נעמי סימן-טוב

ציירת ומרצה לאמנות ישראלית

נעמי סימן-טוב (נולדה ב־26 בנובמבר 1952) היא ציירת, כותבת ומרצה לאמנות ישראלית.

נעמי סימן-טוב
נעמי סימן-טוב, 1995
נעמי סימן-טוב, 1995
לידה 26 בנובמבר 1952 (בת 68)
סופיה, הרפובליקה העממית של בולגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים המדרשה לאמנות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

נעמי סימן-טוב נולדה בשנת 1952 בסופיה, בולגריה. בשנת 1953, בגיל שלושה חודשים, עלתה עם הוריה לישראל על האניה "ארצה", כחמש שנים לאחר גל העלייה הגדול של יהודי בולגריה ב בשנת 1948 עם הקמת המדינה, מתוך משבר ואכזבה מן המשטר הקומוניסטי שתלו בו תקוות רבות.

המשפחה הגיעה תחילה למעברת שער העלייה במבואותיה הדרומיים של חיפה והתגוררה שם כשנה. משם נדדה המשפחה בין מקומות שונים בארץ בעקבות עבודתו של האב כרופא, ובהמשך השתקעה ברמת גן למשך כ-12 שנים, שם סיימה סימן-טוב את לימודיה בתיכון אהל שם.

לאחר שירותה הצבאי בפרקליטות הצבאית הראשית, כמזכירתה של דליה דורנר, אז הסנגורית הצבאית הראשית, למדה בשנת 1972 במכון אבני לאמנות אצל הצייר גבי בן זנו. לאחר מכן למדה כשנתיים באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית ופילוסופיה, אולם לא סיימה את התואר.

בין השנים 1975–1976 התגוררה בבית ספר שדה חצבה, עם מי שהיה אז בעלה פול ונדנבוש. בחצבה עבדה כגננית, ואילו בעלה הדריך טיולים ועבד כעוזר מחקר של אמוץ זהבי וזוהר צוק רמון בנושא מזיקים לחקלאות. שם נולדה בתה, איה ערבה ונדנבוש.

בין השנים 1977–1981 למדה במדרשה לאמנות ברמת השרון. בין מוריה היו גדעון גכטמן, אליהו גת, רפי לביא, יאיר גרבוז, משה גרשוני ורן שחורי.

במקביל לפעילותה כאמנית, החל משנות ה-80 לימדה אמנות במוזיאון תל אביב ובמדרשה לאמנות, כחלק מהמכללה האקדמית בית ברל. בין השנים 1992–2010 כתבה באופן שוטף על אמנות – ביקורות, מאמרים וראיונות עם אמנים במקומון "תל אביב" של ידיעות תקשורת, בעיתון הארץ ובעיקר בעיתון "העיר" של רשת שוקן. עוד כתבה בכתבי עת מקצועיים לאמנות – "סטודיו", ו"ערב רב". סימן-טוב ייסדה את כתב העת לאמנות "המדרשה", וערכה את חמשת הגליונות הראשונים. בהם כרך שהוקדש לראשונה בישראל לאחד ממבקרי מבקר האמנות הנחשבים למשפיעים ביותר במאה העשרים, קלמנט גרינברג, מי שניסח במאמריו את המצע התאורטי של המודרניזם.[1] בנוסף ערכה כרך מבוקש על צילום, ובו מאמרים קנוניים העוסקים בשאלת מעמדו של הצילום בתרבות ובאמנות המודרנית.[2]

סימן-טוב הקימה ואצרה יחד עם הסטודנטים את הגלריה לאמנות בקלמניה, בית ברל, שהציגה אמנים צעירים בראשית דרכם, בהם: מיכל הלפמן, יגאל נזרי, דינה שנהב, אדם רבינוביץ ונעמי טליתמן. בשנת 2011 יזמה וערכה אנתולוגיה של מאמרים תאורטיים סביב יצירתו של האמן יאיר גרבוז בשם "יאיר גרבוז: רדימיידעלה".

נכון ל-2020 מתגוררת בתל אביב-יפו.

פעילות אמנותיתעריכה

פיסול ומיצבעריכה

בתערוכותיה הראשונות הציגה מיצבים שכללו אלמנטים דמויי רהיטים, כגון פסנתר או שולחן, שעברו מניפולציות חומריות שונות. הפסלים היו אסמלבז'ים באופיים ועירבו מגוון חומרים: פורמייקה, לֶבֶד, צדפים, גבס, בטון, עיסת נייר, עץ, צילום וציור; אלו היו ניסיונות ראשוניים לייצר חומריות חדשה ואישית, ביחס לאמנות המושגית והמינימליסטית של שנות ה-70.

