פתיחת התפריט הראשי

נהריים

אתר בגבול ישראל-ירדן השייך לירדן
(הופנה מהדף נהרים)
סכר הטיית נהר הירדן
תחנת הכוח בנהרים

נהרייםערבית: الباقورة, אל-באקורה) הוא אתר היסטורי בבקעת הירדן, בנקודה הגובלת בין ישראל לבין ממלכת ירדן, סמוך ליישוב מנחמיה. האתר עבר ב-9 בנובמבר 2019 לשליטת ממלכת ירדן, לאחר שליטה ישראלית במקום של מעל 70 שנה. במקום שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני נהרות (מכאן השם "נהריים") - נהר הירמוך ונהר הירדן.

תחנת הכוחעריכה

את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג. תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. רוטנברג קיבל ב-5 במרץ 1926 לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן.

עבודת הבנייה של המפעל בנהריים הייתה עבודה עברית של 600 פועלים. העבודה החלה באוגוסט 1927, ונוהלה בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל.

כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה, שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים. בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 אירע במקום שיטפון גדול, זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את תחנת הכוח. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1,200 ממ"ק - כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד, אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח.

בתחנה הותקנו שלוש טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.

רופא מחנה העובדים בנהריים, הד"ר יוסף קוט, פעל נגד התשישות וההתייבשות של הפועלים בהוספת מלח למזונם.[1]

סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם - תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.

 
צילום אוויר של מפעל נהריים ותל אור (משמאל, למטה), 1937
 
תחנת הכוח בנהריים, תצלום אוויר, 1938

מלחמת העצמאות והסכם השלום עם ירדןעריכה

גולדה מאיר נפגשה עם המלך הירדני עבדאללה פעמיים בבית רוטנברג בנהריים לקראת תום המנדט הבריטי בארץ. רוב הנשים והילדים פונו מתל אור מה-12 באפריל 1948 במשך כשבועיים. ב-15 במאי קיבלו תושבי המקום אולטימטום מהלגיון הירדני להיכנע או לעזוב את המקום. מחלקת ההגנה עזבה עם רוב הנשק ונשארו במקום בעלי תעודות זהות ירדניות. הצבא העיראקי נכנס לנהריים ולקח בשבי 30 מאנשי המקום. שתי נשים שנמנו עם השבויים הוחזרו ב-6 ביוני. שאר התושבים והעובדים שנלקחו בשבי שוחררו אחרי תשעה חודשים. עם כיבוש המקום על ידי כוחות ירדן בראשית מלחמת העצמאות, הופסקה פעילותו של המפעל. היישוב תל אור וכן המפעל נבזזו ונהרסו על ידי החיילים הירדנים והעיראקים. לקראת סוף מלחמת העצמאות בקשו בצה"ל לכבוש את נהריים ולצורך כך הוכן גשר, על פי מידע שניתן על ידי עובד חברת החשמל. אולם לקראת ההתקפה התברר שהגשר קצר מדי, וההתקפה בוטלה.[2] במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן ב-1949, חלק משטחה של נהריים (להוציא תחנת הכוח עצמה) ניתן לישראל.

בהסכם השלום בין ישראל לירדן נקבע כי הגבול הבינלאומי ייקבע בזיקה לגבול המנדטורי.[3] לפיכך, חלק השטח בנהריים שהיה מאז קום המדינה בשליטת ישראל, היה אמור לעבור לירדן. מאחר שהשטח בזיקה ובקניין יהודי-ישראלי ברור, הוחלט על מתן "משטר מיוחד" לשטח, במסגרתו ישראל תכיר בריבונות הירדנית עליו והירדנים יכירו בקניין הישראלי. על כן, בפועל תהיה גישה חופשית לישראלים לאזור זה, ללא צורך בדרכונים או אשרות. בנוסף, חוקי העבירות הפליליות והמכס לא יחולו על הישראלים בשטח זה, אלא אלו הישראליים. הסדר מיוחד זה, שנקבע בנספח Iב' להסכם השלום, יחול לתקופה של 25 שנים ויחודש אוטומטית לתקופות של 25 שנים למעט אם אחד הצדדים יתנגד לכך, בהתראה של שנה מראש.

