סכוקלנד
סכוקלנד (בהולנדית: Schokland) הוא חבל ארץ בנורדוסטפולדר שיובש בשטחה של ימת אייסל (IJsselmeer, בעבר הזאודרזיי) בהולנד. בעבר היה סכוקלנד אי אך הוא איבד את מעמדו ככזה כאשר נורדוסטפולדר אוחזר ב-1942. בפני השטח של סכוקלנד ניתן להבחין ללא מאמץ בהבדלים בינו לבין היבשה הרגילה המקיפה אותו. שטחו של סכוקלנד הוא כ-1500 דונם, אורכו הוא כארבעה קילומטרים מצפון לדרום ורוחבו הוא בין 100 ל-500 מטרים. ניתן לראות את שרידי האי מהחלק הגבוה של הפולדר ומקיר המגן של מידלבורט.
 | |||||||
| מדינה / טריטוריה |
 הולנד | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שטח | 1,306 הקטאר | ||||||
| אוכלוסייה | | ||||||
| ‑ בחבל ארץ | 5 (1 בינואר 2021) | ||||||
| קואורדינטות | 52°38′19″N 5°46′18″E / 52.638611111111°N 5.7716666666667°E | ||||||
| https://schokland.nl/ | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
| |||||||
  | |||||||
כתוצאה מעליית גובה פני הים סכוקלנד הפך מיישוב ימי-ביניימי נאה לעין למקום הנתון בסכנת שיטפונות במאה ה-19. בתקופה זו תושבי האי נסוגו לאזורים אמלורד, מולנבורט ומידלבורט, שהיו שלושת האזורים הגבוהים ביותר באי. שיטפון גדול שהתרחש ב-1825 גרם לנזק נרחב על האי, וב-1859 החליטה הממשלה לפרק לצמיתות את היישובים שהיו על האי. הרשות המוניציפלית סכוקלנד סופחה לעיר קמפן שעל החוף.
כיום, סכוקלנד הוא אתר ארכאולוגי פופולרי ויש בו מוזיאון. בשנת 1995 העניק אונסק"ו לסכוקלנד והאזור שמסביבו מעמד של אתר מורשת עולמית.
היסטוריה עריכה
העדויות הקדומות ביותר להתיישבות אנושית באזור מתוארכות לשלהי התקופה הפלאוליתית ולתקופה המזוליתית, כאשר הגיעו למקום חבורות ציידים. העדויות לתחילת התיישבות הקבע באי הן בעיקר בתי קברות ושרידים המעידים על תעשייה חקלאות, המתוארכים לתקופה הנאוליתית ותקופת הברונזה המוקדמת; ההתיישבות לא הייתה רציפה, ומדי פעם נאלצו תושבי האי לנטוש בגלל הצפות.
ישנן עדויות מעטות בלבד להתיישבות כלשהי עד שנת 1000 לפנה"ס, כאשר החל ניקוז המים מסביב לאדמת הכבול לעבר מאגר מים מתוקים בעיר אלמר; לפי ממצאי כלי החרס במקום הסיקו כי האי היה מוצף במלואו ב-1300. אולם, תהליך ייבוש הכבול וריצוף הקרקע גרם לכך ששכבת הכבול התכווצה והתחמצנה, כך שפני הקרקע של האי שקעו ורטיבותה התגברה. כדי לפתור את הבעיה החלו בתהליך בנייה של סוללות עפר קטנות ונמוכות, מתוך מטרה לגרום למים להתרכז מחוץ לאזור המיובש. לפי בדיקות תיארוך שנעשו בסוללות העפר הסיקו כי חלקן נבנה בשלהי המאה ה-13.
בתחילת המאה ה-13 התגברו השפעותיו של הים. בתקופה זו סכוקלנד עדיין היה מחובר ליבשת באמצעות רצועת כבול צרה מחלקו הדרום-מזרחי, כך שהיה צורך לשקול את הפיכת האזור לפולדר. בשנת 1450 בקירוב רצועת הכבול נעלמה במלואה, בדומה לאי השכן אורק שהיה מחובר ליבשת עד למאה ה-12. דפוס הפיזור של התילים וסוללות העפר מלמד על כך שחלק מהאדמה נעלם מתחת לפני המים בכל זאת, כאשר עיקר התופעה התרחשה במהלך הסערות שתועדו בשנת 1170.
