פטאדקל

אתר מורשת עולמית עם מקדשים מהמאה ה-7 וה-8 בדרום הודו

פטאדקלקאנדה: ಪಟ್ಟದಕಲ್ಲು), המכונה גם פטאדקלו (Paṭṭadakallu) או רקטפורה (Raktapura), הוא מתחם של מקדשים הינדיים וג'ייניים מהמאות השביעית והשמינית, השוכן בצפון מדינת קרנאטקה שבדרום הודו. המתחם, שהוכרז אתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו ב-1987,[1][2] שוכן על הגדה המערבית של הנהר מלאפרבה (Malaprabha, יובל של הנהר קרישנה (אנ')) במחוז בגלקוט (אנ'), ונמצא במרחק של 23 קילומטרים מבדמי (אנ'), ובמרחק של כ-9.7 קילומטרים מאיהולה (אנ'), שניהם מרכזים משמעותיים מבחינה היסטורית של שושלת צ'לוקייה (אנ'). המתחם הוא אתר מוגן על פי החוק ההודי ומנוהל על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו (אנ') (בראשי תיבות ASI).[1]

קבוצת המונומנטים בפטאדקל
Group of Monuments at Pattadakal
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מבט כללי
מבט כללי
מדינה הודוהודו  הודו
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 3 ו-4
שטח האתר 55.6 דונם
שטח אזור החיץ 1,135 דונם
קואורדינטות 15°56′58″N 75°48′59″E / 15.949557°N 75.816281°E / 15.949557; 75.816281
asi.nic.in/pattadakal/

אונסק"ו מתאר את פטאדקל כ"תערובת הרמונית של צורות אדריכליות מצפון הודו ומדרומה" והמחשה של "אמנות אקלקטית" בשיאה.[2] המקדשים ההינדים מוקדשים בדרך כלל לשיווה, אך מופיעים גם אלמנטים של תאולוגיות ואגדות מהווישנויזם ומהשאקטיזם. האפריזים במקדשים ההינדים מציגים מושגים הוודיים ופוראניים (אנ')[א] שונים, המתארים סיפורים מהראמאיאנה, מהמהאבהארטה, מהבהאגווטה פוראנה, כמו גם אלמנטים של טקסטים הינדים אחרים, כמו הפנצ'טנטרה והקיראטארג'וניה (אנ').[ב] מקדש הג'יין מוקדש רק לג'ינה יחידה. המקדשים המתוחכמים ביותר, עם אפריזים מורכבים ושילוב של סגנונות צפוניים ודרומיים, נמצאים במקדשי וירופאקשה ופפאנאתה. מקדש וירופאקשה הוא מקדש פעיל לפולחן הינדי.[3]

מיקוםעריכה

המונומנטים של פטאדקל נמצאים במדינת קרנאטקה שבדרום הודו, כ-165 קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר בלגאום (אנ'), 265 קילומטרים צפונית-מזרחית לגואה, כ-23 קילומטרים מבדמי (אנ'), דרך הכביש המהיר SH14 של קרנאטקה, וכ-9.7 קילומטרים מאיהולה (אנ'). המתחם שוכן בין הרי אבן חול ועמק הנהר מלאפרבה. בסך הכול ישנם באתר למעלה מ-150 מונומנטים הינדיים, ג'ייניים ובודהיסטיים ותגליות ארכאולוגיות, מהמאה ה-4 עד המאה ה-10 לספירה, בנוסף לדולמנים פרה-היסטוריים וציורי מערות שהשתמרו באתר פטאדקל-בדמי-איהולה.[4]

שדה התעופה הקרוב ביותר לפטאדקל הוא נמל התעופה סמברה בבלגאום, נסיעה של 3 שעות מערבה, שממנו יש טיסות יומיות למומבאי, בנגלור וצ'נאי. גישה לאתר ברכבת אפשרית באמצעות שירות הרכבות ההודי שעוצר בבדמי.

 
מבט על קבוצת המונומנטים העיקרית בפטאדקל

היסטוריהעריכה

פטאדקל (משמעות השם "מקום ההכתרה") נחשב למקום קדוש, כיוון שבו הנהר מלאפרבה סוטה צפונה לכיוון ההימלאיה והר קאילאש, הנחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר להינדים ולבודהיסטים. שימש במהלך שושלת צ'לוקייה לטקסי הכתרה, כמו זה של ויניאדיטיה (אנ') במאה השביעית (שלט 681–696). שמות אחרים ידועים של מקום זה היו קיסובולל (Kisuvolal) שפירושו "עמק האדמה אדומה", רקטפורה (Raktapura) שפירושו "עיר אדומה", ופטאדה-קיסובולל שפירושו "עמק האדמה האדומה להכתרה".[5] האתר, קובע הסקר הארכאולוגי של הודו, מוזכר בטקסטים על ידי סריוויג'יה ומכונה על ידי תלמי בשם "פיטרגאל" ב"גאוגרפיקה" שלו.

פטאדקל הפך, יחד עם היישובים איהולה ובדמי הסמוכים, למרכז תרבות עיקרי ואתר דתי לחידושים בארכיטקטורה והתנסות ברעיונות. שלטון אימפריית גופטה במהלך המאה החמישית הביא לתקופה של יציבות פוליטית, במהלכה הפך איהולה למוקד של למדנות. הניסויים בארכיטקטורה התרחבו לבדמי במהלך שתי המאות הבאות. תרבות למידה זו כללה את פטאדקל במאה השביעית שהפך למתחם שבו התמזגו רעיונות מצפון הודו ומדרומה. בתקופה אחרונה זו הקימה אימפריית צ'לוקייה רבים מהמקדשים באזור איהולה-בדמי-פטאדקל.[1][6]

לאחר נפילת אימפריית צ'לוקייה סופח האזור על ידי ממלכת רשטרקוטה (אנ'), ששלטה באזור עד המאה העשירית. במאה ה-11, ועד למאה ה-12, האזור היה תחת שלטון השושלות הצ'לוקיות המאוחרות (אימפריה צ'לוקייה המערבית (אנ'), הצ'לוקייה של קאלייני), שלוחה של אימפריית צ'לוקייה הקדומה.[7] אף על פי שהאזור לא היה אזור בירה, וגם לא בסמיכות לבירה, מקורות רבים כמו כתובות, טקסטים עכשוויים והסגנון האדריכלי מעידים כי מהמאות ה-9 ועד ה-12 המשיכו לבנות באזור פטאדקל מקדשים ומנזרים הינדים, ג'יינים ובודהיסטים חדשים. ההיסטוריון ג'ורג' מיצ'ל מייחס זאת לנוכחות אוכלוסייה משמעותית ועושרה הגדל.

