ויקיפדיה

עבדות באימפריה העות'מאנית

העבדות באימפריה העות'מאנית הייתה מוסד מרכזי וחלק משמעותי מכלכלת האימפריה העות'מאנית ומהמסורת החברתית שלה.[1] המקורות העיקריים של עבדים היו מלחמות ומסעות שיעבוד מאורגנים פוליטית בקווקז, מזרח אירופה, דרום אירופה, דרום מזרח אירופה ואפריקה.[2] במאה ה-16 וה-17 כחמישית מאוכלוסיית קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), המרכז המנהלי והפוליטי של האימפריה העות'מאנית, היו עבדים ושפחות.[3] נתונים סטטיסטיים בין מ-1453 עד 1700 מצביעים על כך שיבוא עבדים נוסף אל איסטנבול מהים השחור הסתכם בשנים אלה בסביבות 2.5 מיליון בני אדם.[4]

עות'מאנים עם עבדים אירופאים מתוארים בתחריט משנת 1608 בתיאורו של סלומון שוויגר על מסעו ב-1578 באימפריה העות'מאנית

חבר במעמד העבדים העות'מאני, המכונה בטורקית קול, היה יכול להגיע למעמד גבוה. חלק מהתפקידים המוכרים יותר ששעבדים מילאו היו יניצ'רים (יחידות העילית בצבא האימפריה העות'מאנית), שומרים בהרמון, וסריסים, והם תפקדו למעשה כשומרים ומפקחים על שפחות משועבדות. עם זאת, נשים מילאו והחזיקו בתפקידים החשובים ביותר במוסד ההרמון.[5]

אחוז גדול מהפקידים בממשלה העות'מאנית נקנו כעבדים,[6] הם היו חלק בלתי נפרד מהצלחתה של האימפריה העות'מאנית מהמאות ה-14 עד ה-19. פקידים משועבדים רבים בעצמם היו הבעלים של עבדים רבים, אם כי הסולטאן עצמו היה בעל העבדים הגדול ביותר.[7] העות'מאנים יצרו מנהלים בעלי ידע מורכב בממשל ונאמנות קנאית. על ידי גידול והכשרה מיוחדת של עבדים כפקידים בבתי ספר בארמון כגון אנדרון, שם לימדו אותם לשרת את הסולטן והכשירו אותם במקצועות שונים,

בעקבות התנועה לביטול העבדות החלו מעצמות מערביות ללחוץ על עות'מאנים ועל מדינות אחרות לבטל את העבדות, כולל איסור על סחר ימי בעבדים. גם לאחר מספר צעדים לאיסור עבדות בסוף המאה ה-19, העבדות באימפריה האותמנית נמשכה ברובו אל תחילת המאה ה-20.

עבדות עות'מאנית מוקדמת עריכה

באמצע המאה ה-14, הסולטן מוראד הראשון בנה צבא של עבדים, המכונה Kapıkulu. הכוח החדש התבסס על זכותו של הסולטן לחמישית משלל המלחמה, שהוא פירש כדבר הכולל שבויים שנלקחו בקרב. השבויים הוכשרו בשירותו האישי של הסולטן. [8] דוושירמה ייתה שיטת גיוס לצבא שבה נוצרים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית היו מחויבים לספק מס קבוע של נערים צעירים ששועבדו להיות עבדים של הסולטאנים העות'מאניים.י הדברכנחשב צורה של עבדות מכיוון שלסולטנים היה כוח מוחלט עליהם. עם זאת, כ"משרת" או " קול " של הסולטאן, היה להם מעמד גבוה בחברה העות'מאנית בגלל ההכשרה והידע שלהם. הם יכלו להפוך לקצינים הגבוהים ביותר של המדינה ולחלק מהאליטה הצבאית, ורוב המתגייסים זכו לפריבילגיות ותוגמולו. אף שהצטוו לנתק כל הקשר עם משפחותיהם, כמה מהם הצליחו לחלק חסות בבית. הורים נוצרים היו עשויים להפציר, או אפילו לשחד, פקידים לקחת את בניהם לתפקיד זה. ואכן, מוסלמים בוסנים ואלבנים ביקשו את הכללתם במערכת והצליחו בכך. [9][10]

עבדים נסחרו בשווקים מיוחדים שנקראו "אסיר" (Esir) או "ישיר" (Yesir) ששכנו ברוב העיירות והערים, במרכז האימפריה העות'מאנית. מסופר שבשנות ה-60 של המאה ה-15 הסולטן מהמט השני המכונה "הכובש" הקים את שוק העבדים העות'מאני הראשון בקונסטנטינופול, כנראה במקום בו עמד שוק העבדים הביזנטי לשעבר. לפי ניקולס דה ניקולאי, היו במקום עבדים מכל הגילאים ומשני המינים, רובם הוצגו עירומים - במיוחד ילדים ונשים צעירות - כדי שקונים יוכלו לבדוק אותם ביסודיות.[11]

עבדות עות'מאנית במרכז ומזרח אירופה עריכה

 
ציור עות'מאני של ילדים בלקניים שנלקחו כחיילים-עבדים, או ג'ניסאים.

במסגרת הדוושירמה, שפירושו "גיוס", "מס דם" או "גביית ילדים", נלקחו נערים נוצרים צעירים מהבלקן ומאנטוליה מבתיהם וממשפחותיהם, הומרו בכפייה לאסלאם, וגויסו לענף המפורסם ביותר של הארגון. Kapıkulu, היניסרים, מעמד חייל מיוחד של הצבא העות'מאני שהפך לפלג חשוב בפלישות העות'מאניות לאירופה. רוב המפקדים הצבאיים של הכוחות העות'מאניים, המנהלים האימפריאליים ושליטי האימפריה בפועל, כמו סוקולו מחמד פאשה, גויסו בדרך זו.[12][13]

