עמוס ברנס

ישראלי שהורשע ברצח נשפט למאסר עולם וזוכה

עמוס ברנס (19443 בספטמבר 2011[1]) היה ישראלי שהורשע בשנת 1976 ברצח רחל הלר, נשפט למאסר עולם. לאחר שהתברר כי היו במשפטו עיוותי דין ועדויות שקר של חוקרי המשטרה, נקצב עונשו על ידי נשיא המדינה ל-12 שנות מאסר, ולאחר ניכוי שליש הוא שוחרר מהכלא בתום שמונה וחצי שנות מאסר. לאחר מאבק ארוך של ברנס לקיום משפט חוזר נקבע לו משפט חוזר ב-2002, אך עקב החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש כתב אישום חוזר, זוכה ברנס זיכוי אילם, ואף נפסקו לו פיצויים בסך 5 מיליון שקלים על מאסר שווא[2][3].

עמוס ברנס
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1944
פטירה 3 בספטמבר 2011 (בגיל 67 בערך)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ברנס נולד בלוב ב-1944, עלה עם משפחתו בגיל 5 לישראל. גדל בביריה ובכפר שגב, למד שנתיים בבית הספר המקצועי יד נתן פילדלפיה ובתיכון עיוני בעכו. שירת בצה"ל כלוחם בחטיבת הצנחנים, עד שחרורו ב-1964. בשירות המילואים השתתף במלחמות ששת הימים, ויום הכיפורים. למד מכונאות מטוסים ועבד בתחום זה מספר חודשים. למד בסמינר מדריכי נוער בבית רוטנברג, ועבד בעיריית עכו כנהג משאית, ובחברת עמידר בעבודות מזדמנות. התגורר בבית הוריו בעכו.

ב-24 באוקטובר 1974 נמצאה גופתה של רחל הלר, חיילת בת 19 מבת ים, בצד כביש "קיט ושיט", המחבר את קיסריה ואור עקיבא; בגדיה ותיקה נמצאו לאחר ימים אחדים מתחת למעביר מים באזור זכרון יעקב. מברנס, שהכיר את הלר באופן שטחי מבית רוטנברג בחיפה, פנה מיוזמתו למשטרה, כדי לסייע בחקירה. ברנס נחקר, כחשודים אחרים, ורק לאחר מספר חודשים, עם הקמת צוות חקירה מיוחד שלישי, בראשות סנ"ץ שאול מרכוס, זומן ברנס לחקירה חוזרת. מאותו רגע, נחקר ברנס נקודתית בחשד לרציחתה של הלר, תוך מניעת שינה, סטירות, ואיומים לפיהם השב"כ יחסל אותו ויביים את התאבדותו, כביכול בשל "ייסורי מצפון". בשלב זה הודה ברנס ברצח, ואף אולץ לשחזרו כביכול.

בשנת 1980, קצין משטרה שהיה מעורב בפרטי חקירת הרצח, הגיע למסקנה כי ברנס אינו הרוצח, אלא אנס סדרתי שפעל באותו אזור. הקצין פנה לשופט חיים כהן, מביהמ"ש המחוזי בחיפה, שהרשיע את ברנס, ושיכנע אותו כי טעה בפסק הדין. השופט כהן פנה לברנס, הציע לו לבקש חנינה. אך ברנס סירב, בטענה שחנינה תהיה בגדר הודאה באשמה על רצח שלא ביצע. השופט כהן פנה לנשיא המדינה, ושיכנע אותו לקצוב את עונשו של ברנס. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנות מאסר ולאחר ניכוי שליש, שוחרר ברנס כעבור 8 וחצי שנים, ביוני 1983.

שקרים בחקירה

עריכה

הלחץ הציבורי שהופעל על המשטרה, הוביל להקמת צוות חקירה (שלישי), שחתר להשגת חשוד וכתב אישום מהיר. כבר בשלב בקשת הארכת המעצר, שיקרו השוטרים בפני בית המשפט, כאשר פקד יהודה אלבז העיד עדות שקר בשבועה כי ברנס, היה חשוד בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער, וברנס טען בפניהם כי אינו זוכר את הפרטים.

