על החירות
על החירות הוא ספר עיון פילוסופי העוסק בשאלות הנוגעות לחירות הפרט, שכתב הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל. מיל כתב את הספר יחד עם אשתו הרייט טיילור מיל, והוציאו לאור בשנת 1859, מספר חודשים לאחר מות אשתו.
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ג'ון סטיוארט מיל  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה |
עיון |
| נושא |
מרקוס אורליוס, חירות |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1859 |
  | |
"על החירות" עוסק בהגנת היחיד מפני החברה, בין אם זו מאוגדת כמדינה או כקהילה שבה חי היחיד. במילותיו של מיל: הספר הוא על "טבעו וגבולותיו של הכוח שיכולה החברה להפעיל באופן לגיטימי על היחיד".[1] הגנה זו מנומקת במונחים תועלתניים.
הספר ידוע בזכות שני עקרונות חשובים שאותם ניסח מיל, המוכרים כאבני יסוד במחשבה הליברלית, ונראים כיום כמעט כמובנים מאליהם. העיקרון הראשון הוא כי "ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא ריבון".[2] מיל מביא עיקרון זה כנגד תופעת עריצות הרוב, שבאה לידי ביטוי בכפיית ערכי מוסר וקביעת תקני התנהגות ראויה, ומספקת לחברה כוח בלתי מוגבל כלפי היחיד, המסוגל לפגוע ביחיד באופן קשה. העיקרון השני, "עקרון ההיזק", קובע את התנאים שבהם יהיה לגיטימי מצד החברה או המדינה להתערב בענייניו של הפרט - "(ש)המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים. טובתו שלו, הפיזית או המוסרית, אינה הצדקה מספקת".[3] שני עקרונות אלו מקובלים על כל ענפי הליברליזם, וכן על אידאולוגיות פוליטיות קרובות.
הספר הוא ספר משפיע ביותר בחשיבה הפוליטית מאז כתיבתו ועד היום. הרעיונות המופיעים בו ממשיכים להיות נדונים בספרים ובמסות, והוא השפיע על הוגים כברטרנד ראסל וישעיה ברלין. לבד מחשיבותם הגבוהה של הרעיונות המנוסחים בו, הספר כתוב בשפה נגישה לקורא ההדיוט. מהדורות חדשות של הספר מודפסות מעת לעת, והספר תורגם לשפות רבות, ובכללם מספר תרגומים לעברית.
הרקע לכתיבת הספר
עריכה
ספרו של מיל נכתב על רקע בריטניה של המאה ה-19, שבה חי מיל. המהפכה המהוללת ב-1688, הסירה את איום העריצות של בית סטיוארט, והביאה להקמתה של מונרכיה חוקתית, בעלת מאפיינים דמוקרטים וליברלים, שנראתה בעיני בני הזמן, ובהם דמויות כמונטסקייה, כצורת שלטון אידיאלית. בריטניה של תקופה זו הייתה אימפריה משגשגת, הכוח המניע בעולם, הן מבחינת עוצמתה הצבאית והן מבחינת עוצמתה הכלכלית. מיל פעל בתקופה שבה היה נראה לרבים כי המדינה מתקרבת למבנה הראוי של מוסדות, איזונים ובלמים. המאבק הפוליטי העיקרי בשנים אלו היה על הרחבת זכות הבחירה, עניין שבו מיל, שהיה מאז ומעולם ליברל מוצהר, תמך בכל לב. נראה היה כי גם במישור זה עתידה החשיבה הליברלית התומכת ברפורמה אלקטורלית לנחול ניצחון בסופו של דבר.
המונרכיה הקונסטיטוציונית האנגלית של המאה ה-19 נשענה רבות על עבודתם של הוגים שקדמו למיל. ג'ון לוק, ואלכסיס דה טוקוויל עסקו במבנה האידיאלי של המדינה וביחסי הגומלין שבין רשויותיה. לוק, אבי הליברליזם, ביסס את תורתו בדבר זכויות הפרט המוגנות, על בסיס תאולוגי. אחרים, כג'רמי בנת'ם, ביססו את מבנה המדינה הראוי על עקרונות תורת התועלתנות. בנת'ם היה ידידו הקרוב ומורהו של אביו של מיל, הפילוסוף ג'יימס מיל.