שיטת הגולאם או הקול, שבה הוכשרו עבדים כסוכנים וחיילים של הסולטאן, התרחבה מאד חסרת תקדים תחת הסולטנות הריכוזיות הצבאיות הטיפוסיות של הממלוכים של מצרים והעות'מאנים, בתקופה של המאות השלוש-עשרה-שש-עשרה.[14] עם עליית מדינתם הריכוזית, הסולטאנים העות'מאניים נצרכו לגברים רבים עבור הגולאם שלהם מכיוון שהמלחמה לא הביאה עבדים בכמות מספקת, הם נאלצו לנקוט בשיטה של דוושירמה, היטל של נערים מקרב הנתינים הנוצרים שלהם, הריאיה.[14] העות'מאנים לא התייחסו ל-דוושירמה כאל שיעבוד, אלא כאחד השירותים יוצאי הדופן שהטילה המדינה ב"שעת חירום". הנערים הועסקו תחילה כפועלים במספר עבודות ציבוריות (עבודות בנייה, עבודות הובלה וכו') בבירה ובגליפולי לפני שהפכו ליאניסים.[14] בתקופה הקלאסית שבין 1300–1600, גדל מספרם ניכר של הקאפי-קולו של הסולטאן, שגויס מנערי הדבשירמה וכן מקרב שבויי מלחמה ועבדים שנרכשו עבור הסולטן: 15-20 אלף תחת מחמד השני (1451 - 1481), 60 אלף בשנת 1568 וכ-100 אלף בשנת 1609.[14]

כרוניקה הוטרית מדווחת כי בשנת 1605, במהלך מלחמת טורקיה הארוכה, הצבא הטורקי העות'מאני ובני בריתם הטטריים, חטפו כ-240 הוטרים מבתיהם בהונגריה עילית ונמכרו לעבדות עות'מאנית.[15][16] רבים עבדו בארמון או עבור הסולטן באופן אישי.

למעמד השליט היו מעט עבדים ביתיים יחסית לשימוש הצבאי בהם. על בסיס רשימת אחוזות השייכות לבני המעמד השליט שנשמרו בעיר הטורקית אדירנה בין השנים 1545–1659, נאספו הנתונים הבאים: מתוך 93 אחוזות, ל-41 היו עבדים.[14]סך כל העבדים באחוזות היה 140; 54 נשים ו-86 גברים. 134 מהם נשאו שמות מוסלמיים, 5 לא הוגדרו ואחת הייתה נוצרייה. נראה שחלק מהעבדים הללו הועסקו בחוות[14]המעמד השליט, בגלל השימוש הרב בעבדים לוחמים ובשל יכולת הרכישה הגבוהה שלו, היווה את הקבוצה המרכזית שהחזיקה בחיים את שוק העבדים באימפריה העות'מאנית.[14]

עבדות כפרית הייתה במידה רבה תופעה אנדמית לאזור הקווקז, אשר עברה לאנטוליה ולרומליה לאחר ההגירה הצ'רקסית ב-1864.[17] סכסוכים צצו לעיתים קרובות בתוך קהילת המהגרים והממסד העות'מאני התערב לצד העבדים בזמנים שונים.[18]

 
עינויים עות'מאניים של עבדים, 1684

המדינה הטטארית חאנות קרים שמרה על סחר עבדים מסיבי עם האימפריה העות'מאנית והמזרח התיכון עד לתחילת המאה השמונה עשרה. הטטרים של קרים שיעבדו איכרים סלאביים מזרחיים בסדרה של פשיטות עבדים המכונה " קציר הערבות ". [19] חבר העמים הפולני-ליטאי ורוסיה סבל מסדרה של פלישות טטריות, שמטרתן הייתה לבזוז וללכוד עבדים. השפות הסלאביות אף פיתחו כינוי לעבדות העות'מאנית (jasyr, מבוסס על מילים טורקיות וערבית ללכוד - esir או asir).[20] [21] עד המאה ה-18 אזור הגבול מדרום-מזרח היה במצב של לוחמה קבועה למחצה.

על פי הערכות עד 75% מאוכלוסיית קרים הייתה מורכבת מעבדים או עבדים משוחררים.[22] הסופרת והנוסעת העות'מאנית מהמאה ה-17, אווליה צ'לבי, העריכה שהיו כ-400,000 עבדים בחצי האי קרים, אך רק 187,000 מוסלמים חופשיים.[23] ההיסטוריון הפולני בוהדן ברנובסקי הניח שבמאה ה-17 חבר העמים הפולני-ליטאי (פולין, אוקראינה ובלארוס של היום) איבד בממוצע 20,000 אנשים בשנה ועד מיליון איש בכל השנים ביחד מ-1500 עד 1644.[23]

פשיטות עבדים ברבריות עריכה

  ערך מורחב – שודדי ים ברברים
 
עבדים אירופאים באלג'יר (אנ') ציור מאת קפטן וולטר קרוקר, 1815

במשך מאות שנים, הסתמכו ספינות גדולות בים התיכון על עבדי ספינות משוטים אירופאים שסופקו על ידי סוחרי עבדים עות'מאניים וברבריים. בין המאות ה-16 וה-19 נתפסו מאות אלפי אירופאים על ידי שודדי ים ברברים ונמכרו כעבדים בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית.[24][25] פשיטות עבדים אלו נערכו בעיקר על ידי ערבים וברברים ולא על ידי טורקים עות'מאנים. עם זאת, במהלך שיא סחר העבדים של ברברים במאות ה-16, ה-17 וה-18, מדינות ברבריות היו כפופות לסמכות השיפוט העות'מאנית, ולמעט מרוקו, נשלטו על ידי פאשה עות'מאנית. יתרה מזאת, עבדים רבים שנתפסו על ידי הקורזארים הברבריים נמכרו מזרחה לשטחים עות'מאניים לפני, במהלך ואחרי תקופת השלטון העות'מאני על האזור הברברי.[26][27] בעוד שרוב פשיטות העבדים התרחשו במערב הים התיכון, חלק מהפושטים שדדו עד אזורים צפוניים כמו אירלנד, איי פארו ואיסלנד. חוקרים מעריכים, כי מהמאה ה־16 ועד המאה ה־19 שבו הקורסארים ומכרו לעבדות בין 800,000 ל־1,250,000 איש.[28]