לאורך המאה ה-13 היו פטאדקל, עמק מלאפרבה, כמו גם חלק גדול מאזור רמת דקאן הסמוך, נתונים לפשיטות ולביזה של צבאות סולטנות דלהי שהחריבו את האזור. תקופה זו הסתיימה עם עליית אימפריית ויג'איאנגר. היא הייתה אחראית על הקמת מבצרים להגנת המונומנטים, כפי שמעידים הכתובות במצודה בבדמי. פטאדקל היה חלק מאזור הגבול שהיה עד למלחמות בין אימפריית ויג'איאנגר לסולטנות מצפון לה. לאחר קריסת אימפריית ויג'איאנגר בשנת 1565, סופחה פטאדקל לסולטנות ביג'פור, שנשלטה על ידי שושלת אדיל שאהי. בסוף המאה ה-17 קיבלה האימפריה המוגולית תחת אורנגזב את השליטה על פטאדקל מהסולטנות. לאחר קריסתה של האימפריה המוגולית עברה פטאדקל לשליטת האימפריה המראטהית. מאוחר יותר היא החליפה ידיים, שוב, כאשר היידר עלי וטיפו סולטאן שלטו בה בסוף המאה ה-18, אך איבדו אותה כאשר הבריטים הביסו את טיפו סולטאן וסיפחו את האזור.

המונומנטים בפטאדקל הם עדות לקיום ולהיסטוריה של האינטראקציה בין הסגנונות הצפוניים והדרומיים המוקדמים של האמנות ההינדית.[8] לדברי ט. ריצ'רד בלורטון, ההיסטוריה של אומנויות המקדש בצפון הודו אינה ברורה מאחר שהאזור נבזז שוב ושוב על ידי פולשים ממרכז אסיה, במיוחד במהלך הפלישות המוסלמיות מהמאה ה-11 ואילך. "הלחימה שלאחר מכן צמצמה מאוד את כמות הדוגמאות ששרדו". המונומנטים של פטאדקל שהושלמו במאה ה-7 וה-8 הם בין הדוגמאות הקדומות ביותר ששרדו לאומנויות ורעיונות דתיים מוקדמים אלה.[8][9]

תיאורעריכה

מערך האתרעריכה

בפטאדקל יש עשרה מקדשים עיקריים, תשעה הינדים וג'יין אחד, יחד עם מספר מקדשים קטנים ופלטפורמות למקדשים. שמונה מהמקדשים הגדולים מקובצים יחד, תשיעי כחצי קילומטר מדרום למקבץ זה, והעשירי, מקדש ג'יין, ממוקם כקילומטר מערבית למקבץ הראשי. המקדשים ההינדים מחוברים כולם באמצעות שביל, ואילו למקדש ג'יין יש גישה מהכביש.

סגנוןעריכה

המונומנטים של פטאדקל משקפים שילוב של שני סגנונות אדריכליים הודיים עיקריים, האחד מצפון הודו (רקה-נגארה-פרסאדה) והשני מדרום הודו (דרווידה-וימאנה). ארבעה מקדשים נבנו בסגנון אדריכלות דרווידית (אנ') של צ'לוקייה, ארבעה בסגנון נגארה מצפון הודו, ואילו מקדש פפאנאתה הוא שילוב של השניים. תשעת המקדשים ההינדים מוקדשים כולם לשיווה, והם על גדות הנהר מלאפרבה. העתיק ביותר מבין המקדשים הללו הוא סנגאמשווארה, שנבנה בתקופת שלטונו של ויג'אדיטיה סטיאשאריה, בשנים 697–733. הגדול ביותר מבין המקדשים הללו בפטאדקל הוא מקדש וירופאקשה, שנבנה בשנים 740–745.

המקדש האחרון שנבנה בקבוצת המונומנטים הוא מקדש ג'יין, הידוע במקום כמקדש ג'יין נאראיאנה, שנבנה כנראה במאה ה-9 בתקופת שלטונו של קרישנה השני משושלת רשטרקוטה (אנ'). סגנונו מעוצב בקווים של מקדש קאילאסנאתה (אנ') בקנצ'יפורם.

מקדש קדאסידהשווארהעריכה

 
ארדהאנרישוורה (אנ') (חצי שמאלי שיווה, חצי ימיני פרוואטי) במקדש קדאסידהשווארה

מקדש קטן יחסית, הסקר הארכאולוגי של הודו (ASI) תיארך אותו בערך באמצע המאה השביעית לספירה,[10] אך ג'ורג' מיצ'ל מתארך לראשית המאה ה-8. המקדש פונה מזרחה והוא בנוי סביב "קודש הקודשים" (גרבה-גרייה (אנ'), garbha-griya, מילולית "בית הרחם") ריבועי.[10] יש בו לינגה על פלטפורמה, והשור המיתולוגי ננדי (אנ') פונה אליו מבחוץ; יש מנדפה (אנ')[ג] סביב מרכז קודש הקודשים. מנדפה נוספת כוללת שביל הקפה סביב הלינגה. חלק ניכר מהמקדש נשחק או ניזוק במאות הבאות. השיקרה (אנ')[ד] (צריח) היא בסגנון נגארה צפוני (רקה-נאגרה) עם מבנה סוקנאסה[ה] במזרח. לסוקנאסה יש תבליט נטארג'ה (אנ')[ו] שניזוק בליווי פרוואטי.