בסלון הסתיו, שהתקיים בשנת 1981 בחנויות הריקות של קניון דיזנגוף סנטר בתל אביב, הוצגה עבודה ששוחזרה בשנת 1992 בתערוכה "הולכת על זווית" בגלריה קלישר חמש. המיצב כלל, בין היתר, עבודות על הקיר ואובייקטים המונחים על הרצפה המקיימים ביניהם דיאלוג זיג-זגי: צילום שחור-לבן של פרפורמנס, קופסת קרטון עם חול, ציורים, כדים וערמת ספרים. על תערוכת היחיד הראשונה בגלריה שנער ברחוב בוגרשוב בתל אביב, בשנת 1981, כתב אדם ברוך בידיעות אחרונות:

"נעמי סימן-טוב מציגה פיסול וציור הנוגעים במוקדים אחדים ובתחומי חוויה אחדים. היא בנתה מעין טוטם עם מעין רגלי פיל העשוי מחומרים 'עניים' וקלים, ועם זאת מוענקת לו תחושת כובד. פיסול המורכב משולחן הפוך ומפה […] התרשמתי שהמתיחות כאן היא בין חומר הנוטה לקיטש לבין שינוי זהותם ותפקודם של חפצים או מציאויות יומיומיות".[3]

המיצבים הוצגו גם ב"אולם 6" – סדרת תערוכות שאצר גדעון עפרת בבית האמנים בירושלים, בניסיון להתחקות אחר הדור החדש של ראשית שנות ה-80, הדור שהוא כינה "פוסט-מודרני".

בריסטוליםעריכה

בתערוכה גדולה ומקיפה שהציגה סימן-טוב בגלריה רדיוס, בשנת 1983, הוצגו לראשונה ציורים, שהיו למעשה רישומים שנעשו בעטי לבד (טושים) על בריסטולים סטנדרטיים של בית ספר בגוונים דהויים ותעשייתיים. השימוש באמצעים מצומצמים ומינוריים באופיים נבע מתוך רצון ליצור באמצעים ביתיים ופשוטים ככל הניתן, לפעול במדיום אחד, שאינו תובע הפקה טכנית, כספית ולוגיסטית כמו המיצבים. כמו כן, בתוך הגל החדש של "חזרה לציור" בראשית שנות ה-80, הרישומים גילמו געגוע או חיפוש אחר מקור ראשוני ומשותף של תרבות וויזואלית מקומית, למשל וועדת הקישוט בבית הספר היסודי. הם שילבו קשקושים אקראיים שנעשים בהיסח הדעת, עם דגמים של שטיחים, בצורת עבודה שמזכירה רקמת גובלן. גבי בן זנו כתב על תערוכה זו:

"האווירה היא סופר נאו-דאדאיסטית בטעם חדלון. השרבוטים המוגדלים על בריסטול שלם מזכירים מה שכל אחד מאיתנו מקשקש באספת מורים או בישיבה משעממת. החומרים ששימשו את עבודתה של סימן טוב הם בעלי מטען גולמי אפסי. זו נקודת מוצא מעוררת המצריכה דמיון וכישרון רב".[4]

ציורים על שמיכותעריכה

מתחילת דרכה עסקה סימן-טוב בשאלה של אפשרות לכונן שפה נשית, שתהיה שונה מן השפה ההגמונית הגברית בהיסטוריה של האמנות. בשלב הבא בעבודתה, החל מאמצע שנות ה-80 ואילך, היא ציירה על מצע רדי-מייד שלקוח מן הספירה הדומסטית, הנחשבת לנשית - שמיכות צמר, בעיקר צמר סינתטי, קנויות ובצבעי שמן, לעיתים ישירות על השמיכה ולעיתים על צבע בסיס לבן. השמיכות מגיעות בגדלים שונים - שמיכה זוגית, יחיד ושמיכת תינוק – בדוגמאות ובצבעים שונים. הציורים על השמיכות, "נכס של פליט", כפי שאמרה באחד הראיונות ב-1995, כללו מוטיבים של טבע דומם, פרחים על שולחן, מעוותים, מקוטעים, מחקים קוביזם מסוגנן בנוסח הישראלי, פורטרטים מעוותים ודגמים. לעיתים עבדה עם המצע הצמרי של השמיכה, או עם הדגם של השמיכה, ולעיתים נגדה.