עבדי זאנג' עריכה

מכיוון שהיו מגבלות על שעבוד של מוסלמים ושל " אנשי הספר " (יהודים ונוצרים) החיים תחת שלטון מוסלמי, אזורים פגאניים באפריקה הפכו למקור פופולרי לעבדים. עבדים אלה, הידועים כ-Zanj (בנטו[29] ), מקורם בעיקר מאזור האגמים הגדולים באפריקה וכן ממרכז אפריקה. [30] בני הזוג זנג' הועסקו במשקי בית, במטעים ובצבא כחיילי עבדים. חלקם יכלו לעלות להיות פקידים בדרגים גבוהים, אבל באופן כללי זאנג' נחשבו לנחותים מהעבדים האירופים והקווקזים.[31][32]

אחת הדרכים של עבדי זאנג' לשרת בתפקידים גבוהים כללה הפיכתם לאחד מהסריסים האפריקאים של הארמון העות'מאני. [33] עמדה זו שימשה ככלי פוליטי על ידי הסולטן מוראד השלישי (r. 1574–1595) כניסיון לערער את יציבות הווזיר הגדול על ידי הכנסת מקור כוח נוסף לבירה. [34]

לאחר שנרכש על ידי חבר החצר העות'מאנית, הוצג העבד השחור מולה עלי בפני הסריס השחור הראשי הראשון, מהמד אגא.[35] בשל השפעתו של מהמד אגא, הצליח מולה עלי ליצור קשרים עם מכללות ומורים בולטים של אותם הימים, כולל Hoca Sadeddin Efendi (1536/37–1599), המורה של מוראד השלישי. [36] באמצעות הרשת שבנה בעזרת השכלתו והסריסים השחורים, הצליח מולה עלי להשיג כמה תפקידים בשלב מוקדם. הוא עבד כמורה באיסטנבול, כסגן שופט ומפקח של הקדשים מלכותיים.[35] בשנת 1620, מונה מולה עלי לשופט הראשי של הבירה ובשנת 1621 הוא הפך לקדיאסקר, או השופט הראשי, של מחוזות אירופה והשחור הראשון שישב במועצה האימפריאלית. [37] בזמן הזה, הוא עלה לעוצמה כזו ששגריר צרפתי תיאר אותו כאדם שניהל את האימפריה דה פאקטו.[35]

למרות שמולא עלי אותגר לעיתים קרובות בגלל עורו השחור והקשר שלו לסריסים האפריקאים, הוא הצליח להגן על עצמו באמצעות רשת התמיכה שלו וחוכמתו. כאינלקטואל בולט, הוא כתב ספר רב השפעה שבו השתמש בלוגיקה ובקוראן כדי להפריך דעות קדומות נגד אנשים כהי עור וכדי ולסתור טיעונים שטענו כי אפריקאים צריכים להיות עבדים. [38] כיום, ממשיכים לחיות בטורקיה המודרניתא לפי אפרו טורקים, צאצאיהם של עבדי זאנג' באימפריה העות'מאנית, אפרו-טורקי, מוסטפא אולפאק, ייסד את הארגון הראשון המוכר רשמית של אפרו-טורקים, החברה לתרבות וסולידריות של אפריקאים (Afrikalılar Kültür ve Dayanışma Derneği) באיווליק. אולפאק טוען שבטורקיה המודרנית חיים כ-2,000 אפרו-טורקים.[39][40]

עבדים מזרח אפריקאים עריכה

עמק הנילוס העליון ודרום אתיופיה היו גם מקורות משמעותיים לעבדים באימפריה העות'מאנית. למרות שהאתיופים הנוצרים הביסו את הפולשים העות'מאנים, הם לא מנעו שיעבוד פגאנים ומוסלמים דרומיים כל עוד שילמו להם מיסים על ידי סוחרי העבדים העות'מאניים. עובדי אלילים ומוסלמים מאזורי דרום אתיופיה כמו קפא וג'ימה נלקחו צפונה למצרים העות'מאנית וגם לנמלים בים האדום לייצוא לערב ולמפרץ הפרסי. בשנת 1838, הוערך כי 10,000 עד 12,000 עבדים הגיעו למצרים מדי שנה באמצעות נתיב זה. [41]

חלק ניכר מהעבדים הללו היו נשים צעירות, ומטיילים אירופאים באזור ראו מספר רב של עבדים אתיופיים בעולם הערבי באותה תקופה. הנוסע השווייצרי יוהאן לואיס בורקהארדט העריך ש-5,000 עבדים אתיופיים עברו בנמל סואקין לבדו מדי שנה, [42] פנו לאזור ערב, והוסיף כי רובן היו נשים צעירות שבסופו של דבר שימשו כשפחות מין על ידי בעליהן. הנוסע האנגלי צ'ארלס מ. דוטי תיעד מאוחר יותר (בשנות ה-80) גם עבדים אתיופים במדינות ערב, וציין שהם הובאו לערב מדי שנה במהלך העלייה לרגל בחאג'. [43] במקרים מסוימים, שפחות אתיופיות הועדפו על פני גברים, כאשר חלק ממטעני העבדים האתיופיים רשמו יחס של שתי שפחות לכל עבד. זובאי מנאוס מצפון סודן, שהשיג את דרגת ביי ופשה היה משעבד ידוע לשמצה. [44]

עבדים בחקלאות עריכה

בהשאווה לשימוש בעבדים במושבות מערביות, היה יישום מוגבל של עבדים בתחום החקלאות. תחת סולימאן הראשון (1520-1566) בחלק המרכזי של רומלי המקיף את תראקיה ומקדוניה, עבדים חקלאים מנו רק 6021 גברים, כולל אלה בח'סלאר, כ-2 אחוזים מכלל אוכלוסיית האזור; וכן, במחוז אנטוליה 1981 גברים. היה קושי לשלוט בעבדים אלה בגלל נישואים והתערבבות בקרב רוב ה"רעיה" - הקבוצה הנמוכה באימפריה.[45]

עבדות, הייתה בעלת משמעות חשובה לחברה העות'מאנית. לא רק בארגון הממלכתי אלא גם חלקים שונים של הכלכה כמו תעשיית המשי, חקלאות ציפטליק (Chiflik). עם זאת עבדות זו היהה תלויים באספקה סדירה של עבדים שיובאו מבחוץ, שכן העבדות בחברה מוסלמית יכלה לשמר על עצמה רק ביבוא עבדים חדשים בגלל שלרוב בני השפחות והעבדים היו בני חורין.[45]

