פתיחת התפריט הראשי

ספר הדקדוק הפנימי הוא ספר עברי מאת הסופר הישראלי דויד גרוסמן שהתפרסם בשנת 1991. זהו מעין רומן חניכה של גיבור הספר, אהרון קליינפלד, במהלך ארבע שנות התבגרותו, מגיל עשר עד ארבע עשרה וחצי, בשכונת בית הכרם בירושלים. במהלך הספר נחשפות מערכות היחסים המורכבות בתוך המשפחה ומחוצה לה, מערכי הנפש הפנימיים והמפותלים של גיבור הספר, אהרון, והכל על רקע תיאור ריאלי גדוש ומפורט של הווי ישראלי בשנות השישים של המאה העשרים. "ספר הדקדוק הפנימי" נחשב לאחת היצירות החשובות שנכתבו בישראל בשנות התשעים.[1]

ספר הדקדוק הפנימי
ספר הדקדוק הפנימי.jpg
מידע כללי
מאת דויד גרוסמן
שפת המקור עברית
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה
שנת הוצאה 1991
תורגם לשפות איטלקית, הולנדית, אנגלית, פינית, צרפתית, גרמנית, שוודית, נורווגית, דנית, ספרדית, פולנית, פורטוגזית
מספר עמודים 323
סדרת ספרים הספריה החדשה
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001232616, 002142011, 002904390

תוכן עניינים

העלילהעריכה

אהרון קליינפלד מתגורר עם הוריו, סבתו החולה ואחותו הבכורה, יוכי, בשכונת בית הכרם בירושלים בשנות השישים של המאה העשרים. הספר מתמקד בקורותיו של אהרון מגיל עשר עד ארבע עשרה וחצי, בהתפתחותו הפיזית והפנימית, ובמערכת היחסים המורכבת שבינו ובין הוריו, בינו ובין חבריו ובינו לבין המבוגרים שבסביבתו.

גופו של אהרון חדל לגדול בגיל 10 למגינת לבו, ובמיוחד למגינת לבה וכעסה של אמו. היא חוששת שהוא יבייש את המשפחה בנמיכות קומתו שתוצג לראווה בחגיגת הבר-מצווה הקרבה והולכת, ושבתכנונה ומימונה עסוקים מאוד היא ובעלה. במהלך הזמן מתחיל אהרון לאהוד את הפער שנוצר בין התפתחותו הנפשית המורכבת לבין התפתחותו הגופנית, כאשר הוא מסרב להפוך לחלק מעולמם של המבוגרים. הוא מעדיף לזכור את הילד המיוחד שבו ולא להפוך לאחד מהמבוגרים, שיש להם מעין קוד שווה.

כי אולי יש דברים שמשתכחים בהתבגרות הזאת, קשה להגדיר בדיוק מה, אבל הרי בוודאי יש משהו שעושה את המבוגרים כולם דומים קצת זה לזה, לא בפרצוף, כמובן, גם לא באופי, אבל בדבר אחר שקיים בכולם, בדבר שהם כולם שייכים לו, ואפילו מצייתים לו

ספר הדקדוק הפנימי, עמ' 41 - 42

לצד ובמסגרת ההתעמקות בנבכי הנפש של אהרון וביחסיו המורכבים עם חבריו ועם משפחתו באמצעות זרמי תודעה, מתאפיין הספר בתיאורים מפורטים וריאליסטיים למדי של האווירה בבית, של החפצים, המאכלים, הריחות, השפה, צורות דיבור, הדיאלוגים והסביבה הקרובה, בערב מלחמת ששת הימים.

דוד גרוסמן על הספרעריכה

בראיון שנתן דוד גרוסמן לזיסי סתווי הוא מסביר את השם המיוחד[2]

דקדוק זה במובן של לדקדק עם עצמי. אהרון אינו מוותר לעצמו. הוא מדקדק עם עצמו כחוט השערה [...] אני כתבתי ספר שלם כדי להבין מה זה הדקדוק הפנימי של ילד אחד ושמו אהרון.

דוד גרוסמן בראיון

על ההתמקדות בפרטים הקטנים אומר המחבר, שהספר נסוב על ההתנגשות בין הרוחני-הכללי, לבין המוחשי-הקונקרטי.  בין הרוח של גיבור הספר, אהרון, לבין החומרנות הבשרנית של הוריו. גרוסמן מלווה את אהרון למקומות שבהם הוא והקורא נתונים לעריצות ולשרירות חיצונית. הוא מתאר את המפגש שבין הנפש והבשר, מפגש שקיים בגיל ההתבגרות ובגיל הזקנה כאחד. זהו מעין ספר אלגיה, מסכם דוד גרוסמן, ספר שמכיל קינה חרישית, לא זועקת, בניגוד לספרו הקודם של גרוסמן: "עיין ערך אהבה", שעסק בשואה.

