחיוני למעבר חופשי בין עבר הירדן לתעלת סואץ]].

החלשת ישראל עריכה

חסימת הים - כדי להחליש את היישוב היהודי הפעיל הצי המלכותי הבריטי כח ימי ואווירי גדול לסגירת ארץ ישראל בפני ניצולי השואה. ספינות המעפילים יורטו ומשלוחי חימוש נחסמו. פעולות לחימה בוצעו מול תנועת המרי העברית וחיפושים והחרמת החימוש המועט שהיה בידי מגיני היישוב.

פגיעה בכלכלה - כדי להחליש כלכלית את היישוב, לאחר החתימה עם העיראקים על "חוזה פורטסמות' 1948", הוחלט בקבינט הבריטי להוציא מיד את פלשתינה מגוש השטרלינג וכי תשלום חובות ממשלת בריטניה לממשלת המנדט יעוכבו. התהליך בוצע בפועל בפברואר 1948.

הורקת הדלק - במקביל ליציאת הבריטים מהארץ הם הורו לחברת האנרגיה של להפסיק הזרמת נפט גולמי בצינור הנפט מעיראק. במהלך החודשים הראשונים של שנת 1948 פעלו בתי הזיקוק ובהם עבדו פועלים ערביים וגם יהודים. ההנהלה הבריטית צפתה ניצחון צבאי לכוחות הערביים, ולכן, כאשר פרצה שביתה של הפועלים הערבים במפעל באפריל 1948, עזבו המנהלים הבריטיים את המפעל ואת הארץ והפקידו את בתי הזיקוק בידי העובדים היהודיים. במקביל כבשו כוחות ההגנה והפלמ"ח את חיפה והודיעו לדוד בן-גוריון כי גם בתי זיקוק בידם, מהלך זה הפתיע ושימח מאוד את דוד בן-גוריון.

במאי 1948 חזרו הבריטים לבתי הזיקוק בליווי צבא ורוקנו את הנפט מהמכלים לאוניות הצי המלכותי הבריטי ומיכליות. ב-1 ביוני הורה שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על סגירת בתי הזיקוק בחיפה.[4] ממשלת ישראל, שהייתה זקוקה לנפט, לצורכי הצבא הנמצא במלחמה קשה, ולדלק לצרכים אזרחיים חיוניים, הורתה להפעיל את בתי הזיקוק מבלי לקבל את אישורה של הנהלת החברה אך גם מבלי להלאימה.[5] בניגוד לרצונו של בווין הושגה בארץ הבנה בין מועצת פועלי חיפה לבין ג'ון הופקינס, מנהל כוח האדם, כמייצג ההנהלה, כי הבריטים יתנו למועצת פועלי חיפה כנציגת המוסדות היהודים לנהל את המפעל, לשמור עליו ולהחזירו לבריטים כשיוכלו לשוב לישראל. עובדי בתי זיקוק גילו כי ניתן להוציא מהמכלים ומצינורות הנפט כמויות גדולות של דלק על ידי הצפתם במים, וכך התקיימה מדינת ישראל מספר חודשים על דלק זה, ולא קרסה מחוסר אנרגיה. בהמשך יובא דלק גולמי לזיקוק מרומניה ומקסיקו, וכן דלק מטוסים מזוקק.

בנית הכוח הערבי ועידוד מנהיגיו לפלישה עריכה

הלגיון הערבי התחמש במלוא כוחו בציוד בריטי, ותוגבר מכוח חטיבתי לדיביזה (אומנם מוקטנת). מטוסי ספיטפייר מהמערך הבריטי במצרים ונשק נוסף נמסרו למצרים במאי 1948 . [6] עיראק קיבלה ציוד להקמת שתי דיוויזיות.[א] צבא ההצלה התארגן בסוריה בציוד בריטי מהפינוי בארץ ישראל. חיל הספר הבריטי פורק לפי החלטה מלונדון ואנשיו גויסו ללגיון הערבי ולצבא ההצלה.

עידוד מדינות ערב לפלישה עריכה

קובץ:BritishArabDivisionOfPalestine1947.png
תרשים נספח לדו"ח הש"י מ-15 בינואר 1948 "עסקת פלשתינה" הבריטית עיראקית.[ב][7]

דו"ח מודיעין שהביא הש"י להנהגת היישוב בינואר 1948 [8] הראה כי לבריטים יש תוכנית העומדת בניגוד לתוכנית החלוקה של האומות המאוחדות. ועל מנת להישאר בעמדת השפעה מרכזית במזרח התיכון, מול החשש מכניסת ברית המועצות, פעלה הממשלה הבריטית לשכנע ולעודד את שליטי מדינות ערב, לפלוש לארץ ישראל ולחלקה ביניהם תוך שמירת נכסים אסטרטגיים לבריטים.