בקירות החיצוניים של מקדש קדאסידהשווארה יש תבליטים של ארדהאנרישוורה (אנ') (חצי שיווה, חצי פרוואטי) מצפון לה, האריהארה (חצי וישנו, חצי שיווה), ממערב שלה ולקולישה[ז] מדרום.[10] על המשקוף בכניסה לקודש הקודשים תבליטים של שיווה ופרוואטי שלצידם וישנו וברהמה. משני צדי המדרגות בכניסה לקודש הקודשים תבליטים של אלות הנהרות גנגה ויאמונה, עם מלווים.[10]

מקדש ג'מבולינגשווארהעריכה

 
תבליט נטארג'ה על הסוקנאסה בצריח מקדש ג'מבולינגשווארה

מקדש קטן נוסף, מקדש ג'מבולינגשווארה, הנקרא גם מקדש ג'מבולינגה, מתוארך על ידי הסקר הארכאולוגי של הודו לאמצע המאה השביעית ועל ידי ג'ורג' מיצ'ל לתחילת המאה ה-8. המקדש בנוי סביב גרבה-גרייה (קודש הקודשים) ריבועית שקירותיה החיצוניים כוללים דבקושתה מורכבת (גומחות עם משקופים עם מסגרות מעוטרות עם חמסה ומקארות (אנ')[ח] מיתולוגיות). בתוך המסגרות תבליטים של וישנו בצפון, סוריה (אנ') (אל השמש) במערב ולקולישה בדרום.[11] הסוקנאסה בולטת מחזית השיקרה, מעל המנדפה. המקדש עדיין פונה מזרחה, מברך את הזריחה. גם לננדי יש פלטפורמה מוגבהת כיום הרוסה ופסל הננדי מראה סימני שחיקה.[11] נטארג'ה (שיווה כאדון הריקוד) עם פרוואטי וננדי לצידו על הקשת הקדמית של הסוקנאסה נשמרו טוב יותר.

סגנון המקדש הוא רקה-נגארה צפוני עם פרופיל מעוגל של ריבועים המצטמצם ככל שהם עולים לכיוון השמים. האמלאקה (אנ')[ט] והקלאסה (קישוט בצורת כד) בסגנון הצפוני, לעומת זאת, ניזוקו ואינם במקומם. הכניסה למנדפה של ג'מבולינגשווארה מעוטרת. אפריז ובו תבליטי ברבורים מעל המעבר עם שרידים קלושים של גילופי הברבורים, הקוטות והסלסים (קישוטים אופייניים למקדש ההינדי).[11]

מקדש גלאגנאתהעריכה

מימין: רצפת "סבהא מנדפה" של מקדש גלאגנאתה ו"פראדקשינה פאתה" מכוסה; משמאל: גילוף שיווה.

מקדש גלאגנאתה שוכן ממזרח למקדש ג'מבולינגשווארה. בניגוד לשני המקדשים הקודמים, מעריך הסקר הארכאולוגי שמקדש זה הוא מאמצע המאה השמינית,[12] ואילו ג'ורג' מיצ'ל קובע כי כנראה הוא מסוף המאה השביעית. המקדש הוא בסגנון רקה-נגארה צפוני עם לינגה, ופרוזדור (אנטארלה) בתוך קודש הקודשים (גרבה גרייה). מחוץ למקדש רובץ ננדי הפונה לקודש הקודשים.

לקודש הקודשים שביל הקפה מקורה (פראדקשינה פאתה), מה שמעיד כי מסורת הינדית זו התבססה היטב במאה ה-7 עד ה-8. במקדש זה קיימות מנדפות שונות, כמו אולם חברתי או קהילתי (סבהא מנדפה, sabha mantapa), המשמש לתפקודים טקסיים, ו"מוקה מנדפה" שרק היסודות נותר ממנה.[12] הכניסה למנדפה מוקפת באלות הנהרות גנגה ויאמונה.

מרבית מקדש גלאגנאתה הרוסה, למעט החלק הדרומי המכיל לוח מגולף המציג תבליט של שיווה בעל שמונה זרועות ההורג את השד אנדהקה, כשהוא לובש זר של גולגולות כיאגנופוויטה (אנ') (חוט קדוש על פני החזה).[12]

לדברי מיצ'ל, מקדש גלגנאתה הוא העתק מדויק של מקדש סוורגה ברהמה של אלמפור באנדרה פרדש, מקדש המתוארך לשנת 689 לספירה. בהתחשב בכך שאלמפור ופטאדקל היו חלק מממלכת בדמי צ'לוקייה, סביר להניח שהיו חילופי רעיונות. מרתף התבנית המזרחית ראוי לציון בשל אפריזים של אגדות פנצ'טנטרה, כמו זו של הקוף השובב והאגדה על ציפור הדו-ראשית.[12]

מקדש צ'נדרשקרהעריכה

 
מקדש צ'נדרשקרה

מקדש צ'נדרשקרה הוא מקדש קטן הפונה מזרחה ללא מגדל. הוא ממוקם בצד הדרומי של מקדש גלאגנאתה. מקדש זה תוארך על ידי מיצ'ל לסוף המאה ה-9 או תחילת המאה העשירית, ואילו הסקר הארכאולוגי מתוארך לאמצע המאה ה-8.[13]

במקדש יש גרבה גרייה עם לינגה שיווה ואולם סגור; ננדי רובץ על פלטפורמה ממזרח מול הלינגה. המקדש נבנה בתוך שטח באורך של 10.15 מטר ורוחב 5.28, על אדישתנה (אנ') (פלטפורמה המבוססת על כללי עיצוב מסוימים בטקסטים הינדים).[13] פילסטרים מעוצבים, אך חסרי קישוטים, מקשטים את קירותיו החיצוניים של המקדש. יש דבקושתה (גומחה) בקירות משני צידי קודש הקודשים של מקדש צ'נדרשקרה. למקדש חסר משקוף, אך יש בו דווראפאלה (אנ') (רוחות שומרי הסף) משני צידי הכניסה; מסגרות הדלת מגולפות.[13]

מקדש סנגאמשווארהעריכה

מימין: הכניסה עם העמודים של מקדש סנגאמשווארה; משמאל: צד המציג ניסויים בסגנונות חלונות וגילופי קירות.