נושאי הספר על פי הביקורתעריכה

  • חנה הרציג מגלה בספר עיסוק אובססיבי שמאפיין את הדור הספרותי: גבולותיה של הזהות הפרטית והמאבק בינה ובין העולם החיצוני שמאיים, באופן טבעי לפלוש אל הפרטי.  עצירת הגדילה של אהרון היא בעצם מאבק התמרדותו של האני כנגד החוץ.[3]
  • אברהם בלבן -  רואה באמו של אהרון, הינדה, את מוקד הרוע שבהשתלשלות הסיפור. לדעתו הנושא המרכזי של הספר הוא "הרסנותה ונזקיה של האימהות".[4] אמנם אהרון חדל לגדול בגיל 10, אך הסיבה האמיתית לעצירת הגדילה, לדעתו, היא אמו שמקטינה ומשפילה אותו.  הינדה היא סוג של מפלצת, גורגונה, בשערה, בשפת הגוף שלה ובאורח דיבורה. זוהי אמא יהודיה שתלטנית, שמדגישה את חשיבות החומר על פני הרוח, ואשר מלעיטה את בני ביתה באוכל בלבד. אין בבית ספרים כלל, ועיסוקה של האם הוא בעיקר בבישול ובניקיונות. היא מתעסקת בהכנות לבר-מצווה של בנה, כביכול לטובתו, אך לאמיתו של דבר, מה שמניע אותה זה דעת הקהל.

"ספקה אמא כפיים והצמידה את אהרון אל לבה ואושר דק ובלתי מצוי נזדרזף לאורך פניה, שלכולם יצאו העיניים"

ספר הדקדוק הפנימי, עמ' 23

גם האב ממלא את מקומו ברדיפה חומרנית, גם אם בצורה פחות שתלטנית ויותר עילגת לכאורה. כאשר ההורים מזמנים את אהרון לשיחה עם האב, והילד כמה לאיזה גילוי נפשי-רוחני מהדהד, מסביר בסופו של דבר האב את תכלית השיחה: 

התברר שאבא רוצה שאהרון יאסוף בדרך כרטיסי אוטובוס משומשים של נסיעות לתל-אביב הלוך וחזור, מועצת הפועלים משלמת על זה החזר הוצאות בלי לשאול שאלות וזה כסף טוב.

ספר הדקדוק הפנימי, עמ' 63 - 64

עולמו של אהרון עמוס בסתירות.  מצד אחד הוא מתחנן לגדילה, ומהצד השני הוא חושש להצטרף לעולמם המכוער של המבוגרים. מצד אחד הוא איש הרוח ומצד שני הוא עסוק בכל מהותו בענייני גופו. מצד אחד הוא נמשך אל המין ומצד שני הוא נרתע ממנו.

  • גרשון שקד גורס במאמרו, שחיי המשפחה הנורמטיבית ביותר הם חיים מורכבים מאוד.[5] הבורגני והבנאלי לכאורה מסתירים מעמקים מורכבים של חיי נפש מסובכים. אשר לשפה, גרוסמן מיטיב למזג בין אוצר המילים של היהודי הגלותי לבין העברית הצברית, ויוצר מעין מערכת לשונית אחת שמשדרת אמינות. השפה של גרוסמן מבשרת המשכיות ולא מהפכה. במרכז היצירה עומד טקס בר המצווה והפער שבין הטקס הפורמלי והמסורתי לבגרות הפיזית והרגשית של הגיבור – הוא אחד ממרכזי הצומת העיקריים של היצירה. זהו רומן בגנות המבוגרים ובסירוב להתבגר, טוען שקד.
  • מרית בן ישראל כותבת בספרה על "ספר הדקדוק הפנימי", שהוא נסוב בעיקרו על מערכת היחסים שבין אהרון לבין גופו. אהרון משתדל להשתלט על גופו ולהכתיב לו שפה חדשה.[6]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יונתן אמיר, "גוף נפש ומה שביניהם", ישראל היום, 15 בדצמבר 2010, עמ' 27
  • יוחאי אופנהיימר, "הרחק מן הזמן הסואן", דבר, 24 במאי 1991, עמ' 19
  • יוסף אורן, "עלילת ההתבגרות ומשמעותה הפוליטית", העט כסופר פוליטי, יחד, 1992, עמ' 39 -56
  • דורית הופ, "בין פופיקלעך לכנפיים; עיון ב'ספר הדקדוק הפנימי' לדוד גרוסמן", עלי שיח (38) 1996, עמ' 13 - 25
  • רות בלונדר, ספר הדקדוק הפנימי – דויד גרוסמן, לתלמידי מגמת ספרות

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו רשימת היצירות החשובות בכל אחד מששת העשורים הראשונים של המדינה, שהתפרסמה בידיעות אחרונות, שבעה לילות, 11 באפריל 2008
  2. ^ זיסי סתוי, "דוד גרוסמן מחזיק לגיבורו את היד", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 22 במרץ 1991, עמ' 22 - 23
  3. ^ חנה הרציג, "ספר הדקדוק הפנימי": הקול אומר אני, האוניברסיטה הפתוחה, 1968 עמ' 273
  4. ^ אברהם בלבן, "אמא מדוזה; ספר הדקדוק הפנימי מאת דוד גרוסמן", תשע אמהות ואמא, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 48 - 66
  5. ^ גרשון שקד, "דיוקנו של האמן מבית-הכרם כאיש צעיר", ידיעות אחרונות, 19 באפריל 1991, המוסף לשבת, עמ' 21 - 22
  6. ^ מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י : על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי / מרית בן ישראל, הקיבוץ המאוחד, 2010