ויקיפדיה

עבדות באסלאם

אסכולות המשפט המרכזיות באסלאם מקבלות בדרך כלל את מוסד העבדות.[1] הנביא מוחמד ורבים ממלוויו קנו, מכרו, שחררו ושבו עבדים. העבדים נהנו מהיתרים אסלאמיים אשר שיפרו את מעמדם ביחס לזה שהיה בחברה הטרום אסלאמית .[2][3] בסוף המאה ה-19 אירע שינוי במחשבה האסלאמית ובפרשנות של הקוראן. העבדות החלה להתפש כמנוגדת לערכים אסלאמיים של צדק ושוויון. פרשנות זו לא התקבלה על ידי הוהאבים בערב הסעודית.

בילאל אבן רבאח, עבד שחור משוחרר, קורא לאנשים לשאת תפילות בהיותו המואזין הראשון באסלאם

בחוק המוסלמי, נושא העבדות מקבל התייחסות רחבת יריעה.[1] הקוראן, והחדית' רואים בשחרור העבד אקט הירואי. העבדות נתפסת כמצב שניתן להגיע אליו רק בנסיבות מוגבלות.[4] מסיבות שונות, גידול אוכלוסיית העבדים היה איטי מכדי לספק את הדרישה הגוברת לעבדים בקרב האוכלוסייה המוסלמית. כתוצאה מכך התפתח סחר עבדים המוני אשר היה כרוך בסבל רב ובאבדות רבות בנפש שנבעו מתלאות השבי ומשינוע של עבדים ממדינות לא מוסלמיות.[5] בתאוריה, העבדות בחוק המוסלמי אינה בעלת צביון גזעי ואינה נובעת מהבדלי צבע עור (אף כי הדבר לא היה תמיד כך בפועל).[6]

סחר העבדים בעולם הערבי היה שכיח ביותר במזרח אפריקה וכן התקיימה עבדות באימפריה העות'מאנית. עבדים נלקחו מרחבי אפריקה, מאזורים פלישה ברחבי מזרח אירופה ומערבה וכן שודדי ים ברברים שאספו עבדים מספינות ברחבי הים התיכון, האוקיינוס האלנטי ואף בחופים שונים באירופה ואמריקה. רק בסוף המאה ה-19 עד השליש הראשון של המאה ה-20, דעכה התופעה בעקבות לחץ בינלאומי שנבע מפעילות של התנועה לביטול העבדות המאוחרת, ובעקבות מספר רב של אמנות, איום צבאי ואף מספר מלחמות כמו המלחמה הברברית הראשונה והמלחמה הברברית השנייה. בראשית המאה ה-20 לאחר מלחמת העולם הראשונה שככה בהדרגה תופעת העבדות בעולם האסלאם והפכה לבלתי חוקית בשל לחץ שהפעילו המעצמות המערביות הדמוקרטיות של אותה תקופה - ביניהן בריטניה, צרפת וארצות הברית.[4] בחלקים מהעולם המוסלמי העבדות נמשכה באופן חוקי או חוקי למחצה עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 ואף מאוחר יותר. ברם, עבדות תחת מרות האסלאם עודה קיימת ברפובליקות האפריקניות צ'אד, מאוריטניה, ניגריה, מאלי וסודאן.[7][8][9]

עבדות בחצי האי ערב לפני השפעת האסלאם

עריכה

העבדות בחצי האי ערב לפני האסלאם הייתה שכיחה ביותר. כך היה גם ברוב אזורי העולם בתקופות קדומות ובראשית ימי הביניים. רוב העבדים בחצי האי ערב היו ממוצא אפריקאי. סוחרים התעשרו על גבם של העבדים. מיעוט בקרב העבדים היו לבנים מגזע זר, אשר הובאו כנראה על ידי נוודים ערבים (או על ידי שוביהם הבדואים). עבדים ערבים היו גם כן. עבד ערבי מפורסם הוא זייד אבן חארית'ה שלימים יהיה בנו המאומץ של מוחמד. אוכלוסיית העבדים התרחבה גם בשל המנהג לנטוש ילדים, לחטוף אותם או למכור אותם.[5] אין בנמצא עדות חותכת באשר לקיומה של עבדות בשל חובות או למכירת ילדים לעבדות על ידי משפחתם. עדויות שכאלה מראות שהיו אלה מעשים חריגים.[4] אדם חופשי יכל למכור את צאצאיו או את עצמו לעבדות. בנוסף הייתה לעיתים העבדות תוצאה של הפרת החוק כפי שהיה מקובל בקיסרות הרומית.[10]