מקדש סנגאמשווארה, המכונה גם מקדש ויג'יישווארה, הוא מקדש גדול בסגנון דרווידי הפונה מזרחה בצד הדרומי של מקדש צ'נדרשקרה. כתובות במקדש וראיות אחרות מתארכות אותו בין 720 לספירה ל-733 לספירה. מותו של המלך הפטרון של המקדש, ויג'אדיטיה, בשנת 734 לספירה גרם לכך שהמקדש לא הושלם, אם כי העבודה נמשכה לסירוגין במאות מאוחרות יותר.[14] בתקופת שלטון בדמי צ'לוקייה, בשנים 543–757 לספירה, נבנו מקדשים חשובים אחרים של סנגאמשווארה, כמו זה בקודאוולי; בתקופה המודרנית הועבר מקדש זה לאלמפור, לאחר עבודות שיקום נרחבות. הכתובות שנמצאו במקדשים אלה ובמקדשים אחרים מזכירות שמות של נתוני חסות ממאות שונות, כולל אלה של מלכות הינדיות, מה שמרמז כי הם תמכו באופן פעיל בארכיטקטורת המקדש ובאומנויות.

 
תבליט וראהא (אוואטר של וישנו) לא שלם על קיר מקדש סנגאמשווארה

אף על פי שהמקדש אינו הגדול מבין אלו בפטאדקל, הוא בכל זאת בעל פרופורציות מרשימות. למקדש יש מתווה ריבועי, עם קודש הקודשים שפונה מזרחה. המקדש, מוקף בשביל הקפה (פראדקשינה פאתה) מקורה, המואר בשלושה חלונות מגולפים. בתוך קודש הקודשים נמצא לינגה שיווה. בחזית קודש הקודשים יש פרוזדור שבאגפיו מקדשים קטנים יותר. מקדשים אלה הכילו פעם גילופים של גנש והאלה דורגה, אך הגילופים נעלמו מאז. רחוק יותר ממזרח לאולם רובץ ננדי. מעבר לפרוזדור נמצאת מנדפה שבתוכה שישה עשר עמודים מסיביים שהוצבו בקבוצות של ארבעה, שאולי נוספו לאחר סיום בניית המקדש.[14]

מבנה העל של הווימאנה (אנ')[י] מעל המקדש והקירות החיצוניים של המקדש שמורים היטב. הווימאנה הוא מבנה דו-שכבתי, עטור שיקרה ריבועית וקלאסה (קישוט בצורת כד). קירות המקדש מכילים הרבה גומחות המגולפות עם תבליטים של וישנו ושיווה, חלקם בשלבי השלמה שונים.[14] המקדש בנוי על בסיס מעוצב מוגבה, עם אפריזים דקורטיביים של פילים, ויצורים מיתולוגיים כמו יאלי (אנ')[י"א] ומקארות.[ח] מעל הקפוטה (הגג הבולט, מזחילה) אפריזים מפורטים של גאנות (אנ')[י"ב] (גמדים שובבים), שמצטיירים כאילו הם נאבקים להחזיק את משקל מבנה המקדש. המעקה מעוצב בסגנונות שונים, כולל קרנקוטות (ריבועים), וסלסים (מלבניים), שזורמים עם העיצוב שמתחתיהם ומעוטרים בקשתות גוואקשה (אנ').[14]

נושאי השיוויזם, הווישנויזם והשאקטיזם מוצגים בגילופים במקדש. האיקונוגרפיה של שיווה כוללת נטארג'ה רוקד, ארדהאנרישוורה (חצי שיווה, חצי פרוואטי כחצאים חיוניים זה של זה), שיווה עם ברינגי,[י"ג] שיווה הקוטל את השד אנדהקה, והיוגי, לקולישה. האיקונוגרפיה של וישנו כוללת אוואטרים של וישנו כמו וראהא המרימים את אלת האדמה (בהודווי).

חפירות ביסודות האולם ההרוס של המקדש, בשנים 1969 ו-1971, חשפו את הגילוי המשמעותי הארכאולוגי של מבנה מקדש לבנים מתחת לאולם. תגלית זו הובילה להשערה שסנגאמשווארה נבנה מעל מקדש ישן יותר, אולי מהמאה ה 3 לספירה.[15]

מקדש קאשי וישוונאתהעריכה

 
מקדש קאשי וישוונאתה עם פסל ננדי רובץ מול קודש הקודשים

המקדש ידוע גם בשם קאשיווישוואהרה, מקדש קאשי וישוונאתה הוא עוד אחד מהמקדשים הקטנים בפטאדקל. המקדש תוארך על ידי גורמים שונים לסוף המאה השביעית, תחילת המאה ה-8 או אמצע המאה ה-8.[16]

בדומה לשאר המקדשים, הליבה של מקדש קאשי וישוונאתה היא הגרבה גרייה (קודש הקודשים), בו נמצא לינגה. ממזרח לגרבה גרייה נמצאת הפלטפורמה המעוצבת של ננדי-מנדפה, שעליה דמותו של ננדי רובץ. המקדש כולל גם פרנלה (pranala), מרזב אבן המשמש לניקוז מים אותם מוסכים על פסלי האלים, ומבואה, המחברת למנדפה עם מרפסת כניסה הרוסה. ניתן עדיין להבחין באלות הנהרות גנגה ויאמונה בכניסה למנדפה.[16] המקדש יושב על פלטפורמה מוגבהת, עם חמש שכבות של כרכובים, מעוטרות בגילופי סוסים, פילים, אריות, טווסים ועיצובי גפנים פורחים מהמאה ה-8. על משטחי הקיר זוגות פילסטרים התומכים בקשתות בסגנון צ'איטיה.[16] דלת הכניסה כוללת דווראפאלה (רוחות שומרי הסף) מכל צד.[16]

פסלים של ארדהאנרישוורה (חצי שיווה, חצי פרוואטי) ולקולישה גולפו בקיר הצפוני של המנדפה של המקדש, אך אלה נפגעו והושחתו. הקפוטה (כרכוב) מעוטרת במוטיבים ומגולפים עם גאנות (גמדים שובבים) הנושאים זרי פרחים; במשענות מופיעים זוגות מעופפים וקירטימוקים (אנ').[י"ד][16]