לאחר ארבעה ימים ללא שינה ולאחר שקיבל סטירות במהלך חקירתו, הסכים ברנס לשחזר את רצח הלר, אך גם במהלכו סטר לו שוב סנ"ץ מרכוס, כדי להמשיך בו להשלמת החקירה. החוקרים טענו בבית המשפט כי מרכוס כלל לא היה נוכח בחקירה. השוטרים שנחקרו בבית-המשפט על האירוע, טענו שלא היו מצוות החקירה, אלא רק שמרו על החשוד. ברנס טען שחוקר בשם סימון אבוטבול כבל אותו באזיקים. ברנס התלונן בפני ד"ר בצלאל בלוך, רופא מהמכון לרפואה משפטית, על המכות שקיבל מהשוטרים. ד"ר בלוך טען תחילה שברנס כלל לא התלונן בפניו, אך בחלוף כשבע שנים, נמלך ד"ר בלוך בדעתו, וביום 15 בפברואר 1981, הצהיר בפני עזרא גולדברג בכתב, ואחר כך בעדותו במשטרה, שברנס אכן התלונן בפניו אז על מכות שקיבל מהחוקרים[4].

אף על פי שבית המשפט המחוזי ביקר את השוטרים מרכוס ואלבז על מתן עדות שקר (לגבי מרכוס במשפט-זוטא ולא בעצם השתתפות בחקירה), הוא החליט להרשיעו על סמך עדויותיהם של שאר השוטרים, ועל סמך הודאת החשוד. השופטים קבעו כי ברנס משקר "במצח נחושה" בנוגע לאלימות, ובקשר להימצאותו של סגן ניצב מרכוס בחקירתו. ארבעה מהחוקרים: שאול מרקוס, יהודה אלבז, יחיאל פיקהולץ ועדי בראונר הועמדו לדין בבימ"ש השלום ונמצאו אשמים בטיוח ושקרים בחקירה. הארבעה ערערו לעליון ושם יצאו זכאים מחמת הספק.

הרשעה

עריכה

בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שניתן ב-11 בינואר 1976 הורשע עמוס ברנס ברצח רחל הלר ונידון למאסר עולם. הוא טען במשפטו כי הודה משום שחוקרי המשטרה הפעילו עליו לחץ, וכי חשב שבבית המשפט יוכל להוכיח את חפותו. בקשתו לפסול את הודאתו נדחתה במסגרת משפט זוטא. במהלך משפט הזוטא, זומן מומחה פוליגרף משטרתי שהעיד על מצבו הגופני של ברנס. בתשובה לאחת משאלות ההגנה אמר המומחה שמבדיקת הפוליגרף של ברנס לא ניתן לקבוע אם דיבר אמת או שיקר. טענות האליבי של ברנס נדחו על ידי ביהמ"ש מפני שהעדים קפקא ובוחבוט, שהיו אמורים לאשר כביכול, את טענות האליבי, לא אישרו אותן.

ברנס ערער לבית המשפט העליון, ובפסק דינם של השופטים חיים כהן, יהודה כהן ואליהו מני (ע"פ 127/76), שניתן ב-6 ביולי 1976 הוחלט לדחות את הערעור, חרף פגמים שנמצאו בחקירה. ב-12 באוגוסט, דחה השופט שמעון אגרנט את בקשתו של ברנס לדיון נוסף, ואילו בקשתו למשפט חוזר, שהוגשה כעבור שנתיים, נדחתה על ידי השופט יואל זוסמן, בטענה שלא נמצאה ראיה חדשה המסייעת לברנס.