היו שתי דרגות של עבדים: עבד שנרכש ועבד שנולד בבית אדונו. האחרון, היה בבעלותו המלאה של האדון ולרוב עבד שכזה לא נמכר הלאה. נשים משועבדות אולצו לעיתים לעבוד בזנות לטובת אדונן בהתאם למנהגי המזרח הקרוב.[4][11][12]

על פי עדויות מוקדמות מתקופת האסלאם "עבדים לאדונים לא מוסלמים... סבלו מעונשים אכזריים. סומאיה בינת ח'יאט ידועה כקדושה המעונה הראשונה באסלאם. היא נרצחה בחניתו של אבו ג'אהל כאשר סירבה לוותר על אמונתה. בילאל שוחרר על ידי אבו בכר כאשר אדונו, אומייה אבן ח'לף רתם אבן כבדה לחזהו על מנת לאלצו להמיר את דתו."[13]

נושא העבדות בקוראן

עריכה
 
כריכת הקוראן. הקוראן כולל מספר אזכורים לגבי עבדים, נשים משועבדות, פילגשים ושחרור עבדים

הקוראן מקבל בהבנה את מוסד העבדות. ראוי לציין שהמילה "עבד" נדירה ולרוב משתמשים ביטוי "הדבר שבבעלות יד ימינך" (ما ملكت أيمانکم). הקוראן מכיר באי השוויון הבסיסי שבין אדון לעבד וזכויות האדון על העבד. ההיסטוריון ברושוויג מציין שמההיבט הרוחני " לעבד אותו הערך שיש לאדם החופשי. בנוסף הנצחיות של נשמתו מובטחת בדיוק כמו לכל אדם אחר."[4][14] הקוראן מכיר גם במוסד הפילגשות.[15][16] האדון רשאי להפוך עבד ממין נקבה לפילגשו. אם היא מוסלמית, רשאי האדון להנשא לה. ברם, ההתנזרות מומלצת בהרבה.[13] הקוראן מעודד מבלי להורות על כך מפורשות לנהוג בחמלה כלפי העבד[17] הוא ממליץ לשחרר את העבד. שחרור עבדים מומלץ על מנת לאפשר מחילה על חטאים[18] וכן בהיותו פעולה שמפגינה רוחב לב.[19] הקוראן מעודד אדונים לאפשר לעבדים להשיג או לרכוש את חירותם.[15]

התייחסות לעבדים קיימת בלפחות 29 פסוקים (איאת) בקוראן. רוב הפסוקים עוסקים במעמד המשפטי של העבד. החומר המשפטי אודות עבדות בקוראן מוגבל לפדיון וליחסי מין.[13] על פי סיקאינגה, ההתייחסות של הקוראן לעבדות אינה בעלת אופי משפטי אלא בגדר המלצה בעלת אופי אתי.[20]

הקוראן מקבל את האבחנה בין עבד לבין אדם חופשי כעקרון הקשור בסדר טבעי ומשתמש באבחנה זו כדוגמה לחמלת האל,[21] שכן אבחנה זו בין בני אדם מתיישבת עם הסדר הטבעי והאלוהי שקיים בטבע.[13][22] הקוראן אינו מתייחס לעבדים כאל קניין גרידא. אנושיותם מקבלת התייחסות כאשר מצוינת אמונתם ,[23] וכן רצונם להיות חופשיים.[24] במקרה מסוים, הקוראן מכנה את העבד והאדון באותה מילה "רג'ול". מאוחר יותר פרשנים סברו שהעבדים שווים רוחנית למוסלמים החופשיים. למשל, פסוק ,[25] מאיץ במאמינים לשאת "משרתות מאמינות שהן בחזקת יד ימינכם". הקוראן מוסיף ומציין: "אחד מכם הוא כמו האחר". ההיבט האנושי לגבי העבדים מודגש בעת התייחסות אל העבדים כאל חברים במשק הבית הפרטי, יחד עם הנשים והילדים.[13]