תורתו של מיל הייתה חדשנית, ויוצאת דופן בכך, שבניגוד לרבים מקודמיו, לא סבר כי תיקונים במנגנון החוקתי של המדינה, במבנה הרשויות שלה או במאפיינים מוסדיים אחרים, הם שיבטיחו את זכויות האזרח שעליהן דיבר לוק. מיל ראה סכנה לחירות הפרט בכל מבנה חברתי שהוא, בכל קהילה, גם כאלו המאורגנות כ"מדינה" וגם בקהילות קטנות יותר. מיל בנה את העקרונות שניסח ב"על החירות" על בסיס קודמיו. את רעיון זכויות הפרט המוגנות שאב מלוק, ואת התועלתנות, המצדיקה אותן (בניגוד להצדקה התאולוגית של לוק), שאב מבנת'ם. את שתי התורות, התועלתנות, ותורתו של לוק בדבר ההגנה על זכויות האדם, שיפר ועידן, והתאים לרעיונות המקוריים שלו.[4]
מיל עצמו גדל כילד פלא, שעל גבו ערכו אביו, ג'יימס מיל, ומורהו של אביו, ג'רמי בנת'ם, ניסיונות פדגוגיים. כבר כילד הולעט מיל ביוונית עתיקה ובלטינית, והראה כישרונות יוצאי דופן. בגיל 20 עבר משבר נפשי חמור, שהביא לשינוי בדעותיו ולהתקרבות לדעות רדיקליות וליברליות. לאחר כשלוש שנים, ב-1830, פגש את הרייט טיילור, אשת חברה נשואה, שעמה פיתח יחסים קרובים. במשך כ-20 שנה, עד למותו של בעלה, הייתה הרייט אשת סודו של מיל, שותפה לכתיבתו, ויש האומרים שאף יותר מכך. ב-1849 מת בעלה של טיילור. ב-1851 נישא מיל לטיילור, והשניים יצאו למסע נרחב באירופה.
על פי האוטוביוגרפיה של מיל, "על החירות" נהגה לראשונה כמאמר קצר בשנת 1854. בני הזוג מיל פיתחו את הרעיונות, הרחיבו את המאמר, וכתבו אותו מחדש. במקומות רבים כותב מיל כי הספר הוא פרי עבודתה של הארייט טיילור מיל, כשם שהוא פרי עבודתו. הטיוטה הסופית הייתה כמעט מוכנה, כאשר הרייט מיל מתה באופן פתאומי באביניון ב-1858. מיל הצהיר כי לאחר מותה של הרייט לא ערך שינויים נוספים בטקסט, וכי אחד ממעשיו הראשונים לאחר מותה היה פרסום הספר ולהקדשתו לזכרה.
תוכן הספר
עריכהמבוא
עריכהמיל פותח את ספרו בדיון על "המאבק בין החירות ובין הסמכות". מיל מתאר את עריצותה של הממשלה, אשר לדעתו יש להגביל אותה באמצעות חירויות האזרח. אם לא יוגבלו סמכויותיה, לממשלה יינתן נשק מסוכן. הוא מחלק את השליטה בסמכות הממשלה לשני מנגנונים: זכויות הכרחיות השייכות לאזרחים, ו"ייסודם של בלמים חוקתיים, שעשו את הסכמתה של הקהילה, או של גוף מסוג כלשהו האמור לייצג את האינטרסים שלה, לתנאי הכרחי לכמה מהפעולות החשובות יותר של הכוח השולט" .[5] מיל טוען כי המין האנושי ישמח להישלט "על ידי אדון" רק אם שלטונו יבטיח את נתיניו מפני רודנות. מיל מדבר במונחים של מונרכיה, אך המין האנושי התפתח לכיוון הדמוקרטי, ובו "לא היה חשש שהיא (האומה) תנהג עריצות בעצמה". אך "האנשים המשתמשים בכוח לא תמיד זהים לאנשים שביחס אליהם הוא מופעל".[6] ומעבר לכך, בדמוקרטיה רצון העם הוא רצון הרוב, ואם ברצון הרוב לדכא ולהפלות חלק מסוים מהעם, את המיעוט - יהא זה מיעוט המבוסס על גזע, מגדר, אמונה או כל דבר אחר - ניתן יהיה לעשות זאת על אף מחאותיו של המיעוט. לפעולה זו קורא מיל "עריצות הרוב".