תורת המשפט האסלאמית הכירה רק בקטגוריה אחת של עבדים - אלה שנולדו בעבדות או שבויים במלחמה. מוסלמים שנולדו בעבדות או שינו את דתם לאסלאם בזמן שעבדים יכלו להישאר בעבדות, אבל שום נתין מוסלמי חופשי או דהימי, לא מוסלמי, לא יכול היה להיות מופחת לעבדות. כאשר לשפחה נולד ילד מאת אדונה הילד נולד חופשי. האסלאם גם עודד את האמנציפציה של עבדים. ילדיה של שפחה חופשיים עם האמנציפציה שלה. הענקת חופש שנכנסת לתוקף עם מות האדון, מנהג שנקרא תדביר, המועדף על ידי החוק הדתי ונמצא בשימוש נרחב כפי שמוכיחים רישומי הקאדי העות'מאניים והצוואות, היה אולי הגורם החשוב ביותר בשחיקת אוכלוסיית העבדים.[45]

עבדים בהרמון הקיסרי עריכה

 
ציור מהמאה ה-18 של ההרמון של הסולטן אחמד השלישי, מאת ז'אן בטיסט ואנמור

מעט מאוד ידוע למעשה על ההרמון הקיסרי, והרבה מהדיווחים עליו מבוססים על השערות ודמיון.[46] יש שתי סיבות עיקריות להיעדר דיווחים מדויקים בנושא זה. הראשונה היה המחסום הפיזי שהטילו אנשי החברה העות'מאנית על כניסה להרמון ובגלל שנכפה שתיקת מקורבים.[46] השני היה שכל הדיווחים מתקופה זו היו מנוסעים אירופאים, שגם לא היו מודעים למידע, וגם הציגו הטיה מערבית ופוטנציאל לפרשנות שגויה על ידי היותם זרים לתרבות העות'מאנית.[46]

למרות ההטיות המוכרות על ידי רבים מהמקורות הללו עצמם, סיפורים שערורייתיים על ההרמון הקיסרי והמנהגים המיניים של הסולטאנים היו פופולריים, גם אם הם לא היו נכונים.[46] דיווחים מהמאה השבע-עשרה שאבו הן ממגמה חדשה יותר, מהמאה השבע-עשרה, כמו גם מסגנון מסורתי יותר של מספר היסטוריה; הם הציגו מראית עין של הכחשת דיווחים קודמים וחשיפת אמיתות חדשות, תוך שהם ממשיכים להפיץ סיפורים ישנים כמו גם ליצור סיפורים חדשים.[46] עם זאת, דיווחים אירופיים של שבויים ששימשו כשומרים בארמון הקיסרי, והדיווחים, השליחות והמכתבים של שגרירים תושבי איסטנבול, מזכיריהם ושאר חברי הסוויטות שלהם הוכחו כאמינים יותר ממקורות אירופיים אחרים.[46] ועוד, מקבוצה זו של מקורות מהימנים יותר, כתבי הוונציאנים במאה השש-עשרה עלו על כל האחרים בנפח, בהיקפות, בתחכום ובדיוק.[46]

 
" קאריה " או פילגש קיסרית, ציור מאת גוסטב ריכטר (1823-1884)

הפילגשים של הסולטן העות'מאני כללו בעיקר שפחות קנויות. פילגשים של הסולטן היו בדרך כלל ממוצא נוצרי (בדרך כלל אירופאי, צ'רקסי, אבחזי או גאורגי). האליטות של הרמון האימפריה העות'מאנית כללו נשים רבות, כמו אמו של הסולטן, פילגשים מועדפות, פילגשים מלכתותיות, ילדים (נסיכים/נסיכות) ואנשי מינהל. הצוות האדמיניסטרטיבי של הארמון היה מורכב מקצינות רבות בדרגים גבוהים, הן היו אחראיות על הכשרתה של ג'רייס למטלות הבית.[46][5]

אמו של סולטן, למרות שמבחינה טכנית הייתה שפחה, קיבלה את התואר החזק ביותר של ולידה סולטאן אשר העלה אותה למעמד של שליטת האימפריה (ראה סולטנות הנשים). אמו של הסולטן מילאה תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות עבור ההרמון הקיסרי. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה Kösem Sultan, בתו של כומר נוצרי יווני, ששלטה באימפריה העות'מאנית במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-17.[47] רוקסלנה (הידועה גם בשם Hürrem Sultan), דוגמה בולטת נוספת, הייתה אשתו האהובה של סולימאן המפואר.[48] היסטוריונים רבים החוקרים את האימפריה העות'מאנית, מסתמכים על עדויות עובדתיות של משקיפים על האסלאם של המאה ה-16 וה-17.

הצמיחה האדירה של מוסד ההרמון שיחזרה את הקריירה ותפקידיהן של נשים במבנה הכוח של השושלת. היו נשות הרמון שהיו האמהות, הנשים החוקיות, בני הזוג, הקלפסות והפילגשים של הסולטן העות'מאני. רק כמות קטנה מנשות ההרמון הללו שוחררו מעבדות ונישאו לבני זוגן. הנשים האלה היו: Hurrem Sultan, Nurbanu Sultan, Kosem Sultan, Gulnus Sultan, Bezmialem Sultan ו-Perestu Sultan. לאמהות הקיסרית שהחזיקו בתואר ולידה סולטאן היו רק חמש מהן שהיו שפחות משוחררות לאחר שהיו פילגשים לסולטן.