פנינה בסכס כתבה על ציורי השמיכות:

"מעצם השמיכות, שהן מוצר מסחרי עם גרפיקה משלו ותכונות חומריות וצבעוניות משלו, שיש להן חלק נכבד, אולי דומיננטי, גם במוצר הסופי, יש בציורים אלה תערובת מיוחדת של פאר ודלות […] אפשר לראות בשמיכה-כמצע-הציור דרך מילוט מיידית מן הדיקט-כמצע-הציור, של תלמידי המדרשה, דרך לבריחה (מטונימית) ממקום שנחשב נעים ומסוכן לאמנית צעירה בוגרת המדרשה […] הציור על שמיכה, שהוא למעשה 'שלילת הדיקט' לצורך ההכרחי של היבדלות מהורים-מורים ושל שלילת בד קנווס מתוח כהמשך למרד הדור הקודם, הוא גם ציור על מצע כמעט בלתי אפשרי לצבעי שמן".[5]

שרית שפירא כתבה גם היא על השמיכות, בעקבות תערוכת ביניים רטרוספקטיבית שהתקיימה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד:

"הציורים המוקדמים המוצגים בתערוכה נעשו על שמיכות צמר דקות. דימויי הציור שעליהן כאילו התארגנו על פי נתוני השמיכה - הגודל, המיסגור, הדגם ה"מקורי" (ה"מצוי"). האטרקטיביות הצורנית של שילוב אומנות באמנות - כאשר האומנות מקנה לאמנות מעסיסיותה של מלאכה עממית - שובה את העין ומסיטה אותה מהתייחסות (מושגית) אל המעמד הסימוני או הסמלי של השמיכה. האפקט החזותי של השמיכה המכוסה בצבע - של כיסוי המכוסה במעטה אחר - דוחק, משהה ומשכיח לרגע את המחשבה על התעטפות, על הגוף שצריך להתחמם, על הסתרה שיש בה משימור החיים ומן המיתה גם יחד".[6]

בסוף שנות ה-80 פנתה סימן-טוב לציור בסגנון מעט שונה, לכאורה קל יותר מן הכובד הפיזי-ממשי של השמיכות: ציורים בצבע שמן על נייר. אלה היו ציורים בשכבות צבע שקופות, בעיקר ירוק וכחול, אשר שילבו עבודה ספונטנית ומהירה, עם דימויים של פרחים, מים, בקבוקים, דגמים שחוזרים על עצמם וטריקים של הטעיית העין (trompe l'oeil) של מסקינטייפ. איתמר לוי, מבקר האמנות של עיתון הארץ, כתב על הציורים שהוצגו בגלריה בוגרשוב:

"צבעיה ודימוייה של סימן-טוב כוללים בתוכם גם את ההתייחסות למקור (מונה, מוראנדי) וגם להעתק (וורהול, אנונימיות, צבע מלאכותי). הם שואפים ומצליחים לתת חיים חדשים במה שכבר נהפך לשפת סימנים מתה, לטקסט [...] הצבע מצליח ליצור מציאות שהיא מקורית ומזויפת, קונקרטית על פני הנייר ובו בזמן דמיונית לחלוטין".[7]

ציורים משנות ה-90 ואילךעריכה

החל משנות ה-90 פנתה סימן-טוב לציור הנחשב כמסורתי – שמן על בד קנבס לבן – כהמשך לעיסוקה במצע ובשאלות אודות רגע ההתחלה של מעשה האמנות. במקביל לפנייה שלה אל מלאכות יד הנחשבות לנשיות, כגון ריקמה ואריגה, היא החלה לצייר במכחולים דקיקים מאוד, מעין חיקוי של אריגה, כשהיא מתחקה אחר השתי וערב של מצע הציור, הבד, משחזרת את הגריד הסמוי שלו בעבודה אטית ומצטברת וכך נוצרת אשליה של אריג המודבק על הבד.