לדעת מיל, עריצות הרוב גרועה מעריצות השלטון, מכיוון שהיא אינה מוגבלת לפעילות פוליטית. במקום שבו ניתן להגן מפני עריצותו של השליט, יהיה קשה בהרבה להגן מפני העריצות של הדעה המקובלת על ידי הרוב. אנשים כפופים לדעה הרווחת בחברה, ומעוצבים על פיה. הדעה הרווחת היא הבסיס של כל ההתנהגות בחברה, ולא ניתן להגן מפני עריצותה באמצעות החוק. מיל מוכיח זאת על דרך השלילה: ייתכן שדעת הרוב אינה הדעה הנכונה. הצידוק היחיד להעדפת היחיד באמונה מוסרית מסוימת היא העדפתו האישית. בנושא מסוים אנשים יתאגדו על פי עמדתם האישית. הצד שינצח הוא הצד אליו ייטו רוב האנשים, אך אינו בהכרח הצד הצודק.
על פי מיל, ישנה רק סיבה אחת לגיטימית להפעלת כוח כלפי יחיד: "המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו, היא כדי למנוע נזק לאחרים.".[3] זוהי הופעתו הראשונה בספר של "עקרון ההיזק". הגורם היחיד המגביל, בראייתו של מיל, צריך להיות נזק בצורה של כפייה מוסרית או פיזית. אם אדם ניזוק באופן זה, ריבונותו העצמית נפגעת, מכיוון שריבונות זו מופעלת אם באמצעות פעולה או באמצעות שיקול דעת. ניתן להתערב בענייני ילדים ואנשים שאינם יכולים לדאוג לענייניהם מעבר לעקרון ההיזק, מכיוון שהם יכולים לגרום נזק בלתי מכוון לעצמם. אין להם, ולא יכולה להיות להם, ריבונות על עצמם. מעבר לכך, מיל מצהיר שניתן להצדיק עריצות כלפי "ברברים", אם התוצאה הסופית היא לטובתם. הברברים טרם הגיעו "לגיל הבגרות", ולפיכך אינם יכולים לשלוט בעצמם. אך מרגע שעם מגיע ליכולת לשלטון עצמי, יש להעניק לו מיד את החירויות. על מנת להדגים נקודה זו מתייחס מיל לקרל הגדול ואכבר הגדול כדוגמאות של עריצים מיטיבים שקידמו את עמיהם הברבריים.
בנקודה זו מחלק מיל את החירות האנושית, חירות היחיד, למרכיביה:
- החירות לחשוב ולחוש באופן חופשי לפי רצונו של האדם. בכך נכלל חופש הדעה, הכולל את החופש לפרסם דעות, ובקצרה חופש הביטוי.
- החופש לבחור מטרות אישיות על פי הטעם האישי, אפילו אם החברה מתייחסת אליהן כ"בלתי מוסריות", כל עוד אינן גורמות נזק.
- החופש "להתאחד" או להיפגש עם אחרים, הידוע גם כחופש ההתאגדות.
לדעת מיל, חברה שאינה מעניקה לחבריה חירויות אלו, אינה יכולה להקרא חברה חופשית באמת.