הפילגשים נשמרו על ידי סריסים משועבדים, לעיתים קרובות מאפריקה הפגאנית. בראש הסריסים עמד הקיזלר אגה (" אגה של הבנות [שפחה]"). בעוד פרשנות מסוימת של החוק האסלאמי אסרה על סרוס של גבר, לנוצרים באתיופיה לא היו הגבלות כאלה; לפיכך, הם שיעבדו את חברי השטחים מדרום ומכרו את הסריסים שהתקבלו לפורטה העות'מאנית.[49][50] הכנסייה הקופטית אורתודוקסית השתתפה רבות בסחר בעבדים של סריסים. כמרים קופטים חתכו את הפין והאשכים מנערים בסביבות גיל שמונה בניתוח סירוס.[51]

הנערים הסריסים נמכרו אז באימפריה העות'מאנית. רוב הסריסים העות'מאנים סורסו בידי הקופטים במנזר אבו גרבה בהר גבל אטר.[51] נערים שנלכדו באזור האגמים הגדולים באפריקה ומאזורים אחרים בסודן כמו דארפור וקורדופאן, שועבדו, ואז נמכרו ללקוחות במצרים. [30][49]

בעוד שרוב הסריסים הגיעו מאפריקה, רוב הסריסים הלבנים נבחרו מתוך ה-דוושירמה, נערים נוצרים שגויסו מהבלקן העות'מאני ומהיוונים האנטוליים. בשונה מהסריסים השחורים, שסורסו במקום מוצאם, הם סורסו בארמון. מספר סריסים ממוצא דוושירמה המשיכו למלא תפקידים חשובים בצבא העות'מאני ובממשלה, כמו הווזירים הגדולים האדים עלי פאשה, סינאן בורוביניץ' והאדים חסן פאשה.

עבדות מינית עות'מאנית עריכה

  ערך מורחב – עבדות מין
 
"Performing Köçek ", איור מתוך Hubanname מאת Enderûnlu Fâzıl, המאה ה-18

באימפריה העות'מאנית, שפחות בבעלות גברים היו זמינות מינית לאדוניהם, וילדיהן נחשבו לגיטימיים כמו כל ילד שנולד מאישה חופשית. שפחות בבעלות נשים לא יכלו להיות זמינות לבעלה של האדונית על פי חוק. [52] פרוש הדבר שאי אפשר היה למכור או לתת כל ילד של שפחה. עם זאת, בשל העוני הקיצוני, כמה עבדים צ'רקסים ואנשים חופשיים במעמדות הנמוכים של החברה העות'מאנית נאלצו למכור את ילדיהם לעבדות; זה סיפק יתרון פוטנציאלי גם לילדים, הן כדי לא לגווע ברעב והן בגלל שעבדות טמנה בחובה הזדמנות לניידות חברתית.[53] אם שפחת הרמון נכנסה להריון, זה גם הפך לבלתי חוקי עבורה להימכר עוד בעבדות, והיא זכתה לחירות עם מות בעליה הנוכחי.[53] העבדות כשלעצמה הייתה קשורה זמן רב לפעילות הכלכלית וההתפשטות של האימפריה העות'מאנית.[54]

עד סוף המאה השמונה עשרה חלה ירידה משמעותית ברכישת עבדים כתוצאה מהפחתת פעילות ההתפשטות.[54] מאמצי המלחמה היו מקור גדול לרכישת עבדים, ולכן האימפריה העות'מאנית נאלצה למצוא שיטות אחרות להשגת עבדים מכיוון שהן היו מקור הכנסה עיקרי בתוך האימפריה.[54] מלחמת הקווקז גרמה לנהירה גדולה של עבדים צ'רקסים לשוק העות'מאני ואדם בעל עושר צנוע יכול היה לרכוש עבד עם כמה חתיכות זהב.[54] בזמנו, העבדים הצ'רקסים הפכו לשכיחים ביותר בהרמון הקיסרי.[54]

צ'רקסים, סורים ונובים היו שלושת המוצאים האתניים העיקריים של נקבות שנמכרו כשפחות מין (Cariye) באימפריה העות'מאנית.[55] נערות צ'רקסיות תוארו כהירות ובהירות עור ושועבדו תכופות על ידי הטטרים של קרים ואז נמכרו לאימפריה העות'מאנית כדי לחיות ולשרת בהרמון.[55] הם היו השפחות היקרות ביותר, שהגיעו עד 500 לירות שטרלינג, והפופולריות ביותר בקרב הטורקים. במקום השני בפופולריות היו בנות סוריות, שהגיעו בעיקר מאזורי החוף באנטוליה.[55] המחיר שלהם יכול להגיע עד 30 לירות שטרלינג. בנות נוביות היו הזולות והפחות פופולריות, ומחירן היה עד 20 פאונד שטרלינג.[55] תפקידי מין וסמליות בחברה העות'מאנית פעלו כפעולה נורמלית של כוח. הארמון שהכיל את ההרמון הדיר שפחות מין משאר החברה.[46]

 
תצלום מהמאה ה-19 של קוצ'ק, ילד עבד צעיר ששימש לפעמים למטרות הומוסקסואליות

לאורך המאות ה-18 וה-19, העבדות המינית לא הייתה רק מרכזית בפרקטיקה העות'מאנית אלא גם מרכיב קריטי בממשל האימפריאלי וברבייה של החברה העילית.[31]

גם בנים יכלו גם להפוך לעבדים מיניים, אם כי בדרך כלל הם עבדו במקומות כמו בתי מרחץ (חמאם) ובתי קפה. במהלך תקופה זו, היסטוריונים תיעדו גברים שהתמסרו לפעילות מינית עם גברים אחרים ונתפסו. [56] יתרה מכך, האיורים הוויזואליים בתקופה זו של חשיפת מעשה סדום שהוכתם על ידי קבוצת אנשים עם כלי נשיפה טורקיים מראים את הנתק בין מיניות למסורת. עם זאת, אלה שהתקבלו הפכו לטלקים (מעסים), köçeks (רקדנים צולבים) או sāqīs (מוזגי יין) כל עוד היו צעירים וחסרי זקן. [8] ה"אהובים" היו אהובים לרוב על ידי אהובים לשעבר שהיו משכילים ונחשבו למעמד העליון. [56]

חלק מהשפחות ששועבדו על ידי נשים נמכרו כעובדות מין לפרקי זמן קצרים. [52] נשים גם רכשו עבדים, אך בדרך כלל לא למטרות מיניות, וקרוב לוודאי חיפשו עבדים נאמנים, בריאים ובעלי כישורי בית טובים. יופי היה גם תכונה מוערכת כשחיפשו לקנות עבד מכיוון שלעיתים קרובות הם נתפסו כמוצרי ראווה - כחפצים להשוויץ בפני אנשים. [57]

