עמנואל וליקובסקי

רופא, היסטוריון, וסופר יהודי רוסי - ארץ ישראלי

עמנואל וליקובסקיאנגלית: Immanuel Velikovsky‏, 10 ביוני 1895 -17 בנובמבר 1979) היה רופא, היסטוריון, וסופר יהודי רוסי - ארץ ישראלי - אמריקאי, שהתמחה בפסיכואנליזה. נודע בעיקר בכרונולוגיה ההיסטורית שיצר כאלטרנטיבה לכרונולוגיה המצרית המקובלת, ולטענתו הסבירה סיפורים מקראיים כמו מכות מצרים ושמש בגבעון דום כאירועים היסטוריים טבעיים, שמוזכרים גם בטקסטים ממצרים העתיקה ומתרבויות נוספות. הרעיונות של וליקובסקי נחשבים כיום לדוגמה קלאסית של פסאודו-מדע, והוא אף הואשם בשרלטנות ובהצגה מסולפת של טקסטים עתיקים וממצאים ארכאולוגיים שונים.[1][2][3]

עמנואל וליקובסקי
Иммануи́л Велико́вский
Immanuel Velikovsky.jpg
לידה 10 ביוני 1895
ויטבסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בנובמבר 1979 (בגיל 84)
פרינסטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה
מקום מגורים רוסיה, ארץ ישראל, ארצות הברית
מקום לימודים אוניברסיטת מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות יהודי
תרומות עיקריות
הציע כרונולוגיה אלטרנטיבית של העת העתיקה כדי ליישב בין ממצאים ארכאולוגיים לכרונולוגיה המקראית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כתב לפחות שבעה ספרים, חלקם רבי מכר שתורגמו לכתריסר שפות. הראשון והידוע בהם עולמות מתנגשים (Worlds in Collision), יצא לאור ב-1950 בהוצאת מקמילן (Macmillan Publishers). שלושה מספריו פורסמו לאחר מותו, ויש עוד ספרים שכתב ולא נדפסו.

קורות חייםעריכה

רוסיה וארץ ישראלעריכה

וליקובסקי נולד ב-1895 בוויטבסק שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), הצעיר בשלושת בניהם של זוג יהודים ציונים, בני המעמד הבינוני, שמעון וליקובסקי וביילה (לבית גרודנסקי). למד בבית ספר תיכון ידוע במוסקבה, "מדבדניקוב גימנסיום" וסיים בהצטיינות בשפות ובמתמטיקה. המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה והוסמך בה כרופא ב-1921. עבד כשלוש שנים בברלין, במערכת של העיתון Scripta Universitatis’ journal, אשר עורך החלק המדעי בו היה אלברט איינשטיין. ב-1923 נישא לכנרת אלישבע לבית קרמר (בתו של המו"ל גיאורג קרמר מהמבורג) והזוג עלה לארץ ישראל בשנת 1924. כאן גם נולדו לוליקובסקי שתי בנותיו. בשנות ה-20 עסק בהוצאה לאור של "כתבי האוניברסיטה ובית הספרים בירושלים" (Scripta Academica Hierosolymitana) - אוסף מאמרים של גדולי המדענים היהודיים בעולם, כהכנה לפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים ב-1925. היה מראשוני הפסיכואנליטיקאים בארץ ישראל, לאחר שהתמחה אצל וילהלם שטקל, תלמידו של זיגמונד פרויד וכתב מספר מאמרים מקצועיים בתחום זה. מארץ ישראל היגר עם משפחתו לארצות הברית בשנת 1939.

ארצות הבריתעריכה

בשנתו הראשונה בארצות הברית עסק וליקובסקי בכתיבת ספרו אדיפוס ואחנאתון (Oedipus and Akhenaton), שיצא לאור רק שנים רבות לאחר מכן. הספר התבסס על ספרו של זיגמונד פרויד, Moses and Monotheism ותוך כדי העבודה עליו וליקובסקי החל לפתח את התיזה שלו. עיקריה של התיזה ראו אור רק כעבור כעשור, בספרו הראשון "עולמות מתנגשים" והשני "ארץ רעשה" (Earth in Upheaval, 1952).

לפי התאוריה, יציאת מצרים למשל, ארעה במהלכן של תהפוכות-טבע חריגות בהיקפן ובעצמתן. לטענתו, אם נבדוק מסורות היסטוריות שונות, נוכל למצוא בהן עקבות ברורים לאותם אירועים. ואם נסנכרן בעזרת אירועים אלה את הכרונולוגיות השונות, נוכל לפתע לגלות ביניהן דמיון במקום הסתירות שמצאו החוקרים. באמצעות תארוכן של תהפוכות הטבע שאירעו, לשיטתו, במאה ה-15 ובמאה ה-8 לפנה"ס, וליקובסקי הגיע לשינויים מרחיקי לכת בכרונולוגיה המצרית, ובעקבות זאת בכרונולוגיות של שאר העולם העתיק.