על חירות המחשבה והדיון
עריכהבפרק זה דן מיל בסיבות להצדקת חירויות פרט מסוימות. הנקודה המרכזית בו היא שאת ההגנה הניתנת בדמוקרטיה לחירות המחשבה והדיון יש להרחיב עד שזו תהיה מוחלטת, ותתייחס לכל מחשבה וכמעט לכל התבטאות. הרוע המיוחד אותו מוצא מיל בהשתקת דעה, אם באמצעות אמצעי כפייה מטעם המדינה או החברה, אינו רק בגרימת נזק לבעלי הדעה המושתקת. השתקת דעה מזיקה לאנושות בכללה, גם לאלו המתנגדים לדעה. מיל בוחן את העניין בצורה תועלתנית ולוגית, ומסיק שאם הדעה המושתקת היא נכונה, הרי שהנזק שנגרם למשתיקיה הוא בכך שהם שוללים מעצמם ומאחרים את האפשרות להחליף טעות באמת. אך גם אם הדעה שגויה, הרי שהאמת יכולה לחיות ולשגשג רק במקום שבו היא מעומתת עם השקר. יתרה מכך, מיל טוען כי לעולם לא ניתן יהיה לדעת איזו היא הדעה השגויה ואיזו היא הדעה האמיתית.
ניתוחו של מיל מעלה ארבע סיבות למתן ההרחבה אותה הוא דורש לחופש הביטוי:
- דעה מושתקת עשויה להיות נכונה. מי שמכחיש זאת מניח שהוא חסין מפני טעות. מיל מדגיש כי איש אינו חסין מפני טעות, ויתרה מכך, גם קבוצת אנשים או אומה או דור שלם אינם חסינים מפני טעות. מיל נותן כדוגמה את סוקרטס ואת ישו, שעל אף שתורתם הייתה תורת אמת, לדעתו, הם הוצאו להורג על ידי בני דורם. הרעיון כי האמת תמיד מבצבצת על פני השטח, ותמיד מנצחת הוא אך כזב נעים. ההיסטוריה מלאה באמיתות שהושתקו, והשתקתן מנעה את התקדמות המין האנושי במשך מאות שנים. דוגמה שמיל הציג לכך היא מבשרי הרפורמציה שקדמו למרטין לותר. אלו נרדפו והוצאו להורג, והשתקתם הביאה לעיכוב בהתפתחות הדת.
- הדעה המושתקת עשויה להיות בחלקה שגויה, אך בדרך כלל יש בה מרכיב של אמת. משתיקי הדעה אף הם יכולים לטעות. השתקת הדעה מביאה לכך שהאמת של המשתיקים אינה מתעמתת עם האמת של בעל הדעה המושתקת, ומונעת מן המשתיקים את האפשרות להשלים את מרכיב האמת החסר בדעתם, הנמצא בדעה המושתקת. כך נותן מיל כדוגמה את מלומדי תקופת ההשכלה, בני המאה ה-18, שסברו שהקידמה האנושית היא בלתי נמנעת, וכי מצבם טוב בהרבה ממצב קודמיהם. אל אלה שילח ז'אן-ז'אק רוסו את ביקורתו הקשה בספריו, שבהם הטיף לטוב שבפשטות, ונגד צביעות החברה. כתוצאה מביקורת זו התפרקה הדעה הרווחת ונבנתה מחדש, כאשר מתווספים לה אלמנטים שנעדרו ממחשבת הרוב בטרם פורסמו חיבוריו של רוסו.
- גם אם הדעה המושתקת כולה שקרית ואין בה כל מרכיב של אמת, הרי שהשתקתה תמנע את העימות שבין האמת שבדעה הרווחת והשקר שבדעה המושתקת. דעה המתקיימת ללא מתנגדים וללא דיון של ממש, הופכת עד מהרה לאמונה תפלה, לדעה שמחזיקים בה רק כמס שפתיים, או למוסכמה שאין מאחוריה דבר.
- דעה שבה מחזיקים ללא התנגדות מאבדת את משמעותה, ומונעת כל הכרה אמיתית באמת הנובעת מחשיבה ביקורתית ותובנה אישית.