פנינה בסכס כתבה בקטלוג תערוכה מקיפה של עבודותיה:

"פעולת חיקוי מראהו של אריג מקרוב מודגשת מאוד בכל סדרת ציורי האריגים, וכולה דיוק וכוונה, מודעות עצמית והומור".[8]

מלאכת ציור האריגה יוצרת גם חורים, פרימות ולעיתים תחושה של אריג ישן, בלוי ומהוה. יש בדים שטקסטים שזורים בהם: "כושי סמבו השחור/הוא נפל אל תוך החור" או מעין הערת שולים: "זה לא מספיק הירואי". לצד הבדים המצוירים על בדים מופיעה מדי פעם פחית זיתים גלילית גדולה עם תווית "יומבו". טלי תמיר משווה את עמדת האמנית לזו של פנלופה, הממתינה לשובו של אודיסאוס, ותוך כדי ציפייה רבת שנים, אורגת מדי יום פיסת בד ופורמת אותה מדי לילה, זאת על מנת לדחות את מחזריה, אך תוך כדי כך יוצרת זמן חדש, זמן מושהה, בעל חוקים ומרחב משלו.[9]

שרית שפירא במאמרה בכתב העת סטודיו, מציעה הקשר חדש לפעולת הרישום בעבודות אלה:

"לא עוד רישום כפעולת תחימה (רישום קלאסי), ולא כקיווקוו גרפולוגי (רישום אקספרסיוניסטי), ואפילו לא כ"כתיבה אוטומטית" (רישום סוריאליסטי או ציור-פעולה של אסכולת ניו יורק) – אלא רישום כחוט ארוג או רקום, ולפיכך רישום שאינו מגדיר תחום נתון, אלא תמיד משוך ומושך מתוך ולקראת תחומים אחרים; זהו רישום המעיד על פעולה אינדיווידואלית מרוכזת ומיומנת אך אינו מנציח אמן-סובייקט מוחלט, רישום שתמיד מתרחב ומפשט מתוך ואל מסורת של מלאכה ועשייה כללית ורחבה יותר".[10]

גן עדן או מיטות ומזרניםעריכה

"גן עדן או מיטות ומזרנים" היא תערוכה שהציגה סימן-טוב בשנת 1999 בסדנאות האמנים בתל אביב, וכללה ציורים גדולים שהיו מבוססים על דגמים של שטיחים פרסיים: שטיחי ארמון המתארים את גן עדן בדגמים עשירים ומורכבים, או שטיחי נוודים המתארים גנים. בחלק מהשטיחים מופיע מגדל דוד, עם התייחסות להיותו קו הגבול בין ירושלים המערבית למזרחית, ובאחרים בניין שיכון טיפוסי, מהסוג שנבנה במהירות בשנות ה-50 לאכלוס עולים רבים, שבו התגוררה סבתה בשכונת קריית אליעזר, חיפה. גם בעבודות אלה מופיעים מדי פעם טקסטים, מעין הערות שוליים המתייחסות למצויר, לפנטזיה של גן עדן, כמקור, התחלה או כסוג של סוף, וכן לרצון לחפש יופי בסימטריה ובהרמוניה של הדגמים המזרחיים המרהיבים, והרצון לחבר בין מה שנתחשב לתרבות אתנוגרפית, עממית ובין מסורת ציור השמן הגבוה.[11]

בקטלוג לתערוכה "אחותי – אמניות מזרחיות בישראל" כתבו האוצרות שולה קשת וריטה מנדס-פלור:

"סימן-טוב עוסקת ב'אמנות נמוכה' בשפה עכשווית. היא מציירת מרקמי אריגים ודגמים של מרבדים אורנמנטליים, וכך מביאה אל קדמת הבמה אמנויות שנעשו באופן מסורתי על ידי נשים ואשר הודרו מן התחום המכונה 'תולדות האמנות'".[12]

מבחר תערוכות יחידעריכה

  • 1981 – תערוכה זוגית עם תמר אשל, גלריה שנער, תל אביב
  • 1986 – "עבודות 85", גלריית המחלקה לאמנות, בצלאל, ירושלים
  • 1988 – "עבודות על נייר", גלריה בוגרשוב, תל אביב
  • 1992 – "ענבי טלק", גלריה מרי פאוזי, תל אביב
  • 1993 – "מבחר עבודות", גלריית המכון לאמנות, אורנים
  • 1993 – גלריית קיבוץ לוחמי הגטאות
  • 1994 – "עבודות", הגלריה הלימודית של החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה
  • 1995 – "עבודות 1984–1994", מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד. (תערוכה נודדת, הוצגה באותה שנה גם במוזיאון אשדוד לאמנות ובגלריה העירונית לאמנות ברחובות.
  • 1999 – "גן עדן או מיטות ומזרנים", סדנאות האמנים, תל אביב
  • 2000 – "עבודות", קיבוץ בארי
  • 2007 – "נעמי סימן-טוב: מבחר ציורים", גלריית הסנאט, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מבחר תערוכות קבוצתיותעריכה

