נישואי תערובת ביהדות

נישואים של יהודי עם גויה או של יהודיה עם גוי, המכונים נישואי תערובת, נחשבו במשך הדורות לטאבו בקרב יהודים ונתפסים לרוב כאיום משמעותי בשל החשש מהתבוללות.

מבחינה הלכתית, נישואים בין יהודים לגויים כלל אינם אפשריים. במקביל, אסור ליהודים לקיים יחסי מין עם גויים, ומסגרת יחסים אישותית, אף שאינה תקפה כנישואין, מחמירה, לדעות מסוימות, את האיסור.[1] איסור זה מופקע במקרה של גיור בן הזוג, ולפי הפרשנות המסורתית, נישואי שמשון, דוד ושלמה לנוכריות התקיימו רק לאחר גיורן.[2]

במקראעריכה

 
"חתונת שמשון", ציור של רמברנדט, 1638. שמשון, בעל השיער הארוך, משוחח עם אורחיו בימין התמונה.

המקור הראשוני להתנגדות ביהדות לנישואי תערובת הוא בספר שמות:

”הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ: פֶּן-יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ. כִּי אֶת-מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת-מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן; וְאֶת-אֲשֵׁרָיו, תִּכְרֹתוּן. כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר: כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא. פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְקָרָא לְךָ, וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ; וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן, וְהִזְנוּ אֶת-בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.“[3]

כלומר התורה רואה בנישואים עם הגויים יושבי הארץ סכנה להובלת בני ישראל לעבודת אליליהם, ומטעם זה אוסרת אפילו לכרות ברית עם גויים אלו.

קריאה נוספת להימנעות מנישואי עם בני שבעת העממים יושבי הארץ, המנוסחת באופן דומה, ניתן למצוא בספר דברים:

”וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם: בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ, וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.“[4]

חכמי התלמוד נחלקו בשאלה האם האיסור המקראי חל רק על שבעת העממים, או שהטעם שניתן לאיסור, "כי-יסיר את בנך מאחרי", מרחיב את 'איסור החתנות' לכל הגויים, ושבעת העממים התייחדו בכך שאסור לבן ישראל להתחתן עימם אפילו לאחר גיור.[5] לפי הדעה הראשונה, האיסור ליהודים להתחתן עם כלל הגויים הוא איסור דרבנן מבית דינו של חשמונאי.

סוגיית נישואי התערובת היא אחת מהסוגיות המרכזית גם בספרים עזרא[6] ונחמיה. הדברים הכתובים בספר עזרא מתאפיינים בניסוח היוצא נגד התופעה באופן חד-משמעי:

”וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר: לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם, יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת.“

בספר נחמיה[7] מסופר על פרשת גירוש הנשים הנוכריות ברטרוספקטיבה ותוך אזכור תקדים שלמה כמלך שחרף צדקותו הוחטא בידי נשיו:

”גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית--וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל: גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע, לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת--לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ: לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת.“

לפי חוקרי מקרא שונים אשר עסקו ביחסו לנישואים בין-דתיים, עמדתו החד-משמעית נגד נישואים בין-דתיים התגבשה רק לאחר גלות בבל ושיבת ציון. לפיהם, הדוגמאות הרבות המובאות מעלה בהן נישואים אלו נתפסים כחטא, מייצגות גישה מחמירה אשר לא אפיינה את החברה הישראלית הקדומה מראשיתה אלא בתקופה מאוחרת יחסית, מקורה בהתמודדות עם חשש ההתבוללות, והיא שהולידה את הגיור כהליך פורמלי.

לפי חנן בירנבוים, למשל, גלות בבל היא שהולידה בחוגים מסוימים של שבי ציון בדלנות לאומית ואף עוינות כלפי נכרים, שהתבטאה, בין היתר, באיסור נישואי התערובת.[8] לדברי משה ויינפלד,[9] בתקופה זו הועמק הפער בין בני ישראל לבני הנכר כתוצאה מהתפתחותה של התנועה הבדלנית, ממנה יצאו עזרא הסופר וסיעתו. לפי ויינפלד תנועה זו פיתחה אידאולוגיה דתית-לאומית קיצונית המבוססת על מדרש הכתובים יותר מאשר על הכתובים עצמם, בסתירה לסובלנותה של היהדות כלפי הנכרים, הבאה לידי ביטוי, לדבריו, בספר ישעיהו:

”וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל-ה', לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ. וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס: הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי-כֹה אָמַר ה': לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי - וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל-ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם ה', לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים--כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל-מִזְבְּחִי: כִּי בֵיתִי - בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים.“[10]

לפי יאירה אמית,[11] נישואים בין-דתיים וקשרים עם נוכרים היו חלק מחיי היום-יום בתקופות מסוימות, בהן, ככל הנראה, התקיימה סימביוזה בין עם ישראל לעמים הסובבים אותו. כך, למשל, תופעה זו נתפשה כמאפיינת את תקופת ההתנחלות, כפי שניתן ללמוד מן הנאמר בספר שופטים:

”וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ויִּקְחוּ אֶת-בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-אֱלֹהֵיהֶם.“[12]

אמית מביאה מספר דוגמאות לתקופות נוספות בהן לא הקפידו על איסור נישואי תערובת. כך, למשל: מנישואי שמשון לאישה מתמנה ספר שופטים, פרק י"ד, א-ד)] אפשר ללמוד שמה' נקבע הדבר "כי מה' היא" (שם, 4), נישואי דוד המלך למעכה בת תלמי מלך גשור (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ג')], אינם נחשבים עשיית הרע בעיני ה', וכן גם הופעות של גורמים ממוצא זר בתוך ישראל, כמו: צֶלֶק העמני (ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ז), אוריה החתי (שם, לט), ועוד. הבדלים אלה בהתייחסות המקורות לסוגיית הנכרים בכלל ולנישואי התערובת בפרט, זכו להכרה מרכזית כל כך בשדה המחקרי, עד שהפכו לאחד מן הטיעונים המגויסים לצורך הבחנה רעיונית בין מקורותיהם השונים של כמה מהספרים.[13]

גם לפי מחקרה של אמית, חוקי התורה האוסרים על קשרי חיתון עם מי שאינו יהודי, כמו גם הביקורות על נישואים לנוכריות בספר מלכים במקריהם של שלמה (ספר מלכים א', פרק י"א) ואחאב (ספר מלכים א', פרק ט"ז לט-לג), מקורם בתקופתם של עזרא ונחמיה. תקופה זו הייתה הפעם הראשונה בה הפכה סוגיית איסור נישואי התערובת לעיקרון שיש לאכוף אותו על החברה היהודית וקיבלה ממדים חדשים של עימות גלוי, כפי שמתואר בספר עזרא. אחד המקרים המשקפים תופעה זו יותר מכל הוא מקרה גירוש הנשים הנוכריות, בו מתואר כיצד ביקש עזרא לגרש מהארץ את כל הנשים הקשורות לגברי ישראל דרך נישואי תערובת.

ביהדות בת זמננועריכה

 
"קורבן הקנאות" (1899), מאת מיקולה פימוננקו. המון יהודי זועם עומד לעשות שפטים בנערה שהתנצרה ונישאה לגוי.
 
השחקנים מרדית בקסטר ודייוויד בירני, שגילמו זוג יהודי-קתולי מעורב בסדרת הטלוויזיה "ברידג'ט אוהבת את ברני" (Bridget Loves Bernie) ב-1972. הסדרה ירדה לאחר עונה אחת עקב מחאה מצד הממסד היהודי-אמריקני

כמה ממנהיגיה החילוניים של התנועה הציונית התבטאו בשאלת הנישואים המעורבים. כך, למשל, כתב משה לייב ליליינבלום, מראשי תנועת חובבי ציון ברוסיה, לגבי "עם בריא", ש”נישואי-תערובת וקולטורה זרה אינם מזיקים לו“, וראה בשלילת נישואי תערובת ביהדות חלק מחוליי העם היהודי.[14]

במכתב למקס נורדאו, שנישא לגויה, הביע אף בנימין זאב הרצל את עמדתו בעניין זה[15]:

החששות שלך בנוגע ליחסים של חוגי הקנאים שלנו אל נישואי התערובת שלך, הם אולי מופרזים. אני אינני מאמין שאפשר להוכיח אותך על כך מתוך מחשבה קרה והגיון נבון. מה אנחנו היום? אזרחי המדינה היהודית שבאידאל, שאת דבר התגשמותה עלי אדמות אנו רואים כתוכן חיינו הנעלה ביותר. לו כבר התגשם מפעלנו כיום, הרי בוודאי לא נבצר מאזרח יהודי, כלומר- מאזרח המדינה היהודית הקיימת, לשאת נכריה בת חוץ לארץ. על ידי נישואין אלה היא תיהפך ליהודיה מבלי לשים לב לדתה. אם יהיו לה ילדים, הם יהיו יהודים ממילא. אגב, יכול אתה להוכיח כי דוגמא טובה הייתה לנגד עיניך- אם אין אני טועה, הרי נשא משה בת מדין.

ליאור טל שדה טוען שיש להפריד בין התבוללות לנישואי תערובת. התבוללות היא מצב בו אדם מאבד כל קשר לעמו ולזהותו, אך בנישואי תערובת ניתן, תאורטית, לשמור על קשר לעם ולזהות.[16][17] בפועל, מרבית הילדים שגדלים במשפחות מעורבות מחוץ למדינת ישראל, לא מוגדרים על ידי הוריהם כיהודים. פרופסור סרג'ו דלה-פרגולה טוען כי "בשנות ה-90 התחברו לצד היהודי פחות מ-20% מהילדים שנולדו בנישואי תערובת, גם בארצות הברית וגם ברוסיה. הנתונים האלה נוגעים לזהות הילדים על פי הצהרת ההורים"[18]. פרופסור גור אלרואי טען בשנת 2016, כי בארצות הברית רק "שליש מהילדים של זוגות מעורבים גדלים בבית יהודי. הולכים לסאנדיי סקול, למחנה קיץ יהודי, הולכים לבית כנסת ומציינים את החגים היהודיים"[19].

בישראל פועלים מספר ארגונים נגד נישואי תערובת וממקדים את עיקר פעילותם נגד נישואים בין ערבים ליהודים, כדוגמת הארגונים להב"ה ויד לאחים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Shaye J. D. Cohen, 1999. The Beginnings of Jewishness. University of California Press, Chap. 8 "The Prohibition of Intermarriage" pp. 241-262. (גרסה מוקדמת יותר של הפרק הופיעה כמאמר בHebrew Annual Review).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ”ישראל שבעל גויה משאר האומות, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי, דרך אישות - הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: 'לא תתחתן בם'“ (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה א')
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ג, הלכה י"ד
  3. ^ ספר שמות, פרק ל"ד, יב-טז
  4. ^ ספר דברים, פרק ז', ג-ד
  5. ^ מחלוקת רב ששת ורבא בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ו, עמוד א'
  6. ^ ספר עזרא, פרק ט', פסוקים א'ב'
  7. ^ ספר נחמיה, פרק י"ג, כג-כז
  8. ^ חנן בירנבוים, "טומאת נכרים בעת העתיקה", קתדרה 139.
  9. ^ משה ויינפלד, המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך כתב העת "תרביץ"
  10. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ו, ג-ז
  11. ^ בפרקו השני של הספר: יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא: פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, הוצאת ספרי חמד, 2003
  12. ^ ספר שופטים, פרק ג', ה-ו
  13. ^ ראו במבוא למאמרה של פרופ' ציפורה טלשיר, זרע הקודש - לא היה ולא נברא, קתרסיס, 2006
  14. ^ משה ליב ליליינבלום, הלאומיים הרוחניים ותרופותיהם, בפרויקט בן-יהודה
  15. ^ מקס נורדאו, כתבים נבחרים, כרך א: זכרונות, תרגם י' ליכטנבוים, תר"ץ, עמ' ק"ס
  16. ^ "Intermarriage is not the same as assimilation" (בAmerican English). נבדק ב-2018-10-20.
  17. ^ רשת, www.facebook.com
  18. ^ עורכים: שולמית וולקוב, ירמיהו יובל, יאיר צבן, דוד שחם ומורטון ויינפלד זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי - כרך רביעי: יהודים ולא-יהודים בזמן החדש; חיים יהודים מודרניים בתפוצות; מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני, ירושלים, 2007 עמוד 201.
  19. ^ טלי פרקש, התבוללות, היטמעות, התרחקות: כך מצטמק העם היהודי, באתר ynet, אוקטובר 2016