על האינדיבידואליות
עריכהלאחר הבחינה התועלתנית של הנימוקים לחירות הביטוי בפרק הקודם, שואל מיל את הקורא האם אכן עולה מכך שאנשים יוכלו לפעול לפי דעותיהם ללא מגבלה, פרט לפעולה המזיקה לאחרים. מיל טוען כאן בשבח האינדיבידואליות, היא יכולתו של האדם לפעול לא לפי הדעה הרווחת אלא לפי טעמו והרגשתו. לטענת מיל רק אינדיבידואליות זו היא המניעה את הקידמה האנושית. מיל טוען שרוב האנשים רואים בפעולה על פי הדעה הרווחת את המקרה הרצוי והשגרתי, ואינם מעניקים לאינדיבידואליות את הערך הראוי לה, אינם רואים אותה כמטרה. מיל טוען שהיכולת ללמוד מהנסיון, לקבוע את מטרותיך בחיים וליישם אותן לפי דעתך היא המבדילה בין האדם ובין החיה, וכי מי שמניח לאחרים לעשות זאת במקומו אינו אלא קוף חקיין. הוא מעלה את פיתוח האופי האינדיבידואלי לכלל מעלה עליונה. הוא מזהה את ההתפתחות האנושית עם האינדיבידואליות. הוא מדבר על תפקידו של היחיד יוצא הדופן, הגאון, המקורי, להראות את הדרך לאחרים. "עצם הדוגמה של אי הליכה בתלם, של סירוב לכרוע ברך בפני המנהג, יש בה שירות מועיל, בדיוק מפני שעריצות הדעות טבעה שהיא עושה חריגה מן הכלל לעניין של גנאי, רצוי, בשביל לקעקע עריצות זו, שאנשים יתנהגו באופן חריג."[7] מיל מביא כדוגמה שלילית את סין, הקופאת על שמריה, בה כל האנשים פועלים לפי אותם כללים ואותם חוקים, ואל מולה את אירופה בעלת המגוון של תווי האופי, של המעמדות, של הלאומים, של התרבויות, שעצם התנסותם במסלולים שונים של התפתחות, הביאה לכך שכל מסלול הביא אל הניסיון המשותף משהו בעל ערך.
על גבולותיה של סמכות החברה על היחיד
עריכהבפרק זה חוזר מיל ומפרט את "עקרון ההיזק". הפרק מתחיל בטענה לפיה חובתו של האדם לחברה מתבטאת בשתיים אלו - אי פגיעה באינטרסים או בזכויות של האחר, ומתן ההשתתפות הדרושה בהגנתה ובנייתה של החברה. אם מילא אדם אחר שתי חובות אלו, הרי שלחברה אין כלפיו טענות, ואי הנוחות היחידה אותה עליו להרגיש על התנהגות הפוגעת אך בעצמו ולא באחרים, היא אך התוצאה של השיפוט השלילי שיחושו כלפיו יחידים אחרים, אך לא מעבר לכך. מיל מביא לכך מספר נימוקים וטענות, כאשר "החזק ביותר" לשיטתו הוא שכאשר הציבור מתערב בשאלות של מוסר חברתי, רוב הסיכויים הם שהתערבותו אינה במקום הנכון. מיל נותן כמה וכמה דוגמאות להתערבות שגויה של הציבור בתחומי המוסר, הדת, צריכת האלכוהול ושמירת ימי המנוחה. כן נותן מיל כדוגמה את המורמונים, שמנהג הפוליגמיה שלהם נראה לתושבי אנגליה הוויקטוריאנית כשיא של ברבריות. מיל טוען, שככל שהפוליגמיה נובעת מבחירתן של הנשים עצמן, אין להתערב בכך.