קציבת העונש

עריכה

עזרא גולדברג, ניצב משנה בדימוס, שהיה מפקד מרחב מרכז ופרש מהמשטרה בספטמבר 1974, הגיע בשנת 1979 למסקנה כי לא ברנס הוא שרצח את הלר, זאת בהסתמך על הודאתו, שלא תאמה את הממצאים הפתולוגיים, והשחזור המבולבל שנקטע 46 פעמים, הוא סבר שהרוצח היה אנס סדרתי שפעל באותו אזור. דפוס הפעולה הדומה הוביל אותו למסקנה זו. הוא פנה לשופט חיים כהן, שהסיק מכך שהוטעה בפסק הדין, בכשלי החקירה ושקריו של סגן ניצב מרכוס. השופט כהן פנה לברנס, והציע לו לבקש חנינה. ברנס סירב, וטען שבקשת חנינה תהא הודאה באשמה על רצח שלא ביצע. בעקבות לחץ תקשורתי, נפתחה חקירה נוספת, ולאחר שהוברר כי סגן ניצב מרכוס אכן שיקר, הועמד לדין והורשע במתן עדות שקר. אולם, גם לאחר הגשת ערעור, השופטים בביהמ"ש העליון לא השתכנעו שהופעל לחץ פיזי על ברנס. השופט חיים כהן פנה לנשיא המדינה, ושכנע אותו לקצוב את עונשו של ברנס. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנות מאסר ולאחר ניכוי שליש, שוחרר ברנס כעבור 8.5 שנים, ביוני 1983.

בקשה למשפט חוזר

עריכה

ברנס לא הסתפק בשחרורו, והגיש כעבור שנה בקשה למשפט חוזר. השופטת מרים בן-פורת דחתה את הבקשה במרץ 1985 בנימוק שברנס לא הציג בפניה כל ראיה חדשה, ואף המליצה על טיפול פסיכולוגי: "המוצא ממצב נפשי זה הוא, לדעתי, בקבלת עזרה מתאימה של מומחה לדבר וחבל אם לא יבחר בדרך זו".

בשנת 1996 תוקן נוהל הבקשה למשפט חוזר בחוק בתי המשפט, ועקב כך פנה ברנס בשלישית לקיום משפט חוזר בעניינו. השופט שלמה לוין דחה את בקשתו של ברנס בטענה שאין ראיותיו מהוות עילה למשפט חוזר. ברנס לא התייאש, ופנה אל הסניגוריה הציבורית. עו"ד דייוויד וינר, שהיה אז סגן הסניגור הציבורי הארצי, החליט שיש בסיס להגשת בקשה נוספת למשפט חוזר, ורתם את צוות הסניגוריה הציבורית למשימה.

גיסה של המנוחה רחל הלר, שברציחתה הואשם ברנס, הצהיר פומבית:[דרושה הבהרה] "דמי רחל זועקים מהאדמה (בעוד) הרוצח מסתובב חופשי".[דרוש מקור] באמירה זו נתן הגיס ביטוי להסכמת משפחת הלר עם חפותו של ברנס.

בחוברת "עיוות דין ועינוי נפש במדינה דמוקרטית" טען ברנס כי הפללתו התאפשרה על ידי השופטים מרים בן פורת, שלמה לוין, יעקב קדמי וגבריאל בך. באשר לשופטת בן פורת, שדחתה את בקשת ברנס למשפט חוזר, טען ברנס שהחלטתה ניתנה למרות הראיות, העובדות והכתובים שהוצגו בפניה, שבכוח כל אחת מהן היה להביא למחיקת אשמתו. השופטת בן פורת השיבה לכך באומרה "המשך מאבקו של ברנס הינו הוכחה לחוסר שפיותו" ודחתה את בקשתו. באשר למעורבותו של השופט שלמה לוין טען ברנס כי לוין לא בדק את התיק על סוגיותיו המשפטיות, אלא קבע נחרצות כי "אין ראיות מספיקות", ובמקום לתקן עיוותים ולהגיע לחקר האמת כנדרש ממנו מוסרית, הלך לוין נחרצות בעיניים עצומות וחזר על עמדתו כשהייתה. באשר לפרקליט המדינה גבריאל בך, טען ברנס כי הוראתו לפתיחה מיידית בחקירת ברנס, ניתנה "כדי להגן על החלטות שותפיו בעליון חרף הראיות הסותרות שהוצגו בפניהם. הכוונה לסדרת ראיות שחלקן פורטו במכתבו של חוקר המשטרה מר עזרא גולדברג, מ-1983 לחבר הכנסת אלי קולס, שעותק ממנו הגיע לידי ערוץ 7. עיקרו רשימת ראיות שהועלמו לטענת גולדברג מעיני ביהמ"ש ושבכוחן היה לקבוע כי עמוס ברנס אינו אשם ברצח רחל הלר, וביניהן דו"ח פתולוגי על מצב גופתה, ודו"ח פסיכולוגי המעיד על אופיו הקרימינלי של רוצחה, המנוגד בתכלית לאופיו של ברנס.

