ענג'ר

ענג'ר
**عنجر**
	הדקומנוס בחורבות ענג'ר
	הדקומנוס בחורבות ענג'ר
מדינה	לבנון
מחוז	אל-בקאע
נפה	נפת זחלה
שטח	20 קמ"ר
גובה	950 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	5,500
‑ צפיפות	275 נפש לקמ"ר
קואורדינטות	33°43′33″N 35°55′47″E / 33.7258333333333°N 35.9297222222222°E
אזור זמן	UTC +2
	http://www.mousaleranjar.com
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 3, 4
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 3, 4
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת לבנון רגילה) ביירות צור טריפולי צידון בעלבכ חלבא זחלה א-נבטיה ישראל סוריה הים התיכון ענג'ר

ענג'ר (בערבית: عنجر, בצרפתית: Anjar, בארמנית: Անճար), הידועה גם בשם חאוש מוסא (حوش موسى), היא עיירה השוכנת בגובה של 950 מטר במחוז אל-בקאע במזרח לבנון. רוב תושביה ארמנים. מצפון ובצמוד לעיירה התגלו שרידיו של יישוב מהמאה ה-8, אשר התקיים במשך עשרות שנים ספורות בלבד. השרידים הוכרזו כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.

משערים כי תחת העיירה נמצאים שרידי ממלכת כלקיס הקדומה^[1].

מיקום

העיירה ממוקמת ליד כביש ביירות–דמשק, סמוך למקום בו הוא חוצה את כביש האורך של הבקאע, המוביל מזחלה ומבעלבכ בצפון אל דרומה של לבנון. ענג'ר שוכנת במרחק של כ-5 ק"מ בקו אווירי מערבית לגבול סוריה, והיא היישוב הלבנוני האחרון לפני הגבול.

כ-3 קילומטרים מדרום לעיירה נמצא היישוב מג'דל ענג'ר שרוב תושביו סונים. לא ידוע על קשר היסטורי בין היישובים.

שטח העיירה הוא 20 קמ"ר^[2].

אוכלוסייה

אוכלוסיית העיירה מונה כ-5,500 איש, רובם ארמנים.

התושבים עוסקים בגידול תפוחים וגפנים ובייצור תכשיטים.

היסטוריה

באתר שבו שוכנת ענג'ר התקיים יישוב אנושי בתקופה ההלניסטית, הרומית ובתקופה הנוצרית המוקדמת. שרידיו של מקדש רומי ניצבים על גבעה במג'דל ענג'ר, כ-2.5 ק"מ דרומית-מערבית לעיר. בתחילת המאה ה-8, הקים הח'ליף וליד הראשון מבית אומיה (705–715) יישוב בענג'ר בצורת מבצר מלבני מתוכנן, אך בנייתו לא הושלמה מעולם. לאחר שהח'ליף אבראהים אבן אל-וליד (אנ') הובס על ידי העבאסים בשנת 744 בקרב שהתרחש סמוך לעיר, פסק היישוב במקום והעיר גוועה ונהרסה.

מקור שמה של העיירה הנוכחית הוא בשמו של מעיין "עין ג'רא" (عين جرا) הנמצא כקילומטר צפונית מזרחית לעיירה. היא קמה בשנת 1939 כאשר 5,125 פליטים ארמנים מאזור מוסא דאג שסמוך לאנטקיה נמלטו משישה כפרים, מייד עם סיפוחו של האזור לטורקיה ב-7 ביולי 1939, ולאחר שזה התקיים משך מספר חודשים כמדינת האטיי. בתוך עשרה ימים, כמעט כל האוכלוסייה הארמנית עזבה את האטיי^[3]. העיירה תוכננה ונבנתה בצורת נשר הפורס את כנפיו. במרכזה של העיירה היא נחצית על ידי רחוב מרכזי ובכל אחד משני צדדיו "כנף" שבה שלוש שכונות, ואלה קרויות על שמם של כפרי המוצא של התושבים בטורקיה. חלק מהמתיישבים החדשים עזבו את ענג'ר והיגרו לארמניה ב-1940.

במהלך הסדר הסורי בלבנון, צבא סוריה הקים בענג'ר את מרכזו הצבאי באזור הבקאע, כמו גם את מרכז שירותי המודיעין הסוריים.

האתר

מראה בחורבות ענג'ר. במרכז התמונה הטטראפילון המשוחזר

אתר העיר מהמאה ה-8 שמר על התוואי התכנוני המקורי שלו, אשר הושפע מהאדריכלות הרומית ואשר הוקם בשיטות בנייה ביזנטיות. צורתו כשל מלבן מדויק באורך של 385 מטר מצפון לדרום וברוחב של 350 מטר ממזרח למערב, ושטחו כ-135,000 מ"ר. הוא מוקף חומה שסביבה ארבעים מגדלים – 36 מהם לאורך צלעות האתר, וארבעה מגדלים עגולים נוספים בפינותיו. האתר מחולק לארבעה רבעים שווים על ידי שני רחובות – הקארדו ברוחב של כ-20 מטר מוביל מצפון לדרום, והדקומנוס המשני המוביל ממזרח למערב. בקצות הרחובות שוכנים שערים הקבועים במבני פורטיקו, ושני הרחובות נפגשים בדיוק במרכזו של האתר. במקום מפגשם ניצבים שרידיהם של ארבעה מבנים שלכל אחד מהם היו ארבעה עמודים (Tetrapylon), ואחד מהם שוחזר. מתחת לשני הרחובות נחפרו תעלות ביוב ולאורכם שכנו ארקאדות ובהן פעלו כ-600 חנויות.

לכל אחד מהרבעים אופי שונה – הארמון הראשי והמסגד שכנו ברובע הדרום-מזרחי, הארמון המשני ברובע הצפון-מערבי, ארמון נוסף ומרחצאות בסגנון רומי ברובע הצפון-מזרחי, ואילו הרובע הדרום-מערבי היה בעיקרו רובע מגורים שנחצה על ידי רחובות שתי וערב צפופים. מבנה האתר ותכנונו מזכיר במידה רבה את ארמון דיוקלטיאנוס בספליט שבקרואטיה^[4]. חלק ניכר משני הרבעים המזרחיים מכוסים בחורשות של עצי אקליפטוס וברוש. הארמון הראשי השתרע סביב חצר מרכזית בשטח של 40 מ"ר ושרידיו השתמרו בצורה טובה. מבנה זה הוא הראשון שהתגלה באתר. צמוד מצפון לארמון שוכנים שרידיו המעטים של המסגד שאורכו 45 מטר ורוחבו 32 מטר. למסגד הובילו שתי כניסות ציבוריות וכניסה נוספת שהייתה שמורה עבור הח'ליף. הארמון המשני עוטר בעיטורים בהשפעה רומית ויוונית, אך עבודת המחקר שנעשתה בו מקיפה פחות מזו שנעשתה בארמון הראשי.

האתר הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.