שר החוץ ארנסט בווין היה דומיננטי ביותר בניסיון לעיצובו מחדש של המזרח התיכון. איתו היו חברי וועדת ההגנה וועדת יחסי החוץ של הממשלה: ראש הממשלה - קלמנט אטלי, שר המושבות- ארתור קריץ ג'ונס, ושר ההגנה אלברט ויקטור אלכסנדר. הם הפעילו מהלכים ולחצים על מדינות ערב עד שהתממשה פלישת צבאות המדינות הערביות.[ג] במזרח התיכון פעלו בהכוונה הדוקה מלונדון: השגריר בעבר הירדן אלק קירקברייד שהיה פעיל ביותר בהכוונת הלגיון הערבי וייעוץ למלך עבדאללה הראשון והשגריר בקהיר רונלד קמפבל שהיה בקשר חזק עם פארוק, מלך מצרים וראש הממשלה מחמוד פהמי נוקראשי. וכן הבריגדיר אילטיד קלייטון שטס לפגישות הכוונה ותיאום עם ראשי מדינות ערב, ועוד שגרירים ואחרים.

תוכנית קלייטון עריכה

 
בריגדיר אילטיד קלייטון מקשר בין הממשלה הבריטית למנהיגי מדינות ערב, 1947

באביב 1947 מונה הבריגדיר אילטיד קלייטון לקצין הביון הפוליטי הבכיר ביותר למזרח התיכון. כפוף ישירות לבווין ולשר ההגנה אלכסנדר. הוא קידם תוכנית לעתיד האזור היה פעיל מאוד בשכנוע מנהיגי מדינות ערב העוינות זו את זו לשתף פעולה ביניהן לשם מימושה.[9][3]

התכנית גובשה בלונדון אך נקראה על שמו של קלייטון ומטרתה המשך שמירת ההגמוניה הבריטית במזרח התיכון. והיא עודכנה בהתאם להתפתחויות בשטח. בסוף 1947 היא כללה את פיצול ארץ ישראל וחלוקתה בין עבדאללה מלך ירדן שיקבל את הגדה המערבית וסוריה שתקבל חלקים מהגליל. לבריטים תובטח הגישה לחיפה ומתקני הנפט העיראקי במפרץ חיפה. היהודים יאלצו להסתפק בסוג של אוטונומיה בחסדו של עבדאללה באזור החוף [10]. לקידום התכנית סייעו קלייטון ואנשיו להקמת צבא ההצלה כדי שיתיש את היהודים ויכין את השטח לפלישת הצבאות הסדירים. מימוש התכנית קודם בצורה חתרנית חשאית.

קואליציית הפלישה הראשונה עריכה

ממשלת עיראק הייתה השותפה הבכירה של בריטניה בקידום תכנית הפלישה הראשונה לארץ ישראל. למודיעין הישראלי נודע שבהסכם פורטסמות' שנחתם ביניהן נכלל נספח סודי בעניין ארץ ישראל.

עוד בספטמבר 1947 סיכם קלייטון בפגישה בדמשק שסוריה תשתתף בקואליציית הפלישה יחד עם עיראק ועבר הירדן. [11] ידיעות מודיעין על פגישה זו הביאו את בן-גוריון להאצה מקסימלית של היערכות כנגד פלישת צבאות ערב. הייתה זו אחת מהחלטותיו החשובות ביותר לתוצאות המלחמה.[12]

ב-4 באוקטובר להמשך גיבוש הקואליציה דנו בלונדון בהשתתפות הלגיון הערבי בפלישה וב-12 באוקטובר 1947 נשלחה ללונדון תוכנית פלישה ראשונה לארץ ישראל, הכוללת את פלישת הלגיון הערבי. [13] [14].

ישיבה ראשונה בנושא הפינוי מארץ ישראל קוימה ב-7 בנובמבר 1947.ב־11 בנובמבר 1947 - קוימה ישיבת קבינט ואחריה, באותו יום, החליטה ועדת ההגנה של ממשלת בריטניה על הפינוי.[15] ועל סיום המנדט ב-15 במאי, וכן כי הלגיון הערבי יפלוש ויגיע עד הים התיכון.[16] ב-11 בדצמבר אישרה ההנהגה הבריטית לעיראק את הפלישה לארץ ישראל. ב־15 בינואר 1948 נחתם חוזה בריטי־ עיראקי ובו נספח סודי לגבי עתיד ארץ ישראל אחרי שתיכבש.[17].

ואולם, "עסקת פלשתינה" שנועדה לסכל הקמת מדינה יהודית נפלה תוך כשבוע מחתימתה כאשר עוצר עיראק עבד אל-אילה נסוג מההסכם עקב מהומות דמים שפרצו בבגדד בתמיכה סובייטית כנגד הסכם פורטסמות' 1948, שהסדיר את נסיגתם הכוללת של הכוחות הבריטיים מעיראק. אך השאיר את בריטניה במעמד כלכלי ופוליטי חזק במדינה. מהתכנית הראשונה יצאה לפועל רק כניסתו של צבא ההצלה לארץ ישראל ללא התנגדות בריטית עוד לפני סיום המנדט הבריטי. כדי להקל על החדירה פונה הצבא הבריטי מצפון מזרח הגליל. ובסוף שנת 1947, גם פורקה גדר הגבול בין ארץ ישראל ללבנון סוריה לשם כך.