ב-14 במרץ 2002 החליטה השופטת דליה דורנר (בפסק דין מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל) להורות על משפט חוזר לברנס (שהיווה גם תקדים למשפט חוזר למורשעי כנופיית מע"צ). השופטת דורנר הצביעה על הפגמים החמורים שנפלו בהליך הרשעתו של ברנס, ואף שטרם הייתה בטוחה בחפותו, קבעה כי הוא זכאי למשפט חוזר. כארבעה שבועות לאחר מתן פסק דין זה, נפטר השופט (בדימוס) חיים כהן. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן, הייתה לשופטת דורנר, ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על שתיקנה את העוול "שאני עשיתי", כדבריו (בהתעלם מעוולת המשטרה בנידון). ברנס היה מנושאי ארונו של כהן בהלווייתו[5].

ב-11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס "בזיכוי אילם", כלומר, ללא שמיעת הראיות, מבלי לקבוע באם ביצע הנאשם את הרצח שיוחס לו, או לא, וזאת לאחר שהתביעה העדיפה שלא לנהל משפט חוזר. ברנס תבע מהמדינה פיצוי על שנות הסבל והעינויים הרבים שעבר בכלא והובילו להפללתו[6]. ב-4 באוגוסט 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב (גם זאת כתקדים לכנופיית מע"צ), שברנס יפוצה על ידי המדינה בחמישה מיליוני שקלים על שלילת חירות, על אות הקין החברתי שסבל, אבדן כושר השתכרות הוצאות משפט[7].

 
אנדרטה לזכרו של עמוס ברנס, גן רקלינגהאוזן, עכו[1]

עמוס ברנס נפטר ממחלת הסרטן ב-3 בספטמבר 2011[8]. הוא הותיר אחריו בת ובן. ב-2013 הקימה עיריית עכו אנדרטה לזכרו של ברנס במרכז העיר[9].

סרטים תיעודיים

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • ברוך לשם, רצח רחל הלר: אנטומיה של חקירה, הוצאת עידנים, 1978.
  • עזרא גולדברג, האמת על פרשת ברנס, הוצאת עידנים, 1983.
  • שלמה ולדמן, עמוס ברנס, מאבקו וניצחונו של חף מפשע, הוצאת תמוז, 2003.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא עמוס ברנס בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 ידיעה על פטירת עמוס ברנס, 3/9/11, בשונה מהכתוב על האנדרטה
  2. ^ גלעד גרוסמן‏, עמוס ברנס יפוצה במיליוני שקלים על מאסר שווא, באתר וואלה‏, 05 באוגוסט 2010
  3. ^ דני זאק, פרשת ברנס: היסטוריה של מאבק בעינוי דין, באתר nrg‏, 5 באוגוסט 2010
  4. ^ עזרא גולדברג, האמת על פרשת ברנס, הוצאת עידנים 1983 (עמ' 235)
  5. ^ קובי בן שמחון, ואני עבדך, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2011
  6. ^ תביעת ענק: עמוס ברנס נגד המדינה, באתר ערוץ 7, 2 בינואר 2007
  7. ^ אחיה ראב"ד, עמוס ברנס: אקום גאה יותר, אך הלב עוד סדוק, באתר ynet, 5 באוגוסט 2010
  8. ^ אחיה ראב"ד, עמוס ברנס הלך לעולמו בגיל 67, באתר ynet, 3 בספטמבר 2011
  9. ^ עדי חשמונאי, חקוק באבן: עכו מנציחה את מאבקו לצדק של עמוס ברנס, באתר nrg‏, 6 במרץ 2013