בעוד שזנות הייתה עבירה על החוק, נרשמו מעט מאוד מקרים של ענישה שהגיעו לבתי המשפט השרעי עבור סרסורים, זונות או עבור אנשים שביקשו את שירותיהם. מקרים שכן הענישו את הזנות הביאו בדרך כלל לגירוש הזונה או הסרסור מהאזור בו הם שהו. עם זאת, זה לא אומר שאנשים אלה תמיד קיבלו עונשים קלים. לפעמים פקידי צבא לקחו על עצמם לאכוף עונש חוץ שיפוטי. הדבר היה כרוך בתליית סרסורים על עצים, הרס בתי בושת והטרדת זונות. [58]

ההרמון הקיסרי העות'מאני דומה למוסד הכשרה לפילגשים, ושימש כדרך להתקרב לאליטה העות'מאנית.[46] לנשים ממשפחות מהמעמד הנמוך היו הזדמנויות טובות במיוחד לניידות חברתית בהרמון הקיסרי מכיוון שניתן היה להכשיר אותן להיות פילגשים של פקידי צבא בכירים.[46] לפילגשים היה סיכוי לכוח גדול עוד יותר בחברה העות'מאנית אם מצאו חן בעיני הסולטן.[46] הסולטן החזיק מספר רב של בנות כפילגשים שלו בארמון החדש, שכתוצאה מכך נודע כ"ארמון הבנות" במאות השש-עשרה והשבע-עשרה.[46] פילגשים אלו כללו בעיקר שפחות נוצריות צעירות. מסמכים טוענים שהסולטן החזיק פילגש בארמון החדש לתקופה של חודשיים, שבמהלכם עשה איתה כרצונו.[46]

הפילגשים נחשבו כמתאימות לתשומת הלב המינית של הסולטן עד שנכנסו להריון; אם פילגש נכנסה להריון, הסולטן עשוי היה לקחת אותה כאישה ולהעביר אותה לארמון הישן שם יתכוננו לילד המלכותי; אם לא נכנסה להריון עד סוף החודשיים, היא נישאה לאחד מאנשי הצבא הבכירים של הסולטן.[46] אם פילגש נכנסה להריון וילדה בת, היא עדיין עשויה לקבלת תשומת לב מינית נוספת מהסולטן.[46] מערכת ההרמון הייתה חלק חשוב גם בחברה העות'מאנית-מצרית; היא ניסתה לחקות את ההרמון הקיסרי בדרכים רבות, כולל הסודיות של חלק ההרמון במשק הבית, שבו הנשים הוסתרו הרחק מזכרים מחוץ למשפחתן, השמירה על הנשים על ידי סריסים שחורים, וגם באימון נשים כיצד להפוך לפילגש.[53]

דעיכה וביטול העבדות העות'מאנית עריכה

 
הפצצת אלג'יר על ידי הצי האנגלו-הולנדי כתמיכה באולטימטום לשחרור עבדים אירופיים, אוגוסט 1816

במאה ה-19, מדינות אירופה וארצות הברית לחצו על האימפריה העות'מאנית לצמצום סחר העבדים, שהיה תקף מבחינה משפטית לפי החוק העות'מאני מאז תחילת האימפריה. צבא האימפריה הרוסית ניהל בקווקז את אחת המערכות החשובות נגד העבדות וסחר העבדים העות'מאני[59]

במרץ 1785 יצאו תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס אל לונדון כדי לשאת ולתת עם שליח מטריפולי, הציר סידי חאג' עבדרחמן (או סידי חאג' עבדול רחמן עג'ה) על הפסקת פשיטות הברברים על מלחים מארצות הברית. כשנשאל "על מה מתבססת יומרתם לאסור מלחמה על מדינות שלא עוללו להם כל רע", ביסס השגריר את תשובתו על תפיסת העבדות באסאלם שהייתה מקובלת באותה תקופה:

כתוב בקוראן, כי כל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע אל נכון לגן עדן. הוא הוסיף ואמר, כי האיש הפושט ראשון על האונייה מקבל עבד אחד בנוסף לחלקו בשלל, וכי כאשר הם פושטים אל סיפונה של אוניית אויב, אוחז כל מלח חרב ביד אחת ופגיון בין שיניו, והם מפילים אימה כה גדולה על אויביהם, עד כי אלה נכנעים מיד תוך זעקות.

[60][61]

בין 1801 ל-1805 התרחשה המלחמה הברברית הראשונה בה אוניות הצי האמריקאי תקפו אוניות ונמלים בחוף הברברי. המלחמה הסתיימה בחוזה שלום בו שליט טריפוליטניה התחייב להימנע מלפגוע בספינות ומלחים אמריקאים. מלחמה נוספת עם ארצות הברית התרחשה ב-1815. עם סיום המלחמות הנפוליאוניות נפנו גם המעצמות האירופיות לדיכוי הפירטיות, אך היא נעלמה לגמרי רק ב־1830, לאחר כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת.

כתוצאה מהלחץ המערבי פורסמו שורה של גזירות להגבלת העבדות, בתחילה את העבדות של אנשים לבנים, ולאחר מכן את זו ש אנשים מכל מוצא אתני או דת. בשנת 1830, פירמאן (צו מלכותי) של הסולטן מחמוד השני נתן חופש לעבדים לבנים. קטגוריה זו כללה צ'רקסים, אשר נהגו למכור את ילדיהם, יוונים משועבדים אשר מרדו נגד האימפריה ב-1821, ועוד כמה אחרים.[62] באוקטובר 1854 בניסיון לדכא את הנוהג, הוצא פירמאן נוסף המבטל את סחר הצ'רקסים והגיאורגים.[63]

 
בעל עבדים מכני (מימין) והעבד הצ'רקסי שלו. בשם, 'Vornehmer Kaufmann mit seinem cirkassischen Sklaven' [סוחר מכובד ועבדו הצ'רקסי] מאת כריסטיאן סְנוּק הורחרוניה, בערך 1888.