קואליציית הפלישה השנייה עריכה

הבריטים המשיכו בתוכניתם. ב-7 בפברואר 1948 נפגש ארנסט בווין עם ראש ממשלת עבר הירדן - תופיק אבו אל-הודא. ראש הממשלה הציע לבווין שהלגיון הערבי יתפוש את השטחים שהוקצו לערבים, בתוכנית החלוקה ללא מלחמה ביהודים. ב-22 במרס 1948 החליט הקבינט הבריטי לממש את המהלך לפני תום המנדט [18] [ד]. אך ניצחונות היהודים בקרב משמר העמק, בהגנה על רמת יוחנן ובעיקר ההשתלטות היהודית בקרב על חיפה באפריל 1948 גרמו בלונדון להלם קשה. ב־27 באפריל 1948 הוחלט על שליחה מידית של כוחות בריטיים לארץ ישראל כדי ”לאפשר את ההחזקה בירושלים ולהבטיח שליטה מלאה בעיר חיפה”.[19]

על המאמץ בלונדון לדחיפת פלישת קואליציה ערבית מעידים המקורות כי בתחילת מאי 1948 אמר שר המושבות ארתור קריץ ג'ונס, כי הלגיון הערבי מתכונן להגיע ליפו ובווין אישר את הצורך בפלישת קואליציה ערבית לארץ ישראל. [20]

במצרים הגדולה במדינות ערב, לא ראו, ראש הממשלה נוקראשי ורוב שרי ממשלתו, טעם בפלישה. הם העריכו שצבאם אינו חזק דיו. ורצו להתמקד בהוצאת הבריטים ממצרים עצמה. הבריטים יזמו פרסומים בעיתוני מצרים הדורשים לחימה בפלשתינה.

בסוף אפריל 1948הזהיר השגריר הבריטי במצרים - רונאלד קמפבל, את המלך פארוק שיתמוך בפלישה והמלך הביע הסכמתו [21] [22]. . סמוך ל-8 במאי, נפגש השגריר עם נוקראשי לשיחת שכנוע מהולה באיומים.[23]

בעקבות איום השגריר הבריטי נכנע נוקראשי ושינה את עמדתו.[24] בבוקר ה־12 במאי 1948 הביא נוקראשי את הפלישה לארץ ישראל לאישור הפרלמנט המצרי שאישר את הפלישה, ותוך זמן קצר הצטרפו גם יתר מדינות ערב להחלטת הפלישה.

התנגדות למדיניות האנטי ציונית עריכה

 
אלן גורדון קנינגהם מצדיע ועוזב את ארץ ישראל בסירה, 14 במאי 1948
 
ריצרד קרוסמן

הנציב העליון בארץ ישראל אלן גורדון קנינגהם היה מודע לחתרנות החשאית אך לא תמך בה. הוא עשה כל שביכולתו לקיים יציאה מסודרת. כאשר הייתה חדירה של צבא סורי לאזור החולה סילק אותם במהירות. כאשר הייתה דרישה של הצבא הבריטי לפינוי מוקדם של ירושלים כדי שתיפול לידי הלגיון הערבי מנע זאת ובכך השפיע על גורלה של ירושלים.[25]

ריצ'רד קרוסמן היה מדינאי בריטי, איש מפלגת הלייבור, שהיה בשנות השישים מנהיג הלייבור בפרלמנט. קרוסמן היה אחד מנציגי בריטניה בוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. כתוצאה מהשקפתו הפוליטית השמאלית לא זכה קרוסמן לתפקיד שר בממשלתו של קלמנט אטלי, שעמד בראש ממשלת בריטניה לאחר זכיית הלייבור בבחירות בתום המלחמה.

בשנת 1945, כאשר הקימו בריטניה וארצות הברית את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, שמנתה 6 נציגים בריטים ו-6 נציגים אמריקאים, היה ריצ'רד קרוסמן אחד הנציגים הבריטים. לשר החוץ הבריטי, ארנסט בוין, האנטי-ציוני נכונה אכזבה מרה מהשתתפותו של קרוסמן בוועדה. חברי הוועדה הבריטים הצטרפו אל האמריקאים ועשו יד אחת נגד מדיניותו של בוין שהתנגד לעלייה גדולה ומידית. הרוח החיה מאחורי התפתחות זאת היה דווקא ריצ'רד קרוסמן, שנחשב כ-"איש של בוין בוועדה" [ה]. הוועדה החליטה להמליץ על ביטול הספר הלבן, ועל התרת עלייתם המיידית של מאה אלף עקורים מאירופה לארץ ישראל. בווין קצף על חברי הוועדה הבריטים ובמיוחד על מה שראה כבגידה מצדו של קרוסמן. [26]