מבנה העל, המציג סגנון רקה-נגארה צפון-הודי מפותח, הוא פירמידה בת חמישה מפלסים עם תבליטים של ריבועים ודפוס מורכב של קשתות גוואקשה המשתלבות יחד, אך כעת חסרים האמלאקה[ט] והקלאסה (קישוט בצורת כד) בסגנון הצפוני.[16] הסוקנאסה[ה] שנבנתה על צריח מול המקדש, היא של אומה-מהשארה (פרוואטי-שיווה) הרוקדת בתוך קשת צ'איטיה.[16]

בתוך המקדש עמודים ופילסטרים מגולפים בצורה מורכבת עם אפריזים המתארים את הבהאגווטה פוראנה (וישנויזם), את השיווה פוראנה (אנ') (שיוויזם) ואת הראמאיאנה. אפריז אחד מראה את מלך השדים רוואנה מנסה להרים את הר קאילאש (אגדה בשם רווננוגרה), אחרים מראים את מעשי הקונדס השובבים של קרישנה, ואחרים מספרים על הקליאנסונדארמורטי (נישואי שיווה ופרוואטי). תבליט אחד במיוחד מראה את שיווה יוצא מהלינגה הגלילית. בתקרת המנדפה יש גילופים של שיווה, ננדי ופרוואטי המחזיקה את סקאנדה. תבליט זה מוקף בהאשטה-דיקפלאס (שמונה מגינים לכל אחד מהכיוונים).[16]

מקדש מליקרג'ונהעריכה

מימין: הכניסה למקדש מליקרג'ונה; משמאל: גילוף בקירות.

מקדש מליקרג'ונה, הקרוי גם "טריאלוקיימהדווי מאהא סאילה פרסדה" בכתובת מקומית, הוא מקדש לשיווה מאמצע המאה ה-8 בחסות המלכה טריאלוקיימהדווי.[17] הוא ממוקם דרומית למקדש קאשי וישוונאתה, מדרום-מערב למקדש סנגאמשווארה ובקרבה למקדש וירופאקשה. המקדש נבנה בערך באותה תקופה כמו מקדש וירופאקשה, בעיצוב ובמערך דומים, אך הוא קטן מעט יותר ויש ביניהם כמה הבדלים משמעותיים.

 
נאהבים בתוך מקדש מליקרג'ונה

המקדש משקף ארכיטקטורה מפותחת לחלוטין בסגנון וימאנה מדרום הודו. בגרבה גרייה שלו (קודש הקודשים) יש לינגה שיווה, והוא כולל שביל הקפה (פראדקשינה פאתה). מול המקדש נמצא חדר כניסה (אנטרלה) עם מקדשים קטנים לדורגה, כמהישהאסוראמרדיני (דורגה הנלחמת בשד בעל ראש התאו), ועוד אחד עבור גנש מכל צד, שניהם ריקים כרגע. במקדש כלול ננדי-מנדפה שבו ננדי פונה לקודש הקודשים.[17] הגישה אל קודש הקודשים נעשית דרך סבהא-מנדפה עם עמודים (אולם קהילה) עם מרפסות כניסה, מתחמים סגורים (פרקרה) ושער (פרטולי).[17]

במקדש, אף על פי שהוא דומה למקדש וירופאקשה, נערכו ניסיונות ברעיונות ארכיטקטוניים חדשים המבדילים אותו. התיאור של שיווה רוקד כנטארג'ה במקדש מליקרג'ונה ממוקם בקשת הרדודה של הסוקנאסה.[ה] דוגמה נוספת, בקומה העליונה ביותר של מבנה העל של השיקרה של מקדש זה חסרים אלמנטים של הארה (חוטים), בעוד שגגו הוא חצי כדור, בניגוד לגג הריבועי של מקדש וירופאקשה.[17]

השימוש בפיתוחי אבן לתאר סיפורים רווח בכל המקדש. אגדות האפוסים ההינדים והפוראנות (אנ')[ט"ו] מתוארות על עמודי המקדש באולם הקהילה. סיפורים אלה חוצים את כל המסורות העיקריות בתוך ההינדואיזם, כולל שיוויזם, וישנויזם ושאקטיזם. הראסה לילה של קרישנה (אחת מאגדות קרישנה), שסיפוריו נמצאים בבהאגווטה פוראנה, מוצגים באפריזים כמו גם אגדות הינדיות מהפנצ'טנטרה. כמו מקדשים הינדים אחרים, גם האפריזים של מקדש מליקרג'ונה מראים סצנות של קאמה (אנ') (תשוקה) ומאיתונה (אנ')[ט"ז] של זוגות מאוהבים. במקומות אחרים, סצנות ארתה (אנ')[י"ז] כגון עובד ההולך עם פיל הנושא בולי עץ ונשים רווקות עם הבעות רגשיות שונות מגולפות באבן.[17] אחת מהנשים אוחזת כלי נגינה מהמאה ה-8.

מקדש וירופאקשהעריכה

מימין: מקדש וירופאקשה מהפינה הדרום-מערבית; משמאל: מקדש ננדי (מקדש פעיל).

מקדש וירופאקשה, הממוקם דרומית מיידית למקדש מליקרג'ונה, הוא הגדול והמתוחכם מבין המונומנטים בפטאדקל. בכתובות הוא מכונה "שרי לוקשווארה מהסילה פרסדה", על שם נותנת החסות שלה המלכה לוקמהאדווי, והוא מתוארך ל-740 לספירה.[3] המקדש ראוי לציון במגוון ובאיכות הבנייה המדגימים סגנון אדריכלות דרווידית (אנ') מפותח, כמו גם בשל העובדה ששמותיהם של האומנים מופעים בכתובות מתחת לפאנלים עליהם עבדו.[3]

כמקובל במקדשים אחרים בפטאדקל, מקדש וירופאקשה נבנה כשפניו מזרחה ובמרכזו גרבה-גרייה (קודש הקודשים) ריבועית, עם שיווה לינגה, מוקף שביל הקפה מקורה (פראדקשינה פאתה). מול קודש הקודשים נמצא אנטרלה (פרוזדור) עם שני מקדשים קטנים שבתוכם פסלים של גנש ופרוואטי, בהיבט הדורגה שלה, כמהישהאסוראמרדיני (דורגה הנלחמת בשד בעל ראש התאו).[3] ביתן ננדי החיצוני מיושר על ציר מזרח-מערב, כמו גם המנדפה והחדר הקדמי. אתר המקדש יוצר מלבן המורכב מריבועים תחומים בקירות, המעוטרים בגילופים. בתוך המתחם נמצאים מקדשים קטנים יותר, מתוכם היו פעם 32, בהתבסס על מתווה המערך הבסיסי, אך מאז רובם אבדו. הכניסה מובילה למנדפה עם 18 עמודים (4-5-מעבר-4–5, עם קבוצה של 4x4 המהווה את המנדפה הפנימית ושניים המובילים לחלל הדרשנה).