קיים מכנה משותף רחב בין העבדות בקוראן לבין ההתייחסות אל העבדות בתרבויות השכנות באזור. ברם, היחס של הקוראן היה חדשני.[13] ברנרד לואיס מציין שחקיקה ברוח הקוראן הביאה לשני שינויים בעבדות הקדומה, אשר לימים ישפיעו רבות : הנחת החופש והאיסור לשעבד אנשים חופשיים למעט במספר מצומצם של מצבים מוגדרים היטב.[15] . שחרור עבדים כמעשה של בקשת מחילה בעבור חטאים מופיעה לראשונה בקוראן.[13] שידול נשים משועבדות לזנות אמנם רווח בתרבות המזרח הקרוב אך הוא אסור על פי הקוראן.

שודדי הים הברברים פשטו על ספינות וחופים של מדימות נוצריות ושעבדו מאות אלפי אנשים לבנים לעבדות. במרץ 1785 יצאו תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס אל לונדון כדי לשאת ולתת עם שליח מטריפולי, הציר סידי חאג' עבדרחמן (או סידי חאג' עבדול רחמן עג'ה) על הפסקת פשיטות הברברים על מלחים מארצות הברית. כשנשאל "על מה מתבססת יומרתם לאסור מלחמה על מדינות שלא עוללו להם כל רע", ביסס השגריר את תשובתו על תפיסת העבדות באסאלם שהייתה מקובלת באותה תקופה ונימק כי שעבוד אנשים לא מוסלמים היא מצווה דתית:

כתוב בקוראן, כי כל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע אל נכון לגן עדן. הוא הוסיף ואמר, כי האיש הפושט ראשון על האונייה מקבל עבד אחד בנוסף לחלקו בשלל, וכי כאשר הם פושטים אל סיפונה של אוניית אויב, אוחז כל מלח חרב ביד אחת ופגיון בין שיניו, והם מפילים אימה כה גדולה על אויביהם, עד כי אלה נכנעים מיד תוך זעקות.

[26][27]

תורת המשפט האסלאמית

עריכה

תורת המשפט האסלאמית המסורתית

עריכה

עקרונות

עריכה

במשפט האסלאמי, העבדות היא מצב מיוחד. החוק מניח חירות ("אל-אצל הו אל-חורייה" - "העיקרון הוא חירות") עבור אדם אם עברו ושורישיון אינם ידועים.[4] העבדות נתפשת כעונש אלוהי בשל כפירה.[28] עבדות חוקית הוגבלה לשני מקרים: שבי בעת מלחמה (בתנאי שהשבוי אינו מוסלמי) או לידה אל תוך העבדות. מוסלמי חופשי לא יכול להיות משועבד אולם המרת דת של עבד לא מוסלמי אינה בהכרח גוררת את שחרורו. מעמד העבד לא הושפע מהמרת הדת לאסלאם.[29]