קרוסמן מצדו ביקר קשות את בכירי מפלגתו בנושא ארץ ישראל. ב-6 במאי 1954 כתב ביומנו כי ”אטלי ובווין זממו להשמיד את יהודי ארץ ישראל ועודדו את הערבים לרצוח אותם...ג'נוסייד.” [27]

מודעות היישוב למזימות הבריטיות עריכה

בתקופת סיום המנדט נמצאה הנהגת היישוב בחשש כבד מהבריטים. ביישוב היהודי בארץ ישראל היו רבים משוכנעים שהבריטים יפעלו נגד המדינה היהודית. נאומו של שר החוץ, בווין, בו נטען כי לבריטניה אינטרס לתמוך בערביי ארץ ישראל ושאין קשר בין ניצולי השואה לבין ארץ ישראל, היווה סטירת לחי ליישוב היהודי ועשהו לאדם השנוא ביותר אחרי היטלר. התגבשה הערכה אחידה בהנהגה הציונית לקיומה של מזימה בריטית לדחיפת הערבים למניעת הקמת מדינה יהודית. דוד בן-גוריון היה משוכנע לפי מידע שהגיע שהבריטים ארגנו, חימשו ודחפו את הערבים לפלישות הצבאות הסדירים לארץ ישראל.[ו][28][29] זו לא הייתה רק הערכתו האישית אלא הדעה הרווחת בהנהגת היישוב בכללה.

מידע על התכנית הבריטית מינואר 1948 עריכה

הש"י הציג את תוכנית הנרקמת בין הבריטים לערבים עבור המזרח התיכון.[30]

  1. הקמת מדינה יהודית תיבלם אחת ולתמיד.
  2. לא תקום מדינה של ערביי ארץ ישראל.[ז]
  3. ארץ ישראל המערבית תחולק בין סוריה, לבנון, עבר הירדן מצרים - צורף תרשים.
  4. עבדאללה מלך עבר הירדן נוטש את תוכניותיו להשתלט על חלקים מסוריה.
  5. כל המדינות הערביות תסכמנה ותתמוכנה בתוכנית.
  6. צבאות ערב יפלשו לפלשתינה-א"י ויבטיחו שיהיה מן הנמנע מארגון בינלאומי להתערב.
  7. הממלכה ההאשמית תתפשט עד הים התיכון, חוזים ארוכי טווח יבטיחו לבריטניה שטחים לבסיסים לשמירת האינטרסים הבריטיים.
  8. בריטניה תפנה את כוחותיה מפלשתינה-א"י עוד לפני מאי 1948.[ח] התאריך המדויק ימסר בחשאי מהבריטים למדינות הערביות.
  9. מדינות ערביות מסוימות יצטרכו להציב בראשן אנשים המסכימים לתוכנית ואלה שלא יסכימו יפוטרו ממשרותיהם.

מסקנות ההנהגה העברית עריכה

המידע שהביאו האגף הערבי במחלקה המדינית ובראשו אליהו ששון והש"י לבן-גוריון אושש את החשד. קיימת מזימה בריטית להחליש את היישוב ולמסור אותו לשלטון ערבי. כל אירוע ופיסת מידע שהצטרפה חיזקו את הדעה הזאת. מידע שקיבל דוד בן-גוריון, מגורמי מודיעין כולל המודיעין הצרפתי היה מרכיב ביכולתו לקלוט את הפעילות החשאית של המודיעין הבריטי,[31] והנהגת היישוב כינו אותה ”המזימה הבריטית”. ב-13 במרץ 1948 מצטט דוד בן-גוריון את דבריו של מפקח האו"ם הקולונל הנורווגי לונד ”ההתנהגות הבריטית מכוונת לסייע להשמדת הישוב…”[32]

גולדה מאיר לאחר פגישותיה עם עבדאללה הראשון מלך ירדן הודיעה למנהלת העם ב-11 במאי 1948 ” אם עבדאללה ינסה לפלוש לארץ ישראל הרי לא הוא הפולש ולא הליגה הערבית. הפולש הוא הכוח האנגלי העוזב דרך הדלת של חיפה וחוזר בדמות עבדאללה הלגיון והעירקים.”[33]

משה שרת התבטא ב-17 ביוני 1948 בצורה ברורה והחלטית ”בריטניה הגדולה הייתה הגורם שנטל חלק בראש בהמרצת המלחמה נגדנו ובהרחבת היקפה. הכוח הצבאי העיקרי שנלחם נגדנו הלגיון הערבי נלחם תחת פיקוד בריטי. בלי ספק פעלו לפי תכנון שגם הוא מקורו ביזמה צבאית בריטית.”[34]

מקרים של מעורבות בריטית ישירה במלחמה עריכה

בשנת 1946 עם הפיכתה של אמירות עבר הירדן לממלכה העצמאית ירדן, נתמנה אלק קירקברייד אשר שימש כציר הבריטי בירדן כשגריר בדרגת שר.[35] והיה בפועל המנהל העליון של הממלכה. היה זה קירקברייד שהמליץ לגלאב פאשה לתפוש את המשלטים בלטרון כדרך להכריע את הקרב על ירושלים.[36][37]