ביחס למוסדות החינוך, מיל טען כי החינוך הפרטי הוא המודל האידיאלי, והסביר שלחינוך ממלכתי יש מקום רק כ'ניסוי' לצד בתי הספר הפרטיים או בחברה השרויה במשבר.[8]
יישומים
עריכהמיל כמעט ואינו מתעסק בספר זה עם השאלות, שהעלו קודמיו כמונטסקייה, דה טוקוויל או אף בנת'ם בדבר המבנה הרצוי של המדינה, הפרדת הרשויות, החוקה וכיוצא בזה. דעתו של מיל בעניינים אלו הובעה בפירוט ביצירות אחרות כגון "ממשל של נציגים" .[9] בפרק זה הוא מונה מספר קטן של יישומים מעשיים לגישתו, אך אינו נותן תורת מדינה סדורה ומפורטת. המדובר בהעלאת מספר דוגמאות מתחום המוסר והחוק, ודיון בדרך שבה על המדינה או החברה להתייחס אליהן, לאור העקרונות שהועלו בספר. כך עוסק מיל בשאלה עד כמה רשאית המשטרה לחדור לתחומו של הפרט על מנת למנוע פשע. עד כמה ניתן למנוע אדם מלשדל אדם אחר לפעולה הנחשבת פוגענית בעצמו (שהרי לפי מיל בעצם ביצוע הפעולה אין להתערב), כגון זה המקים בית הימורים ציבורי. עד כמה צריכה המדינה למנוע באמצעות מיסוי צעדים הנראים בעיניה שליליים, אך פעולתם פוגעת רק באדם עצמו (כגון צריכת סמים). עד כמה יכולה היא למנוע מאדם להיכנס לחוזה המגביל את חירותו, כגון מכירת עצמו לעבד או מוסד הנישואים. כן בוחן מיל שאלות הנוגעות בחינוך, ושאלות הנוגעות בהתערבות המדינה על מנת לסייע ליחיד, ולא על מנת לפגוע בחירותו.
השפעת הספר
עריכההספר נחשב לאחת היצירות המשפיעות ביותר על החשיבה הליברלית, ויש שכינוהו "המניפסט הליברלי". יהודה מלצר, בהקדמה למהדורה עברית של הספר, כותב כי "בתור ביטוי של סוג מסוים של פילוסופיה פוליטית - בלי ספק הסוג העיקרי בעולם המערבי - הספר הזה ניצב גאה כמגדלור: אפשר לעקוף אותו, לאגף, אולי לנווט דרכו, לסטות, לנסות לנגח ואף לסדוק, קצת לשפץ, והוא שם - זקוף, מאיר."[10] "על החירות" היה, ועודו, בסיס למחקרים, ניתוחים והגות פילוסופית. בין היתר עסקו בספר פילוסופים פוליטיים חשובים כברטרנד ראסל, ה.ל.א. הארט, ישעיה ברלין, ג'ון רולס וג'ודית שקלאר. על השפעתו של הספר ניתן ללמוד מכך, שהעיתון הבריטי גארדיאן, הנוהג לפרסם רשימות של "עשרת הטובים ביותר", מנה אותו בין עשרת הספרים הטובים ביותר בשדה הפילוסופיה ברשימה שערכה הפילוסופית מרי וורנוק, הכותבת כי הספר הוא "זעקה נרגשת למען חירות היחיד מעריצות הרוב, מדעה קדומה, מהתפיסה החברתית הרווחת, וכבלי התקינות החברתית".[11]
הספר עצמו ממשיך להיות פופולרי ביותר, אם בשל השפה הפשוטה שבה נכתב, או בשל הפופולריות של הרעיונות המובעים בו. מדי מספר שנים יוצאת מהדורה חדשה בשפת המקור, אנגלית. עותק של הספר נמצא תמיד ברשותו של נשיא המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה, מפלגה שבאחד מגלגוליה ההיסטוריים היה מיל בין השותפים לייסודה.