טיפול

עריכה

במקרה שהעבד חלה חובה להעניק לו טיפול. פדיון הוא מעשה הרואי באסלאם. על פי (סורה 24, 33), מתיר החוק האסלאמי לעבד לשלם דמי כופר עבור עצמו אם קיבל את הסכמת אדונו באמצעות חוזה הידוע בכינוי "מוכאתבה".[4] עזיזה אל היברי, פרופסור למשפטים המתמחה במשפט האסלאמי, מציינת שהן הקוראן והן החדית' מעודדים פעמים רבות את המוסלמים לנהוג בעבד בדחילו ורחימו. כמו כן מציינת אל-היברי שמוחמד עצמו מהווה דוגמה לכך בפועלו ובמילותיו.[30] לוי מסכם ואומר ש"התאכזרות לעבד הייתה אסורה."[31] אל-היברי מצטטת את הנאום המפורסם האחרון של מוחמד וכן חדית'ים אחרים המדגישים כולם שכל המאמינים, בין אם הם חופשיים ובין אם הם משועבדים, הם אחים.[30] לואיס מסביר, "הנטייה ההומנית של הקוראן והחליפים הראשונים קיבלה דחיפה שלילית על ידי השפעות זרות"[32] בעיקר מהמנהגים של מדינות ועמים שנמצאו בעבר תחת תחום השיפוט הרומאי (אפילו העבדות בנצרות הייתה אכזרית בכל הנוגע ליחס כלפי העבד). למרות זאת, מזכיר לואיס, ש"הנוהג האסלאמי היה פריצת דרך ושיפור לעומת המנהגים שנרכשו מרומא ומביזנטיון."[1] מוריי גורדן כותב : "לא היה זה מפתיע שמוחמד, אשר השלים עם הסדר הסוציו-פוליטי של התקופה, ראה בעבדות חלק מהסדר הטבעי של דברים בעולם. גישתו לעבדות הייתה רפורמיסטית אך לא מהפכנית. הנביא לא רצה להביא את העבדות לקיצה אלא לפנות ללב מאמיניו כדי שישפרו את יחסם אל העבדים."[33] אימוץ העבדים כבני משפחה היה דבר מקובל על פי לוי. אם עבד נולד אל העבדות אזי אדונו לא מכר אותו למעט מקרים חריגים.[31]

מעמד חוקי

עריכה

העבדים על פי המשפט האסלאמי לא הורשו לשאת תפקידים במשרדים הקשורים בניהול או בדת.[34] עבדים משוחררים יכלו לשרת בכל משרד בח'ליפות לדוגמה אצל הממלוכים ששלטו במצרים במשך כ-260 שנים והסריסים אשר החזיקו במשרות צבאיות וניהוליות משמעותיות.[35] העבדים רשאים להתחתן ברשות אדוניהם.[36] אנמארי שימל, מומחית בת זמננו בנושא עולם האסלאם, קובעת שמאחר שמצב העבדים תחת האסלאם יכול רק להיות מושג על ידי היות אדם שבוי מלחמה[2] או היותו צאצא לזוג עבדים, הרי שתופעת העבדות תפחת ככל שתתרחב השפעת האסלאם.[35] הרפורמות האסלאמיות אשר קבעו את התנאים שמאפשרים כניסה לעבדות הגבילו את האספקה של עבדים חדשים.[1] בראשית האסלאם, הובאו עבדים רבים בשל מסע בזק של כיבושים והתרחבות. אך עם התייצבותן ההדרגתית של החזיתות, התמתנה אספקת העבדים. השבויים של מלחמות מאוחרות יותר בין מוסלמים לנוצרים שוחררו תמורת כופר או הוחלפו.

לואיס גורס, כי הפיחות בכמות העבדים הביא לכך שערבים שהזדקקו לעבדים נאלצו לחפש עבדים במקומות אחרים על מנת להימנע מלהפר את ההגבלות המצוינות בקוראן. המשמעות הייתה הגברת יבוא העבדים מאזורים לא מוסלמיים,[37] בעיקר מאפריקה. רבים מהעבדים מתו.[37][1] פטריק מאנינג מציין שהחקיקה האסלאמית היוצאת נגד ניצול העבדים הצליחה להגביל באופן ניכר את היקף העבדות בחצי האי ערב אך הצליחה פחות באזור אומאיאד שם העבדות הייתה מקובלת משחר הימים. הוא מציין שעם חלוף הזמן ובמקביל להתפשטות האסלאם, ניסיון האסלאם להכיר בעבדות ולחוקק חוקים הקשורים לה דווקא הביא למיסוד העבדות ולהגנה עליה.[38]

בראשית האסלאם אסור היה לשעבד יהודים, נוצרים ומוסלמים.[39]) העבדות אז נתפשה כאמצעי להמיר את דתם של לא מוסלמים לדת האסלאם. מחויבות האדונים הייתה לעסוק בהוראה דתית. המרת הדת אמנם לא הובילה מיד לחירות אולם הבטיחה סוג של יחס הוגן והייתה תנאי מקדים לשחרור.[40] רוב הרשויות הסוניות אשרו את הפדיון של כל "אנשי הספר". על פי חלק מהשופטים רק עבדים מוסלמים יכלו להשתחרר.[41] בפועל מפיצי האסלאם באפריקה גילו לא פעם, יחס זהיר כלפי המרת הדת אשר הביאה לדלדול מאגר העבדים.[42]