בעת התקפת האצ"ל על יפו ב-27 באפריל 1948 הודיעו הבריטים לישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב כי הצבא הבריטי ימנע בכוח את כיבושה של יפו. מפקד הכוחות הבריטים בעיר, ג' ג' המילטון, אמר כי: ”קיבלתי פקודה להציל את העיר בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה.”[38] מספר הרוגי האצ"ל מהאש הבריטית בקרב על מנשייה היה כ-20 איש. לבריטים היו בקרבות על יפו הרוג אחד וחמישה פצועים. [39].

לאחר שהאצ"ל תקף את שכונת מנשייה של יפו ב-25 באפריל 1948, וכבש אותה ב-28, הופעל כנגדו הצבא הבריטי כולל הפעלת טנקים ושריוניות. לבסוף הושג הסכם עם הבריטים ובו השטח הועבר לידי ה"הגנה". לנוכח האירועים בארץ, נקראה בדחיפות ישיבה של וועדת ההגנה בלונדון ב-27 באפריל ולאחריה הורה בווין לראש הכוחות המזוינים הבריטים ברנרד לו מונטגומרי לשלוח כוחות צבא בריטיים לארץ ישראל. מברק הפקודה שהוציא מונטגומרי (יום אחרי שהאצ"ל כבר נבלם), היה: ”לנקוט את כל הצעדים הדרושים [כולל שליחת כוחות לא"י והפעלת הצבא וח"א הבריטי ביפו] כדי להבטיח שיפו תישאר בשליטה ערבית... בלי להתחשב באבדות היהודים... ככל שיהרגו מהם כן ייטב...”[40]

תקרית האוויר הישראלית-בריטית התרחשה ב-7 בינואר 1949 ובמהלכה הופלו על ידי כוחות צה"ל חמישה מטוסי קרב של חיל האוויר המלכותי שחדרו לשטח ישראל, במסגרת סיוע למצרים.

הסדר בריטי עם ארצות הברית עריכה

ההפגזות הרצחניות של הלגיון הערבי בפיקוד קצינים בריטים על האוכלוסייה האזרחית בירושלים עוררו זעם רב בארצות הברית. על רקע ההונאה הבריטית את ארצות הברית [ט], ב-25 במאי נערכה בלונדון פגישה בריטית אמריקאית בדרג גבוה במגמה להבטיח כי נושא פלשתינה לא ירעיל את היחסים ההדדיים. בווין דרש בפגישה שהנגב שנכלל בהחלטת החלוקה בשטח המדינה היהודית יועבר לשלטון ערבי וכי תהיה בקרה על הפסקת העלייה של היהודים לארץ ישראל.

בפגישה סוכם כי הבריטים ישעו את הספקת הנשק והתחמושת למדינות ערב. הקצינים הבריטים יפרשו מהלגיון הערבי למעט המפקדים הבכירים גלאב פחה ובריגדיר נורמן לאש. ארצות הברית תמשיך במדיניות אמברגו הנשק ותחמיר את הפיקוח על משלוחי נשק לאזור. כן סוכם על מאמץ משותף להביא החלטה במועצת הביטחון על הפוגה מתחילת יוני 1948.[י] כמו כן סיכמו שהפניות למתווך פולקה ברנדוט יהיו מתואמות ביניהם.

הגישה המקובלת היא כי, מסוף מאי 1948, הבריטים עמדו בסיכום לגבי אמברגו על אספקת נשק ותחמושת לצבאות הערביים שהיו מעורבים במלחמה בא"י . אך יש מקרים המעידים על אי שמירת האמברגו: לאחר הפלישה במאי 1948, הגיעו טנקים אמריקנים מסוג לאקוסט, שהיו ציוד של הצבא הבריטי במדבר המערבי, לידי הצבא המצרי. וספינת התחמושת הבריטית שנשלחה ללגיון הערבי, ועוכבה על ידי המצרים בסואץ. למדינות ערב הוסבר כי הדבר נעשה לטובתם, כדי למנוע משלוחי נשק מארצות הברית לישראל.

להפסקת העברת התחמושת הבריטית ללגיון העבר ירדני היו תוצאות קשות. ערב סיום ההפוגה הראשונה דיווח פיקוד הלגיון שהוא סובל ממחסור חמור בתחמושת, במיוחד תחמושת ארטילרית, והתריע שהוא לא ערוך לחידוש הלחימה בא"י. גם הצבא המצרי סבל ממחסור בתחמושת, עובדה שגרמה למצרים לעצור ספינה בריטית עמוסה בתחמושת ארטילרית שנועדה לעבר הירדן, בעת שעברה בתעלת סואץ, ולהחרים את תכולתה.