 
תבליט בתוך מקדש וירופאקשה

המגדל מעל קודש הקודשים הוא מבנה פירמידה בן שלוש קומות, כאשר כל קומה נושאת מוטיבים המשקפים את אלה שבקודש הקודשים מתחתיה. עם זאת, לשם הבהרת הקומפוזיציה, האומנים פישטו את הנושאים בבליטות של הפילסטרים ובגילופים המורכבים. הקומה השלישית היא הפשוטה ביותר, שיש בה רק קוטות (סוג של קישוט) של מעקה, גג קוטה שכל חזית מעוטר בקשתות גוואקשה - מבנה המקובל במקדשים הינדים של אדריכלות דרווידית מאוחרת יותר. כד דמוי קלאסה, המקובל בפסטיבלים, בטקסים חברתיים ובטקסים אישיים כמו חתונות, מכתיר את המקדש. החלק העליון של כד זה נמצא 17.5 מטר מעל הפלטפורמה של המקדש, הגבוה ביותר בין מקדשי דרום-הודו לפני המאה ה-9. הסוקנאסה על המגדל גדולה, מעל מחצית מגובה מבנה העל, כדי לסייע לראות מרחוק.

 
אפריז ממקדש וירופאקשה המציג שניים מאגדות פנצ'טנטרה

קירות קודש הקודשים, וגם אלה של חלל המנדפה הסמוך, מעוטרים בפיתוחים מורכבים. גילופים אלה מתארים דימויים של אלוהויות מהשיוויזם, וישנויזם ושאקטיזם, ונושאים, כמו וראהא ונראסימה (אוואטרים של וישנו), בהאיראבה ונטארג'ה (אוואטרים של שיווה), האריארה (חצי שיווה וחצי וישנו), לקולישה (שיוויזם), ברהמה, האלה דורגה, סראסווטי, לקשמי ואחרים.[3] לדברי ג'ורג' מיצ'ל, הגילופים על הקירות החיצוניים והמרפסת של מקדש וירופאקשה הם "אמצעי לקומפוזיציות פיסוליות מגוונות, ללא ספק המספר הגדול ביותר שנמצא בכל מונומנט קדום של צ'לוקיה". מלבד אלים ואלות הינדיות, פאנלים רבים מציגים אנשים כזוגות, בחיזור ובמאיתונה,[ט"ז] או כפרטים שעונדים תכשיטים או נושאים כלי עבודה.

במקדש יש אפריזים רבים המציגים מגוון נושאים כמו, למשל, שני גברים נאבקים, רישי (חכם הודי) עם וישנו, רישי עם שיווה, וישנו המציל את איראווטה (אנ'), הפיל הלבן שנלכד על ידי תנין בבריכת לוטוס, סצנות של מבדדים, וסאדהו (אנשי דת) יושבים במדיטציה בתנוחת יוגה. אלים ודים כמו סוריה (אנ') (אל השמש) שרכב על מרכבה עם ארונה, אינדרה רוכב על הפיל איראווטה ואחרים מגולפים באבן. כמה מתארים סצנות מהראמאיאנה כמו אלו של האייל הזהוב, האנומן, סוגריבה, ואלי, רוואנה וציפור ג'אטאיו, סיטה נחטף, מאבקי ראמה ולקשמנה. אפריזים אחרים מראים סצנות מהמהאבראטה, סיפור חייו השובב של קרישנה בבהגוואטה פוראנה והאריוומסה וכן אגדות מהפנצ'טנטרה וטקסטים הינדים אחרים.

המקדש מכיל כתובות משמעותיות היסטורית המספקות רמזים על החברה והתרבות של הודו מהמאה ה-8. לדוגמה, כתובת אחת מציינת מענק ל"מוזיקאים של המקדש" על ידי המלכה.

מקדש קאילשה המפורסם במערות אלורה היה מעוצב על פי מקדש זה, אם כי מקדש וירופאקשה עצמו עוצב על פי מקדש קאילאסנאתה (אנ') בקנצ'יפורם.[3]

מקדש פפאנאתהעריכה

 
מקדש פפאנאתה

מקדש פפאנאתה ממוקם בנפרד מהמקבץ הראשי של שמונה המונומנטים. הוא ממוקם כחצי קילומטר דרומית למקדש וירופאקשה ותוארך לקראת סוף תקופת שלטון צ'לוקייה הקדומה, בערך באמצע המאה ה-8.[18] המקדש ידוע בשילוב החדשני שלו של סגנונות המקדש ההינדי הדרווידי וסגנון נגארה.

המתווה החריג של המקדש נובע אולי מבנייתו, שהתרחשה בשלושה שלבים, אך חסרות ראיות אפיגרפיות התומכות בהשערה זו. הפרטים האדריכליים והפיסוליים שלו אכן מראים נושא עקבי ומאוחד, המעיד על תוכנית. המקדש ארוך יותר, ובו שתי מנדפות מקושרות זו לזו, אחת עם 16 עמודים ואחת עם 4 עמודים. העיטורים, המעקות וחלקים מסוימים במערך הם בסגנון דרווידי, ואילו המגדל והגומחות עם הפילסטרים הם בסגנון נגארה.