זכויות ומגבלות
עריכה

העבד נחשב כנחות הן פיזית והן רוחנית כותב לוי.[43] תחת החוק האסלאמי העבד הוא בן אנוש אך בד בבד הוא מהווה גם קניין.[4] העבד זכאי לדמי מחיה מאדונו ביניהם מחסה, מזון, לבוש וטיפול רפואי. התנאים להם זכאי העבד חייבים להיות זהים לאלו של הקהילה. אם האדון מסרב לספק לעבד את התנאים הבסיסיים, העבד רשאי לשטוח את תלונותיו בפני שופט, אשר יכול לקנוס את האדון במכירת הטיבין שלו כנדרש על מנת לספק את צרכיו של העבד. אם האדון עני מכדי לממן את העבד, עליו למכור את העבד או להפטר ממנו כפי שיגזר עליו. לעבדים גם שמורה הזכות למנוחה במהלך הזמנים החמים ביותר של היום בקיץ.[44]

עדות העבדים תקפה רק לעיתים נדירות בבית המשפט. מאחר שהעבדים נתפסים בחוק האסלאמי כנחותים, הרי שרצח העבד על ידי איש חופשי לא מחייב שהאחרון יומת כנקמה. עם זאת, הרוצח חייב לשלם לאדון פיצוי התואם את ערכו של העבד. בד בבד, העבדים עצמם נוטלים פחות אחריות על מעשיהם ומקבלים רק חצי מהעונש שמקבל אדם חופשי. למשל, בעוד איש חופשי יענש במאה הצלפות בשל יחסים טרם הנישואים, העבד יענש רק ב-50 הצלפות. נישואי העבדים מותרים רק בהינתן רשות מהאדון. השופטים חלוקים בדעותיהם בנוגע למספר הנשים שהעבד יכול לשאת. יש הגורסים כי מותרות רק שתיים ויש הגורסים כי מותרות ארבע נשים. זהות בן הזוג בנישואי העבד יכולה להקבע על ידי האדון והוא אף רשאי לכפות את הנישואים.[45][46]

לעבדים אסור לעסוק במסחר או להחזיק בקניין. מותר להם לעסוק בפיננסים רק כבאי כוחו של האדון.

נישואים ופלגשות

עריכה

נשים במעמד של עבדות הוחזקו בעיקר כפלגשים למטרות עבדות מין. האדון המוסלמי היה זכאי על פי חוק לנצל מינית את הפלגשים, בעוד הדבר נאסר על נשים חופשיות אשר העסיקו עבדים ממין זכר.[47] עבד יכול היה להנשא לאשה חופשייה אך הדבר לא זכה לעידוד.[48]

האסלאם מתיר יחסי מין בין האדון והפלגש מחוץ לנישואין. הדבר מוזכר בקוראן כ"מה שבבעלות יד ימינך".[49][50] על האדון מוטל האיסור להתרועע עם אשה אשר משועבדת לאשתו,[4]. כמו כן נאסר על האדון להתרועע עם אשה אשר בבעלות אדם אחר מלבדו או אם היא נשואה. ברם האסלאם מתיר לאדון לפרק נישואין בין עבדיו גם שלא בהסכמתם.

במסורת הערבית העתיקה, ילדם של איש חופשי ושפחתו הוא עבד גם כן אלא אם שוחרר על ידי אביו.[51] בתאוריה, ההכרה בילד על ידי האדון הייתה רק בגדר אפשרות בחברה האסלאמית ולרוב לא נתן האדון הכרה בילדו. אם הילד מקבלת את הכינוי "אום ולד" (בעברית: אם של ילד), שיפור במעמדה שכן כך אין היא יכולה להימכר. בקרב הסונים, האם משוחררת מיידית בעת מות אדונה. בשיעה, לעומת זאת, היא משוחררת רק אם ילדה עדיין בחיים.