הלגיון הערבי לא היה ערוך להחלפת הקצינים הבריטים בערבים על כן נעשתה פעולת הונאה של החזרת הקצינים מזרחה לעבר ירדן והסתננותם חזרה ליחידותיהם בגדה המערבית.

כישלון התכנית והכרה בישראל עריכה

הנחישות של הנהגת ישראל, יעילות המודיעין האסטרטגי, הגבורה וההקרבה של לוחמיה, יחד עם התגבור בכוח אדם בנשק כבד, וצבירת הניסיון הפיקודי, הביאו לניצחון הישראלי במלחמת העצמאות ומנעו הישגים בריטיים וערביים. התכנית הבריטית נכשלה סופית בהשגת מטרותיה, אחרי עמידת ישראל בקרבות הבלימה, ואחרי שפרסם הרוזן פולקה ברנדוט את תוכניתו הראשונה לעתיד ארץ ישראל בהכוונה בריטית-אמריקנית. עקב הכוונה להקצאת כל השטחים שכבשו וגם את ירושלים היהודית, למלך עבדאללה, גברו הסכסוכים בין מנהיגי מדינות ערב, לממדים שלא אפשרו כמעט שום שיתוף פעולה צבאי. מדינית הם לא הסכימו אפילו לקנטון יהודי מכווץ. והשנאה לבריטניה עלתה על פני השטח. בסוף יולי 1948 שחררה ממשלת בריטניה את הבריגדיר אילטיד קלייטון ממעמדו ומתפקידו כשומר הבכיר של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון.

כאשר ישראל הכריזה על עצמאותה ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), סירבה ממשלת בריטניה להכיר בה ונקטה קו נוקשה בעניין זה עד סוף 1948. רק בעקבות הניצחונות של ישראל בשדה הקרב וההכרה הגוברת לה זכתה מצד מדינות העולם, חל שינוי במדיניות זו. ב-25 בינואר 1949 פרסמה ממשלת בריטניה הודעה על הכרה דה פקטו במדינת ישראל.

מנהיגי מדינות ערב עריכה

בספטמבר 1948 הדיפלומט קאמיל רייאד, נציגו המיוחד של פארוק מלך מצרים לעצרת האו"ם בפריז, סיפר לאליהו ששון ”אילולי המידע המסולף והמטעה שהציגו הבריטים ואילולי עידודם והבטחותיהם לא היו מדינות ערב נכנסות למלחמה במדינת ישראל...”[41]

בדצמבר 1948 הודיע נוקראשי ראש ממשלת מצרים בפרלמנט המצרי. ”בריטניה לא רק שהסכימה לפלישה הערבית לפלשתינה אלא אף עודדה אותה”[42]

נורי סעיד כתב באוגוסט 1948 מסמך מפורט ביותר על הסכם פורטסמות', כולל על ההסכמות בין בכירי הממשל הבריטי לבכירים הסורים על "עסקת פלשתינה" ועל ההסכמה הבריטית לספק נשק רב ומתקדם ביותר לעיראק עד סוף מרס 1948 כדי שיגיע לפני הפלישה שתוכננה לאפריל 1948.[43] פאדל ג'מילי שר החוץ העיראקי, שהשתתף בחתימת הסכם פורטסמות' ובהסכמה על "עסקת פלשתינה", כתב על כך מידע תואם לזה של נורי סעיד, בספר זיכרונותיו.

הסתרת המעורבות הבריטית עריכה

לאחר שדחפה לפלישות לא"י בניגוד מוחלט להחלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות, בו הייתה חברה בכירה, וכנגד המהלכים שסיכמה עם שותפתה הבכירה ארצות הברית, נראה כי בריטניה ראתה צורך למנוע את חשיפת מהלכיה בתקופת מלחמת העצמאות. על כן הופעלו מהלכים לחשיפה סלקטיבית של המסמכים הרלוונטיים בארכיון הבריטי. בגישה המקובלת בכתיבת "היסטוריה רשמית" בריטית שהייתה מונחה בדרך כלל מיחידה במשרד ראש הממשלה. נראה כי לחוקרים בסנט אנתוני קולג' באוקספורד ניתנה אפשרות לעיין במסמכים לפני פתיחתם לעיון חוקרים אחרים. לדוגמא, המסמך המפורט של המנהיג העיראקי נורי סעיד, מאוגוסט 1948, תהליך חתימת הסכם פורטסמות' ו"עסקת פלשתינה", כולל עסקת הנשק הגדולה, שוחרר לעיון הכלל רק בשנת 1999. ואילו החוקרת אליזבט מונרו כתבה והתייחסה לטענות שלו במאמר כבר בשנת 1961. זאת כדי שיקדימו ויקבעו נרטיב היסטורי נוח לבריטניה.[י"א] מסמכים השופכים אור על הנושא שוחררו לעיון הכלל אחרי יותר מחמישים שנה, במקום שלושים כמקובל, ואין שום דרך לדעת מה היקף ותוכן המסמכים שעדיין חסויים.