ניסיונותיו של וליקובסקי להסביר את אירועי הטבע הללו כתוצאה מהתקרבות מוגזמת של גרם שמיימי לכדור הארץ, הם שגרמו לסערה הממשית. והוא המשיך ועשה זאת גם בספריו הבאים: "תקופות בתוהו" (Ages in Chaos), "ההייתה תקופת חושך ביוון", "רעמסס השני ותקופתו" (Ramses II and his Time), ו"גויי הים" (Peoples of the Sea).

ספרו "תקופות בתוהו" מנתח ממצאים ארכאולוגיים כמו פפירוס איפוור ואבן שחם, שנמצאה באל עריש, ומתארך מחדש את התקופה הפרעונית. לטענתו, גילוי זה מביא איתו פתרון לסתירות שהופיעו בעדויות ההיסטוריות עצמן (שבדרך כלל נמצאו כתובות על גבי פפירוסים) והוא מאפשר התאמה בין העדויות ההיסטוריות לבין העדויות המקראיות. כמו כן, הוא מזהה את עם החיקסוס כעמלק, ובכך כך נטען, מאפשר לחבר את תיאורי התנ"ך ותיאורי הפפירוסים המצריים לתמונה אחת רחבה של אותו האירוע.

בניגוד לדוקטרינות של ביקורת המקרא שהיו בתקופתו, שיחסו את מוצאן של רבות ממצוות התורה לתקופה של גלות בבל, ניסה להוכיח בעקבות הגילויים של התרבות האוגריתית, ודמיונה הרב לתנ"ך בלשון, בסגנון, בידע הרפואי, במונחים טכניים ועוד, כי התורה נכתבה בתקופת התרבות האוגריתית, יותר מאלף שנה מוקדם מכפי שטענה אז ביקורת המקרא.

כתביו זכו לתשומת לב נרחבת וחלקם היו לרבי מכר, אך גם לביקורת חריפה מצד הקהילה המדעית שראתה אותם כפסבדו מדע. בפרט טענו אסטרונומים כנגד "עולמות מתנגשים" כי הוא עומד בסתירה לידע הפיזיקלי אודות מכניקה שמימית. בשנות ה-70 התעמתו עם רעיונותיו אנשי מדע בולטים כקארל סייגן וסטיבן ג'יי גולד.[4] סייגן הסכים עם וליקובסקי - שהעלה טענות שצריכים להתמודד איתם, אך חשב שאפשר להסביר את התופעות בדרכים חלופיות. וליקובסקי הגן על עצמו בספר "חרם בשם המדע" (Stargazers and Gravediggers). הוא גם פרסם ספר, "לפני עלות השחר", על שיחותיו והתכתבותיו עם אלברט איינשטיין[5].

ספריו תורגמו לעברית כמעט במלואם על ידי בתו, שולמית וליקובסקי–כוגן, רעייתו של אברהם כוגן, שהתגוררה בישראל.

רעיונותיועריכה

מספריו וכתביועריכה

  • עולמות מתנגשים (Worlds in Collision)
  • ארץ רעשה (Earth in Upheaval)
  • תקופות בתוהו
    • ישראל ומצרים (Ages in Chaos)
    • ההייתה תקופת חושך ביוון?
    • Oedipus and Akhnaton (כרך של "תקופות בתוהו" שעדיין לא הודפס בעברית)
    • גויי הים - פלשתים או פרסים? (Peoples of the sea)
    • רעמסס השני ותקופתו (Ramses II and his Time)
  • Mankind in Amnesia
  • חרם בשם המדע (Stargazers and Gravediggers)
  • לפני עלות השחר (שיחות והתכתבות עם איינשטיין)
  • תקצירי ספריו ומאמריו(הקישור אינו פעיל), מתוך האתר "התנ"ך והכרונולוגיה של העולם העתיק", שיטתו של ד"ר עמנואל וליקובסקי

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא עמנואל וליקובסקי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דליה קרפל, "הגותו האקסצנטרית של עמנואל וליקובסקי, גאונות מדעית או שרלטנות", באתר הארץ
  2. ^ Sean Mewhinney, "El-Arish Revisited", Originally published in Kronos XI:2 (Winter, 1986).
  3. ^ Gordin, Michael D. (2012). The Pseudoscience Wars: Immanuel Velikovsky and the Birth of the Modern Fringe. Chicago, London: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-30442-7. 
  4. ^ Stephen Jay Gould,‏ Velikovsky in Collision, באתר The Unofficial Stephen Jay Gould Archive (לקוח מ Ever Since Darwin: Reflections in Natural History, שנת 1977, עמודים 153–159)
  5. ^ ראו ביקורת במאמרו של אבשלום אליצור