אין מגבלה על מספר הפלגשים שיכולות להימצא בבעלות האדון. ברם, על האדון לשמור על חוקי הנישואין. כך למשל חל עליו איסור לקיים יחסים מיניים עם אחות של אשה משועבדת.[4][40] באסלאם "הגברים זוכים לעידוד להינשא לנשים חופשיות בתחילה. אך אם אין ביכולתם לממן אישה חופשייה, עליהם להינשא לשפחה במטרה שלא ידרדרו למעשים אסורים."[52] ההגיון שמאחורי ההכרה בשפחה באסלאם הוא ש"הדבר מספק את היצר המיני של הנשים המשועבדות ומונע את נגע חוסר המוסר בקהילה המוסלמית."[53]

ראו גם

עריכה

מקורות

עריכה
  • "Abd". Encyclopaedia of Islam Online. Ed. P.J. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill Academic Publishers. ISSN 1573-3912.
  • Bloom, Jonathan; Blair, Sheila (2002). Islam: A Thousand Years of Faith and Power. Yale University Press. ISBN 0-300-09422-1.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  • Clarence-Smith, Willian Gervase (2006). Islam and the Abolition of Slavery. Oxford University Press.
  • Davis, Robert C. (2004). Christian Slaves, Muslim Masters. Palgrave, macmillian. ISBN 1-4039-4551-9. [2]
  • Esposito, John (1998). Islam: The Straight Path. Oxford University Press. ISBN 0-19-511233-4. - First Edition 1991; Expanded Edition : 1992.
  • Javed Ahmed Ghamidi (2001). Mizan. Lahore: Al-Mawrid. OCLC 52901690.
  • Gordon, Murray (1987). Slavery in the Arab World. New York: New Amsterdam Press.
  • Hasan, Yusuf Fadl; Gray, Richard (2002). Religion and Conflict in Sudan. Nairobi: Paulines Publications Africa. ISBN 9966-21-831-9.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  • Ed.: Holt, P. M ; Lambton, Ann; Lewis, Bernard (1977). The Cambridge History of Islam. Cambridge University Press. ISBN 0-521-29137-2.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  • Ingrams, W. H. (1967). Zanzibar. UK: Routledge. ISBN 0-7146-1102-6.
  • Jok, Madut Jok (2001). War and Slavery in Sudan. University of Pennsylvania Press. ISBN 0-8122-1762-4.
  • Juynboll (1910). Handbuch des Islamischen Gesetzes. Leyden.
  • Khalil bin Ishaq. Mukhtasar tr.Guidi and Santillana (Milan, 1919).
  • Levy, Reuben (1957). The Social Structure of Islam. UK: Cambridge Univerisity Press.
  • Lewis, Bernard (1990). Race and Slavery in the Middle East. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-505326-5.
  • Lovejoy, Paul E. (2000). Transformations in Slavery. Cambridge University Press. ISBN 0-521-78430-1.
  • Manning, Patrick (1990). Slavery and African Life: Occidental, Oriental, and African Slave Trades. Cambridge University Press. ISBN 0-521-34867-6.
  • Mendelsohn, Isaac (1949). Slavery in the Ancient Near East. New York: Oxford University Press. OCLC 67564625.
  • Nasr, Seyyed (2002). The Heart of Islam: Enduring Values for Humanity. US: HarperSanFrancisco. ISBN 0-06-009924-0.
  • Pankhurst, Richard (1997). The Ethiopian Borderlands: Essays in Regional History from Ancient Times to the End of the 18th Century. The Red Sea Press. ISBN 0-932415-19-9.
  • Sachau (1897). Muhammedanisches Recht [cited extensively in Levy,R 'Social Structure of Islam']. Berlin, Germany.
  • Schimmel, Annemarie (1992). Islam: An Introduction. US: SUNY Press. ISBN 0-7914-1327-6.
  • Segal, Ronald (2001). Islam's Black Slaves: The Other Black Diaspora. New York: Farrar, Straus and Giroux.
  • Sikainga, Ahmad A. (1996). Slaves Into Workers: Emancipation and Labor in Colonial Sudan. University of Texas Press. ISBN 0-292-77694-2.
  • Tucker, Judith E.; Nashat, Guity (1999). Women in the Middle East and North Africa. Indiana University Press. ISBN 0-253-21264-2.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  • Ahmad A. Sikainga, "Shari'a Courts and the Manumission of Female Slaves in the Sudan 1898-1939", The International Journal of African Historical Studies > Vol. 28, No. 1 (1995), pp. 1-24