הספר מסמן מפנה בחשיבה הליברלית, מן ההוגים הליברליים המוקדמים. ג'ון לוק וממשיכיו בני זמנו, עד לזמנו של מיל, ניסו ליצור דרכים שבהן תתאים פעולת המדינה למבנה שהעלו במחשבתם, על מנת להביא לתוצאה הפוליטית הראויה. את המדינה ראו באופן עקרוני ככלי חיובי, שיש לשפרו, אם בהוספת עקרונות כהצבעה רחבה, או בלמים ואיזונים חוקתיים, ואם באופנים נוספים, ואז תובטחנה החירויות אותן ראו כיקרות. מיל החל לראות במדינה עצמה, ובפעולת החברה על היחיד, כעניין שיש לבחון את הדרכים להגן על היחיד מפניו, גם כאשר מדינה זו מאמצת עקרונות של ייצוג נרחב והפרדת רשויות.[12]
התרגומים לעברית
עריכההספר תורגם לראשונה לעברית בידי אריה (לאון) סימון ויצא בהוצאת מאגנס בשנת 1946. תרגום זה יצא מאז במהדורות רבות, אך כיום שפתו מיושנת וקשה לקריאה. כך, למשל, נקרא מיל במהדורה הראשונה של התרגום "י'ון סטיוארט מיל", והמלכה אליזבת הראשונה נקראת "המלכה אלישבע". כמו כן הושמטו קטעים מסוימים מן המקור. הושמטה ההקדמה, שבה מקדיש מיל את הספר לאשתו, ומספר כי היא שותפתו לכתיבה, וכן קטעים מסוימים בהם עוסק מיל במוסר הנוצרי.[13]
בשנת 2006, עם מלאת מאתיים שנה למיל, יצאו לספר שני תרגומים חדשים ומלאים. האחד, של אהרן אמיר המלווה בראשית דבר של ירון אזרחי יצא בהוצאת שלם, והאחר, תרגומו של עפר קובר המלווה במבוא מאת יהודה מלצר, יצא בהוצאת ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות. שני התרגומים זכו לשבחים.[14]
גרסאות מקוונות של הספר
עריכה
- גרסת HTML (באנגלית)
- גרסה מקוונת (באנגלית)
- ספר שמע (באנגלית)
- על החירות הספר המלא באתר כותר (תרגם אהרן אמיר, ראשית דבר מאת ירון אזרחי, הוצאת שלם, 2006)
ראו גם
עריכהתרגומים לעברית
עריכה- ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות", תרגם אהרן אמיר, ראשית דבר מאת ירון אזרחי, הוצאת שלם, 2006.
- ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות", תרגם עפר קובר, מבוא מאת יהודה מלצר, הוצאת ידיעות ספרים וספרי עליית הגג, 2006.
לקריאה נוספת
עריכה- גל גרזון, "ליברליזם - קשרים, הקשרים, ביקורות", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
- ישעיה ברלין, "ארבע מסות על חירות", תרגם יעקב שרת, הוצאת רשפים, 1971.
- ה.ל.א. הארט, "חוק, חירות ומוסר", תרגמה אליה גילדין, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג, 2006.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ ג'. ס. מיל, על החירות, תרגום עופר קובר, הוצאת ספרי עליית הגג, 2006 (להלן על החירות), עמ' 41.
- ^ על החירות, עמ' 54.
- ^ 1 2 על החירות, עמ' 53.
- ^ גל גרזון, ליברליזם - קשרים, הקשרים, ביקורות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004 (להלן גרזון), עמ' 65.
- ^ על החירות, עמ' 42.
- ^ על החירות, עמ' 45.
- ^ על החירות, עמ' 138.
- ^ שגיא ברמק, "המדינה – לא בבית ספרנו", השילוח, גיליון 2, דצמבר 2016
- ^ גרזון, עמ' 84.
- ^ על החירות, עמ' 11
- ^ מרי וורנוק, Mary Warnock's top 10 philosophy books, Guardian, 4 בדצמבר 2000
- ^ גרזון, עמ' 85.
- ^ על החירות, עמ' 35 בו מציין יהודה מלצר את ההשמטות.
- ^ אמל ג'מאל, על שתי החירויות, באתר הארץ, 29 במרץ 2007