מאוחר יותר, סחר בעבדים נאסר בפועל על ידי אכיפת תנאים ספציפיים של עבדות שהופיעו בשריעה, החוק האסלאמי, למרות שהשריעה התירה עבדות באופן עקרוני. לדוגמה, על פי הוראה אחת, אדם שנתפס לא יכול להיות עבד אם הוא כבר היה מוסלמי לפני לכידתו. יתרה מכך, לא ניתן היה ללכוד עבדים באופן לגיטימי ללא הכרזת מלחמה רשמית, ורק הסולטן יכול היה להכריז מלחמה כזו. כיוון שהסולטנים העות'מאנים המאוחרים רצו לעצור את העבדות, הם לא אישרו פשיטות למטרת לכידת עבדים, ובכך הפכו השגת עבדים חדשים לדבר בלתי חוקי, אם כי אלו שכבר היו בעבדות נותרו עבדים.[64][65] בנובמבר 1874 דנה שגרירות בריטניה עם הממשלה העות'מאנית בצעדים להגבלת סחר העבדים מצפון אפריקה.[66] אולם בתקופה זו הבריטים, שפעלו באופן כללי למניעת סחר עבדים ימי, התרשלו במניעת הובלת עבדים על פני הים התיכון (למשל, מצפון אפריקה לאיסטנבול.)[67]

בשנת 1890 האימפריה העות'מאנית ו-16 מדינות נוספות חתמו על אמנת ועידת בריסל לדיכוי סחר העבדים. העבדות החשאית נמשכה עד תחילת המאה ה-20. חוזר של משרד הפנים העות'מאני מאוקטובר 1895 הזהיר את הרשויות המקומיות שכמה ספינות קיטור לקחו ממלחי זאנג' את "תעודות השחרור" שלהם והחזירו אותם לעבדות. חוזר אחר מאותה שנה מגלה שכמה עבדי זאנג' שזה עתה שוחררו נעצרו על סמך האשמות מופרכות, נכלאו ונאלצו לחזור לאדוניהם.[62]

הוראה משנת 1897 של משרד הפנים לוואלי בבצרה הורתה להנפיק לילדי העבדים המשוחררים תעודות שחרור נפרדות כדי להימנע גם משעבוד בעצמם. ג'ורג' יאנג, המזכיר השני של שגרירות בריטניה בקונסטנטינופול, כתב בספרו "קורפוס החוק העות'מאני", שפורסם ב-1905, כי בזמן זה, סחר העבדים באימפריה היה נהוג רק כסחורה מוברחת.[62]

 
אשה ארמנית מוצעת למכירה כשפחה, טורקיה 1915. כחלק מרצח העם הארמני הגברים נטבחו, ונשים וילדים הוצעדו בצעדות מוות. חלק מן הנשים שניצלו נמכרו מאוחר יותר כשפחות. כתובות הקעקע על הפנים היו נפוצות בקרב טורקים, כורדים ועמים אחרים אך לא בקרב הארמנים והן שימשו כאמצעי ל"סימון" ארמניות וכדי למנוע מהן לחזור לקהילתן.[https://hetq.am/en/article/162260

]

מסחר העבדים באימפריה העות'מאנית נמשך עד מלחמת העולם הראשונה. הנרי מורגנטאו האב, ששימש כשגריר ארצות הברית בקונסטנטינופול מ-1913 עד 1916, דיווח בסיפורו של השגריר מורגנטאו כי באותן שנים פעלו כנופיות שסחרו בעבדים לבנים.[68] כתביו של מורגנטאו גם אישרו דיווחים לפיהם בנות ארמניות נמכרו כשפחות במהלך רצח העם הארמני של 1915.[68] [69]

הטורקים הצעירים אימצו עמדה נגד עבדות בתחילת המאה ה-20. [70] עבדיו האישיים של הסולטן עבדול חמיד השני שוחררו בשנת 1909 אך בני שושלתו הורשו לשמור על עבדיהם. מוסטפא כמאל אטאטורק סיים את העבדות החוקית ברפובליקה הטורקית. טורקיה חיכתה עד 1933 כדי לאשרר את אמנת חבר הלאומים משנת 1926 על דיכוי העבדות. למרות זאת, על פי הדיווחים, מכירות בלתי חוקיות של בנות נמשכו לפחות עד תחילת שנות ה-30. חקיקה האוסרת במפורש על עבדות אומצה לבסוף ב-1964 [71]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עבדות באימפריה העות'מאנית בוויקישיתוף