מספר תילים במזרח האי ננטשו בערך בשנת 1400, כאשר החלה בנייתם של תילים חדשים באמלורד, מידלבורט וזאודרט. תהליך הבנייה לווה בשינוי מקביל בכלכלת האי מחקלאות לדיג. באותה תקופה אלמר הוצפה במלואה. אובדן השטח והמאבק נגד פני המשיכו במאות השנים שלאחר מכן, כאשר החלקים המערבי והצפוני של האי ספגו את הנזקים הכבדים ביותר. ההגנה על האי הפכה לנטל גדול מדי עבור האוכלוסייה המקומית, כך שהמועצה המקומית אובראייסל (Overijssel) החלה לגבות מס ספינות על מנת לסייע לתושבי האי ועל מנת לתחזק את המגדלור. הולנד ופריזלנד סיפקו לאזור תמיכה כלכלית נוספת ב-1710 בגלל התלות שלהם בנתיבי הסחר הסמוכים למגדלור. אמסטרדם רכשה ב-1660 את אורק ואמלרוד ונטלה על עצמה את האחריות לאחזקתם. במהלך התקופה הזו ארבעת התילים שעל האי הוגבהו והורחבו באמצעות שימוש בחרסית, דשן, קנה, סוף וצמחי מים. השטח הנותר של האי היה בעיקר אדמות מרעה לחות.
למרות כל האמצעים שננקטו, סוללות העפר ואבנים כשלו במניעתם של שיטפונות נוספים במהלך המאה ה-19. בנייתה של סוללת האבן שהייתה אמורה להגן על כל האי החלה ב-1804, אך היא לא הייתה עמידה מספיק בגלל הרכב הקרקע שעליה היא נבנתה, ובגלל הסערות וסחף הקרח שהרסו חלקים ממנה. פרנסתם של תושבי האי שעדיין הייתה תלויה בדיג שבאמלורד, מידלבורט וזאודרט, נפגעה בהדרגתיות, ומסיבה זו הוחלט לפנות את האי, דבר שבוצע לבסוף ב-1859. על האי נותרו בניינים ספורים, כולל כנסיית מידלבורט, שלא נהרסו לאחר הפינוי ושימשו במאה השנים שלאחר מכן כמבני שירות עבור כוחות הגנת החוף של המדינה. התפקיד של סכוקלנד היה לשמש כמחסום ימי המגן על חוף אובראייסל וכמקלט לספינות.
לאחר חקיקתו של חוק הזויידרזיי ב-1918 וחוקים נוספים, שקבעו את מנגנון הבקרה על ייבוש הפולדר הצפון-מזרחי, הוחלט כי סכוקלנד יהיה האזור השני שיטופל. המרווח האחרון בסוללה המקיפה את האי נסגר בדצמבר 1940 והפולדר התייבש ב-1942. סכוקלנד, שהיה במשך כחמש מאות שנה אי, הפך לחלק מהמישור התרבותי הגדול בשם אייסלמרפולדרס (IJsselmeerpolders).
תיאור עריכה
.jpg)
פני הקרקע באזור זה מורכבים מחול, רכס חרסית שנוצר כתוצאה מקרח שנדחף כלפי מעלה, דיונות נהר מהפליסטוקן ומשקעים מתקופת ההולוקן, כולל הנתיב הקבור של נהר אובראייסלסה פכט (Overijsselsche Vecht) והפלגים שלו. עליית גובה פני הים לאחר תקופת הפליסטוקן גרמה לגידול ביצירת הכבול ובשקיעה המקבילה של אזורי הקרקע החוליים. החל משנת 3500 לפנה"ס בקירוב ועד לשנת 1000 האזור היה מכוסה במלואו באדמת בור המורכבת מכבול, כאשר מעל שכבה זו נמצאת שכבת משקעי חרסית בעובי 30 ס"מ שסיפקה את הבסיס להתיישבויות החקלאיות בימי הביניים ובתקופה שאחריהם. בין הסוללות שנבנו החל מ-1200 הונחו שכבות עבות של חרסית ימית.
בעקבות הייבוש של הפולדר הצפון-מזרחי הקרקע באזור המהווה את אתר המורשת העולמית היא בעיקרה שטוחה, ניתנת לעיבוד ושוכנת בממוצע בגובה של 3 מטר מתחת לגובה אמסטרדם התקני. על האי לשעבר מצויים השרידים של ארבעה טרפים גדולים - אאוד אמלורד, מידלבורט או אנס, זאודרט, וזאודפונט. כנסיית רפורמציה הולנדית שנבנתה ב-1834 שוכנת בראש מידלבורט והיסודות של שתי כנסיות המתוארכות למאה ה-14 והמאה ה-15 נמצאים על זאודפונט.
בגלל הרכב הקרקע באי לשעבר, האזור נתון לסכנת הצפה מחודשת.
אוכלוסייה עריכה
בסכוקלנד היו שלושה כפרים. הכפר הצפוני ביותר נקרא בשם אמלורד והוא היה באזור סכוקלנד. המקום בשם אמלרוד המוכר כיום שוכן במרחק כמה קילומטרים צפונית למקום שבו היה הכפר בעבר. בחלק הדרומי של האי היו שני כפרים: מידלבורט וזויידרט. לאחר מכן נבנה זויידפונט שבו הייתה כנסייה. הכפרים הללו הם כיום חלק מהפרובינציה אובראייסל, ומתגוררים בהם 8 אנשים.
מבחינה דתית, תושבי אמלורד היו קתולים ואילו תושבי הכפרים האחרים היו פרוטסטנטים.
קישורים חיצוניים עריכה