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא עבדות באסלאם בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 Lewis 1994, Ch.1
  2. ^ 1 2 Lewis 1994, Ch.1
  3. ^ Islam, Race and Ethnicity, by CityMuslims [1]
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Brunschvig. 'Abd; Encyclopedia of Islam
  5. ^ 1 2 Lewis 1990, page 10
  6. ^ Bernard Lewis, Race and Color in Islam, Harper and Row, 1970, quote on page 38. The brackets are displayed by Lewis.
  7. ^ Segal, page 206. See later in article.
  8. ^ Segal, page 222. See later in article.
  9. ^ AfricaSpeaks.com - Christianity, Islam and Slavery
  10. ^ Lewis (1992) p. 4
  11. ^ Mendelsohn (1949) pp. 54—58
  12. ^ John L Esposito (1998) p. 79
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Encyclopedia of the Qur'an, Slaves and Slavery
  14. ^ ((סורה 16, 71) (סורה 30, 28))
  15. ^ 1 2 3 Lewis 1990, page 6. All Qur'anic citations are his.
  16. ^ ((סורה 6, 3),(סורה 23, 6),(סורה 33, 50:52),(סורה 70, 30))
  17. ^ ((סורה 4, 36),(סורה 9, 60),(סורה 24, 58))
  18. ^ ((סורה 4, 92),(סורה 5, 92),(סורה 58, 3))
  19. ^ ((סורה 2, 177),(סורה 24, 33),(סורה 90, 13))
  20. ^ Sikainga (2005), p.5-6
  21. ^ (סורה 16, 71)
  22. ^ EoI
  23. ^ ((סורה 2, 221),(סורה 4, 25))
  24. ^ (סורה 24, 33))
  25. ^ (סורה 4, 25)
  26. ^ "American Peace Commissioners to John Jay," March 28, 1786, Thomas Jefferson Papers, Series 1. General Correspondence. 1651–1827, Library of Congress
  27. ^ Philip Gengembre Hubert (1872). The Atlantic monthly, vol. 30, p. 413
  28. ^ Shaun E. Marmon, ed. Slavery in the Islamic Middle East, Markus Wiener Publishers, Princeton (1999), page vii.
  29. ^ Lewis 1990, page 9.
  30. ^ 1 2 Azizah Y. al-Hibri, 2003
  31. ^ 1 2 Levy (1957) p. 77
  32. ^ Lewis 1994, Ch.1
  33. ^ Gordon 1987, page 19.
  34. ^ Lewis 1990, page 7
  35. ^ 1 2 Schimmel (1992) p. 67
  36. ^ Esposito (2002) p.148
  37. ^ 1 2 Lewis (1990) p. 10
  38. ^ Manning (1990) p.28
  39. ^ John Esposito (1998) p.40
  40. ^ 1 2 Paul Lovejoy (2000) p.2
  41. ^ Lewis(1990) 106
  42. ^ Murray Gordon, “Slavery in the Arab World.” New Amsterdam Press, New York, 1989. Originally published in French by Editions Robert Laffont, S.A. Paris, 1987, page 28.
  43. ^ Levy, p.78
  44. ^ Khalil b. Ishaq, quoted in Levy (1957) p. 77
  45. ^ Khalil bin Ishaq, II, 4
  46. ^ Sachau, p.173
  47. ^ Lewis 1990, page 14.
  48. ^ Sikainga (1996) p.5
  49. ^ See Tahfeem ul Qur'an by Sayyid Abul Ala Maududi, Vol. 2 pp. 112-113 footnote 44; Also see commentary on verses Quran: 23-1-6: Vol. 3, notes 7-1, p. 241; 2000, Islamic Publications
  50. ^ Tafsir ibn Kathir 4:24
  51. ^ Lewis 1990, page 24.
  52. ^ Nashat (1999) p. 42
  53. ^ Sikainga (1996), p.22


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עבדות_באסלאם&oldid=39793477"