הטבח באי השלוםעריכה

 
הגן שהוקם לזכר הילדות, עם שמותיהן
 
מעבר הגבול אל אי השלום
  ערך מורחב – הטבח בנהריים

לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". במעבר גבול לישראליים ותיירים, היכולים לטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות בשיתוף פעולה ישראלי-ירדני. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור.

ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקמסה רצח שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה.[4][5] הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח, למרות מחאות המשפחות וגורמים ישראליים שטענו שהחייל עשה את מעשיו בכוונה תחילה ולא מתוך טירוף. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבתי משפחות שבע הבנות.

במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.

במשך השנים נשמעו בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ובקרב חוגים איסלמיסטיים הוא הפך לגיבור. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את אלדקאמסה גיבור.[6]

במרץ 2017 דווח כי המחבל שוחרר מהכלא לאחר שריצה עונש מאסר של 20 שנה בכלא הירדני.[7][8]

במאה ה-21עריכה

בתחילת המאה ה-21 ניתן היה לסייר באופן מאורגן במפעל החשמל. קיבוץ גשר וחברת החשמל הקימו, בצד הישראלי של הגבול, דגם גדול שממחיש את פעולת מפעל החשמל בנהריים ומציג את סיפור המקום גם באמצעות חיזיון אור-קולי. בסיור באזור ניתן היה גם לראות שרידים ממסילת רכבת העמק, תחנות של רכבת זו, עמודי החשמל המקוריים שהובילו וסיפקו את כל החשמל לעיר חיפה לפני מלחמת העצמאות, וכן גלעד פורח המנציח את זכר הילדות שנרצחו במקום.

ניתן היה לטייל באופן עצמאי בשביל הסכרים, העובר לאורך כל התעלות והסכרים, עד מעבר הגבול, וכן ניתן היה לטייל עם הדרכה בשטח שבממלכת ירדן. התקיים דיון בנוגע לתוכניות להקמת פארק ישראלי-ירדני במקום.[9]

העברת השטח לרשות ירדןעריכה

ב-21 באוקטובר 2018, 24 שנה לאחר כינון ההסכם עם ירדן, הודיע עבדאללה השני, מלך ירדן, כי הוא מתנגד לחידוש המשטר המיוחד באזור נהריים (ובמובלעת צופר), וכפי שנקבע בנספח Iב' להסכם השלום, תחולת ההסדר היא לתקופה של 25 שנים והוא יחודש אוטומטית לתקופות של 25 שנים אלא אם אחד מהצדדים יתנגד לכך, בהתראה של שנה מראש.[10]

בהתאם לכך, ב-9 בנובמבר 2019, עבר השטח כולו לרשות ממלכת ירדן.[11][12]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", נסים לוי, יעל לוי, הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, מהדורה שנייה, עמוד 360
  2. ^ נהריים ותחנת הכוח לא שוחררו בגלל מידע מוטעה, דבר, 4 ביולי 1973
  3. ^ חוזה השלום עם ירדן, סעיף 3, אתר הכנסת
  4. ^ רצח נהריים, ארגון נפגעי פעולות האיבה
  5. ^ Israelis mourn slain schoolgirls, באתר CNN,‏ 14 במרץ 1997
  6. ^ ירדן: שר המשפטים הפגין למען רוצח הישראליות, ynet, ‏14 בפברואר 2011
  7. ^ סוכנות AP והמערכת, ‏רוצח שבע התלמידות בנהריים שוחרר מהכלא אחרי 20 שנה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 במרץ 2017
  8. ^   מבט - הרוצח מנהריים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:19)
  9. ^ קשת רוזנבלום, האם תחנת הכוח בנהריים תהפוך לפארק?, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2013
  10. ^ דניאל סלאמה, איתמר אייכנר ואילנה קוריאל, ירדן לא תאריך נספח בהסכם השלום: שטחים יחזרו לריבונותה, באתר ynet, 21 באוקטובר 2018
  11. ^ נועה שפיגל, 25 שנה אחרי חתימת הסכם השלום, מובלעת נהריים הוחזרה לירדן, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2019
  12. ^ אחיה ראב"ד, סוף עידן: גשר נהריים נסגר, אי השלום עבר לירדן, באתר ynet, 9 בנובמבר 2019