בהקשר כזה יצאו לאור, תחת חסות סנט אנתוני קולג' באוקספורד, ספריהם של "ההיסטוריונים החדשים" על מלחמת העצמאות הישראלית.

מקורות וקריאה נוספת עריכה

  • יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר 2004.
  • מאיר זמיר, חשיפה- המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-1948, הארץ, 12 בספטמבר 2014.
  • עזרא נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, הוצאת סטימצקי, 2019.

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ עקב ביטול הסכם פורטסמות' 1948 מומש רק חלק מתכנית ההצטיידות העירקית.
  2. ^ שטחי הנגב מיועדים לסעודיה כדי לפתותה לעבור לאורינטציה אמריקאית לבריטית. ההסברים בכחול תוספת מאוחרת.
  3. ^ אלו היו בכירי הממשלה הבריטית שנוכחו בישיבות בלונדון בהן הוחלטו בחשאי מרבית ההחלטות הקריטיות ביותר, כפי שיוצג בקצרה בהמשך. למשל הישיבה בה הוחלט סופית על הפינוי, על מועד סיום המנדט, ועל פלישת הלגיון לא"י עד הים התיכון, ב- 7 בנובמבר 1947 ואחריה ישיבת הקבינט ובעקבותיה שוב ישיבת וועדת ההגנה ב-11 בנובמבר 1947. ולמשל הפגישה בה הוחלט (בהפוך למהלך הפינוי), על שליחת צבא בריטי לא"י, ובה הוחלט (בהתאם להתרחשויות, ובהתאם למידע במקורות בימים הקרובים אחרי אותה ישיבה), על חזרה לתוכנית פלישה של קואליציה ערבית לא"י, ב-27 באפריל 1948.
  4. ^ לפי אילן עמיצור הכוונה הייתה ללחוץ לצמצום שטחי המדינה היהודית למינימום, קטן בהרבה מהשטח שהוקצה ליהודים בהחלטת החלוקה. – אילן עמיצור, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, מערכות, 1995, עמ' 133-134. וגם בנדמן, מתי מפנים את ירושלים?, 2004, 66
  5. ^ בווין הבטיח מראש לנציגים הבריטים בוועדה כי אם ישיגו תמיכה פה אחד בהמלצות הוא תומך בהמלצות ההלו מראש. בהתאם לכך קידם קרוסמן עם האמריקנים המלצות שזכו לתמיכה כזו
  6. ^ מחקרים אקדמיים מוכיחים כי המודיעין שקיבל בן-גוריון בזמן אמת היה נכון.
  7. ^ מדינה פלסטינית לא הוזכרה כלל, זאת משמעות התרשים.
  8. ^ משתמע שהפלישה תוקדם לאפריל 1948.
  9. ^ הבריטים כביכול תמכו בתוכנית ההפוגה האמריקנית, אך בפועל דחפו את הערבים לפלישה
  10. ^ הבריטים מנעו החלטת הפוגה כל זמן שהכוחות הפולשים הערבים התקדמו. אך בסוף מאי כשהערבים נעצרו הסכימו להפוגה.
  11. ^ יש לציין כי גישה כזו איננה ייחודית לבריטניה.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Georgia Kent in Dockrill (Ed.), Bevin's Imperialism, 1989
  2. ^ עזרא נשרי, ההגנה מול הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור מערכות הגנה, יוני 2020.
  3. ^ 1 2 מאיר זמיר, חשיפה- המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-1948, הארץ, 12 בספטמבר 2014.
  4. ^ בתי הזיקוק נסגרו לפי פקודת בווין, קול העם, 2 ביוני 1948
  5. ^ המפעלים לא הוחרמו - מודיעה ממשלת ישראל, דבר, 25 ביולי 1948
  6. ^ Meir Zamir, The Role of MI6 in Egypt's decision to go to war against Israel in May 1948 Intelligence and National Security, 2019
  7. ^ מקור עזרא נשרי עמ' 126.
  8. ^ מארכיון לתולדות ההגנה, (את"ה) טנא (מ-ע) 105/60, 26.1.1948, 30.1.1948
  9. ^ עזרא נשרי, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת העצמאות , עמ' 73-71.
  10. ^ מאיר זמיר, ידיעות אחרונות, "מנדט אנטי-ישראלי", 7 במאי 2008
  11. ^ מהארכיון הציוני המרכזי, על פגישת קלייטון בדמשק, (אצ"מ), 1696 / 25 S 4 בספטמבר .1947
  12. ^ מאיר אביזוהר, שלושה שעוני חול בהיערכות למלחמת העצמאות, עיונים 1, 1991, עמ' 51-52.
  13. ^ מקורות מהארכיון הלאומי הבריטי על הדיונים על שיתוף הלגיון, ותוכנית פלישה הראשונה: GALE 0016 -61882 /371 FO, 4.10.1947 : 9551E 61530/ FO ,12 באוקטובר 1947 .