כמו המקדשים האחרים, מקדש פפאנאתה פונה מזרחה לכיוון הזריחה ויש לו לינגה שיווה בגרבה גרייה (קודש הקודשים), אלא שאין ננדי מנדפה. במקום זאת, יש תבליט של ננדי השוכנת בסבהא מנדפה מול קודש הקודשים.[18] קירות המקדש בולטים באלילים המגולפים ובנושאים של השייוויזם והווישנויזם; דורגה מתואר באחת הגומחות. על הקירות מוצגים לוחות מגולפים מסובכים המתארים אגדות כמו הראמאיאנה וקטעים מאגדת קיראטארג'וניה (Kirātārjunīya, המאבק של ארג'ונה בעזרת שיווה המחופש לקיראטה, צייד איש ההרים).[18]

מרכז התקרה מעוטר בשיווה נטארג'ה מפורט, בעוד שלוחות תקרה אחרים מראים וישנו; לוח אחד מראה אותו בתנוחת שכיבה (אננטסאיאנה). בחוץ, במנדפות, תבליטים של רווקות וזוגות, בחיזור ובשלבים שונים של מאיתונה.[ט"ז] בפאנלים רבים מוצגים מוזיקאים עם כלי נגינה מסוגים שונים.[18]

מקדש ג'יין נאראיאנהעריכה

 
מקדש ג'יין נאראיאנה

מקדש ג'יין בפטאדקל נבנה במהלך המאה ה-9, אולי בחסות המלך קרישנה השני משושלת רשטרקוטה (אנ') או שושלת צ'לוקייה של קאלייני. בניגוד לתשעת המקדשים האחרים, במקדש נראיאנה חסרים אלוהים הינדים ופאנלים מורכבים של תשעת האחרים, אך במקום זאת יש פסל של ג'ינה מגולף בשולי הקפוטה (הגג החורג מהקיר, מזחילה) בצד הצפוני.[19][19]

כמו המקדשים ההינדים, כולל מקדש זה גם קודש קודשים ריבועי, שביל הקפה, חדר כניסה, מנדפה ומרפסת. המנדפה מחולקת לשבעה מפרצים בקירות הצפוניים והדרומיים, עם גומחות צרות המכילות ג'ינאס יושבים. המפרצים הם בסגנון צפון הודו, ובקומת המגדל יש שיקרה ריבועית מגולפת.[19]

במנדפה יש שורה של עמודי אבן חול. הקקשאסנה (מרפסת עם מושבים) מעוטרת בדמויות של רקדנים, פורנה-גטה, נידהיס, ויאלות, אך חלק מהיצירות הושלמו רק חלקית. הכניסה כוללת גילוף בגודל אמיתי של פלג גוף עליון של פיל עם רוכבים.[19] על פי אדם הרדי (Adam Hardy), הגומחות של מנדפה מקדש ג'יין זה אולי כללו בעבר פסלים.

הסקר הארכאולוגי של הודו (ASI) ערך חפירות באתר שהניבו עדויות למקדש ישן יותר ולנוכחות של ג'יין. על פי ה-ASI, החפירות חשפו "שרידי מתחם מקדש גדול שנבנה בלבנים וגם פסל יפהפה של טירתנקרה (אנ')[י"ח] הניצב בתנוחת סמא-בהאנגה, מה שמצביע על קיומו של מקדש, שהוקם כנראה לפני או בתחילת שלטון שושלת צ'לוקייה הקדומה".[19]

מונומנטים אחרים וכתובותעריכה

כתובת בקאנדה עתיקה של קיסר צ'לוקייה ויקרמאדיטייה השני על עמוד הניצחון, מקדש וירופאקשה, פטאדקל 733–745
כתובת קאנדה עתיקה המתארת את המענק שניתן למקדש סנגאמשווארה על ידי מלך צ'לוקייה ויג'איידיטייה סביב שנת 1162

מספר כתובות בשפת הקאנדה העתיקה נמצאו בפטאדקל, בעיקר במקדשים וירופאקשה, סנגאמשווארה ופפאנתה. כתובות אלו מהוות מקור מידע חשוב בנוגע למענקים שהעניקו המלכים ויקרמאדיטייה, ויג'איידיטייה, מלכות שונות ואחרים, להקמת המקדש ולהפעלתו.[20] הם גם מעניקים תובנה חשובה לגבי התפתחותם של כתבים הודיים שונים. כדוגמה, טור אחד מסוים מהמאה ה-8 רשום בשני כתבים של סנסקריט, כתב סידהמטריקה מצפון הודו וכתב הפרוטו-קאנדה-טלוגו של דרום הודו.

מונומנטים בולטים אחרים בפטאדקל כוללים עמוד אבן מונוליתי ועליו כתובות רבות, מקדש נגאנאתה, מקדש מהאקוטשווארה, הכולל גם מספר כתובות, וכן כמה מקדשים קטנים המוקדשים לשיווה. ליד מקדשי וירופאקשה, סנגאמשווארה ומליקרג'ונה נמצא עמוד אבן של שיווה, הכולל סמל קלשון משולש. על העמוד כתובות המציינות שהוצב על ידי ג'ננה שיווצ'רייה מהיישוב מריגאתניקהארה הממוקם על הגדה הצפונית של הגנגס, וכי הוא העביר חלקת אדמה לוויג'ישווארה.[21]

בשנת 2008 כתב אופינדר סינג כי ס. ונקטשאיה (S. Venkateshaiah), ארכאולוג בכיר ב-ASI, איתר את המחצבה ששימשה מקור לאבנים במרחק של כ-5 קילומטרים מפטאדקל. האתר בולט ברישומים של שיווה, ננדי, דורגה, גנש, קלשון משולש, טווס, צלב קרס, סמלים וכתובות. חלקם עשויים להיות סמלים של גילדות (סנגהאטה) שחצבו וסיפקו את האבנים למקדשים.[22]

חשיבותעריכה

על פי היסטוריונית האמנות קתלין קמינגס (Cathleen Cummings), המונומנטים בפטאדקל הם דוגמה משמעותית מבחינה היסטורית לדת, חברה ותרבות, במיוחד של הינדים וג'יין, באזור הדקאן והם ביטוי למלכות ההינדית ולהשקפת העולם הדתית של הודו מהמאה ה-8. היא כותבת כי בעלי המלאכה מבטאים את המושגים הסותרים של דהרמה (חובה, סגולה, צדק) ומוקשה (Moksha, שחרור) בתאולוגיה ההינדית, ובמיוחד זרם הפשופטה של השיוויזם. יתר על כן, היא קובעת כי המשמעות טמונה לא רק בפסלים אינדיבידואליים אלא גם במיקומם היחסי וברצף שלהם, כמו גם כיצד הם מבטאים את המתח ההיסטורי במסורת הדתית ההינדית בין חייו המהודרים של בעל הבית לחיי הנזיר המתכחש להבלי העולם.