ראו גם עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Supply of Slaves". אורכב מ-המקור ב-2017-05-04. נבדק ב-2007-10-30.
  2. ^ Spyropoulos Yannis, Slaves and freedmen in 17th - and early 18th-century Ottoman Crete, Turcica, 46, 2015, p. 181, 182.
  3. ^ Welcome to Encyclopædia Britannica's Guide to Black History.
  4. ^ The Cambridge World History of Slavery: Volume 3, AD 1420–AD 1804
  5. ^ 1 2 Keddie 2012
  6. ^ Fisher 1980.
  7. ^ Dursteler 2006, p. 72
  8. ^ 1 2 Zilfi 2010, p. 74-75, 115, 186-188, 191-192.
  9. ^ Clarence-Smith 2020.
  10. ^ "BBC - Religions - Islam: Slavery in Islam" (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-10-03.
  11. ^ Fisher, Alan W. (1978). "The sale of slaves in the Ottoman Empire" (PDF). Beşeri Bilimler (Humanities). 6. אורכב מהמקור ב-11 בינואר 2012. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
  12. ^ "Internet History Sourcebooks Project". sourcebooks.fordham.edu.
  13. ^ "Schonwalder.com". schonwalder.com. אורכב מ-המקור ב-2006-10-18. נבדק ב-2007-10-30.
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Halil Inalcik. "Servile Labor in the Ottoman Empire", in A. Ascher, B. K. Kiraly, and T. Halasi-Kun (eds), The Mutual Effects of the Islamic and Judeo-Christian Worlds: The East European Pattern, Brooklyn College, 1979, pp. 25-43, chapter "In the Service of the State and Military Class", archived
  15. ^ John A. Hostetler: Hutterite Society, Baltimore 1974, page 63.
  16. ^ Johannes Waldner: Das Klein-Geschichtsbuch der Hutterischen Brüder, Philadelphia, 1947, page 203.
  17. ^ ""Horrible Traffic in Circassian Women—Infanticide in Turkey," New York Daily Times, August 6, 1856". chnm.gmu.edu.
  18. ^ "Osmanlı İmparatorluğu'nda Kölelik". אורכב מהמקור ב-21 בפברואר 2006. נבדק ב-2007-10-30. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
  19. ^ Yermolenko 2010, p. 111.
  20. ^ "Avalanche Press". www.avalanchepress.com.
  21. ^ Glaz, Danaher & Lozowski 2013, p. 289.
  22. ^ "Slavery – Slave societies". Encyclopædia Britannica.
  23. ^ 1 2 Brian L. Davies (2014). Warfare, State and Society on the Black Sea Steppe. pp. 15–26. Routledge.
  24. ^ "When Europeans were slaves: Research suggests white slavery was much more common than previously believed". אורכב מ-המקור ב-25 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "BBC - History - British History in depth: British Slaves on the Barbary Coast". www.bbc.co.uk.
  26. ^ Milton, G. (2005). White gold: the extraordinary story of Thomas Pellow and Islam's one million white slaves. Macmillan.
  27. ^ Maddison, A. (2007). Contours of the world economy 1–2030 AD: Essays in macro-economic history. Oxford University Press.
  28. ^ Davis, Robert. "British Slaves on the Barbary Coast". bbc.co.uk.
  29. ^ Khalid, Abdallah (1977). The Liberation of Swahili from European Appropriation. East African Literature Bureau. p. 38. נבדק ב-10 ביוני 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  30. ^ 1 2 Tinker 2012, p. 9.
  31. ^ 1 2 Zilfi 2010
  32. ^ Michael, Michalis N.; Gavriel, Eftihios; Kappler, Matthias (1 בפברואר 2009). Ottoman Cyprus: A Collection of Studies on History and Culture. Otto Harrassowitz Verlag. ISBN 9783447058995 – via Google Books. {{cite book}}: (עזרה)
  33. ^ Lewis 1990, p. 76.
  34. ^ Tezcan 2007b, p. 177.
  35. ^ 1 2 3 Tezcan, Baki (2007a). "Dispelling the Darkness: The Politics of 'Race' in the Early Seventeenth Century Ottoman Empire in the Light of the Life of Mullah Ali". International Journal of Turkish Studies. 13: 75–82.
  36. ^ Tezcan 2010, p. 103.
  37. ^ Artan 2015, p. 378.
  38. ^ Bowering, Crone & Kadi 2013.
  39. ^ "Afro-Turks meet to celebrate Obama inauguration". Today's Zaman. Todayszaman.com. 20 בינואר 2009. אורכב מ-המקור ב-18 בפברואר 2009. נבדק ב-22 בינואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Esmeray: the untold story of an Afro-Turk music star". The National. thenational.ae. 22 במרץ 2016. נבדק ב-22 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ Segal 2001, p. 60.
  42. ^ Gordon 1998, p. 173.
  43. ^ Doughty 1953.
  44. ^ Kemball 1856.
  45. ^ 1 2 3 Halil Inalcik. "Servile Labor in the Ottoman Empire", in A. Ascher, B. K. Kiraly, and T. Halasi-Kun (eds), The Mutual Effects of the Islamic and Judeo-Christian Worlds: The East European Pattern, Brooklyn College, 1979, pp. 25-43 chapter "In the Agricultural Sector", archived
  46. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Peirce 1993
  47. ^ See generally Jay Winik (2007), The Great Upheaval.
  48. ^ Ayşe Özakbaş, Hürrem Sultan, Tarih Dergisi, Sayı 36, 2000 (אורכב 13.01.2012 בארכיון Wayback Machine)
  49. ^ 1 2 Gwyn Campbell, The Structure of Slavery in Indian Ocean Africa and Asia, 1 edition, (Routledge: 2003), p.ix
  50. ^ See Winik, supra.
  51. ^ 1 2 Henry G. Spooner (1919). The American Journal of Urology and Sexology, Volume 15. The Grafton Press. p. 522. נבדק ב-2011-01-11.
  52. ^ 1 2 Andrews 2005, p. 47.
  53. ^ 1 2 3 Shihade 2007
  54. ^ 1 2 3 4 5 Karamursel 2016
  55. ^ 1 2 3 4 Von Schierbrand, Wolf (28 במרץ 1886). "Slaves sold to the Turk; How the vile traffic is still carried on in the East. Sights our correspondent saw for twenty dollars--in the house of a grand old Turk of a dealer" (PDF). The New York Times. נבדק ב-19 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ 1 2 Andrews 2005, p. 1–31.
  57. ^ Ben-Naeh 2006.
  58. ^ Baldwin 2012.
  59. ^ L.Kurtynova-d'Herlugnan, The Tsar's Abolitionists, Leiden, Brill, 2010
  60. ^ "American Peace Commissioners to John Jay," March 28, 1786, Thomas Jefferson Papers, Series 1. General Correspondence. 1651–1827, Library of Congress
  61. ^ Philip Gengembre Hubert (1872). The Atlantic monthly, vol. 30, p. 413
  62. ^ 1 2 3 George Young, Turkey (27 באוקטובר 2017). "Corps de droit ottoman: recueil des codes, lois, règlements, ordonnances et …". The Clarendon Press – via Internet Archive. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ Badem, C. (2017). The Ottoman Crimean War (1853-1856). Brill. p353-356
  64. ^ "Slavery in the Ottoman Empire".
  65. ^ See also the seminal writing on the subject by Egyptian Ottoman Ahmad Shafiq Pasha, who wrote the highly influential book "L'Esclavage au Point de vue Musulman." ("Slavery from a Muslim Perspective").
  66. ^ "News in Brief". The Times of London. 2 בנובמבר 1874. {{cite news}}: (עזרה)
  67. ^ Frank, Alison (2012). "The Children of the Desert and the Laws of the Sea: Austria, Great Britain, the Ottoman Empire, and the Mediterranean Slave Trade in the Nineteenth Century". American Historical Review. 117 (2): 410–444. doi:10.1086/ahr.117.2.410.
  68. ^ 1 2 "Ambassador Morgenthau's Story. 1918. Chapter Twenty-Four". www.gwpda.org.
  69. ^ Eltringham & Maclean 2014.
  70. ^ Erdem 1996, p. 149.
  71. ^ Clarence-Smith 2020, p. 110.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עבדות_באימפריה_העות%27מאנית&oldid=38075969"