  • 1983 – "שמעון אבני מזמין לתערוכה", גלריה רדיוס תל אביב
  • 1984 – "שנתיים: איכויות מצטברות", מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: שרה בריטברג-סמל
  • 1985 – "תשעה אמנים צעירים", אגודת הציירים והפסלים תל אביב, אוצר: רפי לביא
  • 1988 – ARTisrael, תערוכה קבוצתית נודדת בארצות הברית, במשך שנתיים
  • 1988 – "צבע טרי: הדור הצעיר באמנות ישראלית", מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל בירושלים, אוצרים: אלן גינתון ויגאל צלמונה
  • 1990 – "הנוכחות הנשית: אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים", מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אלן גינתון
  • 1992 – "הולכת על זווית", גלריה קלישר חמש תל אביב, אוצרת: דגנית ברסט
  • 1993 – "סיפורי בדים", גלריה ארטיפקט, אוצר סרג'יו אדלשטיין
  • 1993 – "סובטרופי: גם פיגורטיבי גם מופשט/ציור ישראלי עכשווי מאוסף המוזיאון, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אלן גינתון
  • 1993 – "אנטי פאתוס: הומור אפל, אירוניה וציניות באמנות ישראלית עכשווית", מוזיאון ישראל בירושלים, אוצרת: תמי כץ-פרימן
  • 1998 – "קדימה: המזרח באמנות ישראל", מוזיאון ישראל בירושלים, אוצר: יגאל צלמונה
  • 1999 – "זה אינו רדי-מייד", מוזיאון ישראל בירושלים, אוצרת: שרית שפירא
  • 1999 – "אחותי", בית האמנים ירושלים, אוצרות: שולה קשת וריטה מנדס פלור
  • 2001 – "חפץ לב: הצעות לרכישת אמנות ישראלית", מוזיאון ישראל ירושלים, אוצרת: שרית שפירא
  • 2002 – "שיבת ציון מעבר לעקרון המקום", זמן לאמנות, תל אביב, אוצר: גדעון עפרת
  • 2004 – "אוברקראפט: אובססיה, דקורציה ויופי נשכני", הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה ובית האמנים תל אביב, אוצרת: תמי כץ-פרימן

פרסים ומלגותעריכה

  • 1988 – מלגת קרן התרבות אמריקה-ישראל
  • 1993 – פרס השלמת ביצוע עבודה, משרד המדע והאמנויות
  • 1993 – פרס אוסקר הנדלר, קיבוץ לוחמי הגטאות, ישראל
  • 1993 – מלגת השתלמות של קרן התרבות אמריקה-ישראל
  • 1995 – פרס קרן התרבות אמריקה-ישראל ע"ש ג'ורג' וג'נט ג'פין על הצטיינות באמנות הפלסטית
  • 1997 – פרס שר החינוך ליוצרים בתחומי האמנות הפלסטית

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא נעמי סימן-טוב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ המדרשה – גיליון מספר 3", מאי 2000
  2. ^ המדרשה – גיליון מספר 5", מאי 2002
  3. ^ אדם ברוך, עדר של נון קונפורמיזם, ידיעות אחרונות 10.7.1981
  4. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
    גבי בן זנו, , רחוב ראשי, 21.9.1983
  5. ^ פנינה בסכס, "האתי האסתטי ומלאכת האמנות", בתוך נעמי סימן-טוב : עבודות 1984–1994, עין הוד: מוזיאון ינקו דאדא, 1995, עמ' 42-39
  6. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
    שרית שפירא, , סטודיו–כתב עת לאמנות, גיליון 62, מאי 1995, עמ' 68–66
  7. ^ איתמר לוי, צבע טבעי וטבע צבוע, נעמי סימן-טוב גלריה בוגרשוב, תל אביב, הארץ, 8 באוגוסט 1988
  8. ^ פנינה בסכס, "האתי, האסתטי ומלאכת האמנות", נעמי סימן-טוב : עבודות 1984–1994, עין הוד: מוזיאון ינקו דאדא, 1995, עמ' עמ' 39
  9. ^ טלי תמיר, נעמי סימן טוב - חוטים פרומים, סטודיו, גיליון 35, 1992, עמ' 37
  10. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
    שרית שפירא, , סטודיו–כתב עת לאמנות, גיליון 62, מאי 1995, עמ' 68
  11. ^ נעמי סימן-טוב, משקפיים, גיליון 38, ספטמבר 1992, עמ' 47-44
  12. ^ שולה קשת וריטה מנדס-פלור, אחותי, אמניות מזרחיות בישראל, ירושלים: בית האמנים, 2000, עמ' 6