  14. ^ פירוט תוכנית הפלישה אצל בני מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד, 2010, 211-213
  15. ^ ג. כהן אצל ואלך (עורך), היינו כחולמים, מדיניות בריטניה ערב מלחמת העצמאות- בדרך להחלטת פינוי ארץ ישראל, הוצאת מסדה, 1985, עמ' 155-163.
  16. ^ המקור מהארכיון הלאומי הבריטי 62194 /371 FO, 12.11.1947. פירוט המידע נמצא אצל Norton, The Last Phasha, 1997, 241-243.
  17. ^ המקור מהארכיון הלאומי הבריטי: 111 /816 FO ,20.12.1947 . וכן מקור מהארכיון הלאומי הבריטי על החוזה הבריטי-עיראקי 48 /1247 /1 /1247/ 141 FO ,18 באוגוסט 1948
  18. ^ החלטת הקבינט הבריטי ב-22 במרס במקור מהארכיון הלאומי הבריטי: 6 (48) 24 ,12 .128, .CAB22.3.1948.
  19. ^ בנדמן, מתי מפנים את ירושלים?, 2004, עמ' 74.
  20. ^ מקור מארכיון מחלקת המדינה האמריקנית על דברי קריץ ג'ונס שהלגיון מתוכנן להגיע ליפו 4.5.1948, Part II V, Vol. ,1948 FRUS: הסבר של בוין בדבר הצורך בקואליציית פלישה ערבית מקור מהארכיון הלאומי הבריטי 48 /367 /1 /1246 /141 FO, 5 במאי 1948
  21. ^ מברק שנשלח על ידי קמפבל, אל בווין בלונדון, על האזהרה שנתן למלך פארוק. מקור הארכיון הלאומי הבריטי 5528E 68371/ 371 FO ,29 באפריל 1948.
  22. ^ Pappe, Britain and the Arab-Israeli Conflict, 1948, Palgrave McMillan pg 25
  23. ^ Meir Zamir, The Role of MI6 in Egypt's decision to go to war against Israel in May 1948 Intelligence and National Security, 2019
  24. ^ לאפייר וקולינס, תרגום אהרון אמיר, ירושלים ירושלים, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 251.
  25. ^ מוטי גולני, הנציב האחרון: הגנרל סר אלן גורדון קנינגהם 1948-1945, עם עובד, תל אביב, 2011 עמ' .
  26. ^ ריצ'רד קרוסמן מינכן ארץ ישראלית? הוצאת תמר, 1947, עמ' .
  27. ^ עזרא נשרי עמ' 224.
  28. ^ יונה בנדמן, הלגיון הערבי לקראת מלחמת העצמאות, מערכות, חוברת 294–295 , יולי 1984, עמ'45-36.
  29. ^ עמיצור אילן, אמברגו עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח, 1995, עמ' 137-119.
  30. ^ מקור ארכיון תולדות ההגנה, טנא (מ-ע) 105/60, 26 בינואר 1948 ו 30 בינואר 1948.
  31. ^ מאיר זמיר, מוריס פישר הקשר הכורדי והאיום העיראקי, מבט מל"ם (אתר מורשת המודיעין), גיליון 80, פברואר 2018, עמ' 42
  32. ^ בן-גוריון, יומן המלחמה, בעריכת ריבלין ג' ודר. אורן א', הוצאה לאור משרד הביטחון 1982. כרך א', עמ. 295, מתאריך 13 במרץ 1948.
  33. ^ אביזוהר ובראלי, עכשיו או לעולם לא, הוצאת עיינות, בית ברל 1989, עמ 498-495.
  34. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר 2004
  35. ^ קירקברייד - ציר ברבת עמון, הצופה, 13 ביוני 1946
  36. ^ דומיניק לאפייר ולארי קולינס, "ירושלים, ירושלים" עמ', 356
  37. ^ הציר הבריטי בעבר הירדן הוא הקובע, המשקיף, 28 ביוני 1948
  38. ^ קנת וילבי [http://www.gal-ed.co.il/etzel/Info/hi_show.aspx?id=46926 הכניעה הסופית (של יפו) באתר גלעד.
  39. ^ ארנון גולן, המערכה על יפו בתש"ח, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות 2017, 139
  40. ^ ארנון גולן, המערכה על יפו בתש"ח, הוצאת מכון בן גוריון, 2017, עמ' 153.
  41. ^ עזרא נשרי עמ'168.
  42. ^ אסנת שירן (עורכת)מלחמה בת 60, הוצאת משרד הביטחון, 2008, עמ' 278.
  43. ^ מקור הארכיון הלאומי הבריטי ובו תרגום לאנגלית שעבר ביקורת עובדות של המסמך שכתב נורי סעיד 48 /1247 /1 /1247/ 141 FO ,18 באוגוסט 1948

[[קטגוריה:מלחמת העצמאות

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:קודקוד_צהוב/ארגז_חול/המעורבות_הבריטית&oldid=37225500"