הביטויים של דהרמה, במיוחד רג'ה-דהרמה (סמכות מלכותית וחובה) כפי שהדגים המלך ראמה, ומוקשה נראים בכל המקדשים השונים בפטאדקל. הראשון מתואר באפריזים שונים תוך שימוש בדוגמאות לסיפור חייו של ראמה מהראמאיאנה, ואילו האחרון מתבטא בתבליטים של לקולישה, נטארג'ה, יוגה וסגפנים רבים. דימויים אחרים שרווחים במיוחד בפטאדקל הם בין פורושה לפרקריטי (אנ'),[י"ט] הנשמה והחומר, הגברי והנשי.

המקדשים בפטאדקל הם סמל לנטייה של שושלת צ'לוקייה לאינטגרציה וניסויים, וכתוצאה מכך מיזוג סגנונות האדריכלות מצפון ומדרום הודו. זה ניכר במיוחד כאשר בוחנים יחד את הארכיטקטורה בפטאדקל, איהולה ובדמי. איהולה, במאה החמישית, שימש כחממה למושגים שיובילו לשילוב סגנונות זה. מושגים אלה שוכללו עוד יותר בבדמי במהלך המאות ה-6 וה-7. שיאו של זה הוא, כמתואר על ידי אונסק"ו: "שיא האמנות האקלקטית שבמאות ה-7 וה-8 השיגה תערובת הרמונית של צורות אדריכליות מצפון ודרום הודו".[23]

המוזיקה ואומנויות מתקופת ימי הביניים המוקדמתעריכה

בין הפסלים בפטאדקל נמצאה לאוטה בעל צוואר ארוך (דמוית סיטאר) המתוארכת למאה העשירית. באתר מוצגים גם אפריזים עם כלי נגינה קונבנציונליים יותר, אך הלאוטה ארוכת הצוואר מרמזת שהייתה מסורת של מוזיקאים שעיצבו כלי נגינה חדשים. דוגמה נוספת היא ציתר המקל מהמאה השביעית שנמצא מגולף בתבליט במהאבליפורם בטאמיל נאדו.[24]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פטאדקל בוויקישיתוף

ביאוריםעריכה

  1. ^ סוגה נרחבת של ספרות הודית על מגוון רחב של נושאים, במיוחד על אגדות ופולקלור מסורתי
  2. ^ אגדת המאבק של ארג'ונה בסיועו של שיווה המחופש לקיראטה, צייד איש ההרים
  3. ^ באדריכלות ההינדית, ובמיוחד בארכיטקטורת המקדש ההינדי, מנדפה הוא אולם גדול המחוזק בשורות עמודים או ביתן לטקסים ציבוריים
  4. ^ בדרום הודו החלק העליון של הווימאנה, בדרך כלל כיפה המסתיימת באלמנט קישוטי
  5. ^ 1 2 3 sukanasa, מבנה מקושט חיצוני מעל הכניסה למקדש הפנימי
  6. ^ שיווה כאדון הריקוד
  7. ^ אחד האווטאר ה-28 והאחרון של שיווה
  8. ^ 1 2 יצור ים אגדי במיתולוגיה ההינדית.
  9. ^ 1 2 דיסקת אבן מפולחת או מחורצת, בדרך כלל עם רכסים על השפה המוצבת על ראש השיקרה של מקדש הינדי
  10. ^ כינוי בדרום הודו למגדל שנבנה מעל לגרבה-גרייה. צורתו כשל פירמידה מדורגת
  11. ^ יצור מיתולוגי המתואר כחלק אריה, חלק פיל וחלק סוס
  12. ^ בהינדואיזם, הגאנות הן מלווים של שיווה ומתגוררים בהר קאילאש
  13. ^ גיבור אגדה, חכם שלא הסכים לסגוד לפרוואטי אלא לשיווה בלבד ולכן קולל לאבד את בשרו
  14. ^ פרצוף מפלצתי עז עם ניבים ענקיים, ופה פעור, נפוץ מאוד באיקונוגרפיה של אדריכלות המקדש ההינדי בהודו
  15. ^ סוגה נרחבת של ספרות הודית על מגוון רחב של נושאים, במיוחד על אגדות ופולקלור מסורתי
  16. ^ 1 2 3 יחסי מין במסגרת סקס טנטרי
  17. ^ אחת מארבע המטרות של חיי האדם בפילוסופיה ההודית. המילה ארתה מתורגמת כ"משמעות, חוש, מטרה או מהות" בהתאם להקשר
  18. ^ בג'יינזם מורים-נביאים המכונים גם ג'ינאס, שזכו לשחרור מהמעגל האינסופי של הלידות מחדש
  19. ^ בהינדואיזם, ההיבט הנשי של כל צורות החיים

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 [https://asi.nic.in/pattadakal/ Group of Monuments at Pattadakal (1987), Karnataka
  2. ^ 1 2 Group of Monuments at Pattadakal, UNESCO; See also Advisory Body Evaluation (ICOMOS), UNESCO
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 World Heritage Sites – Pattadakal – Monuments Virupaksha Temple
  4. ^ Gary Tarr (1970), Chronology and Development of the Chāḷukya Cave Temples, Ars Orientalis, The Smithsonian Institution and Department of the History of Art, University of Michigan, Vol. 8, pp. 155-184
  5. ^ "Pattadakal". National Informatics Center. אורכב מ-המקור ב-11 September 2004. 
  6. ^ "Carved for eternity - Pattadakal". The Hindu. 6 באפריל 2013. 
  7. ^ Hermann Kulke; Dietmar Rothermund (1998). A History of India. Routledge. עמ' 106–113. ISBN 978-0-415-15482-6. 
  8. ^ 1 2 T. Richard Blurton (1993). Hindu Art. Harvard University Press. עמ' 53–55, 212–218. ISBN 978-0-674-39189-5. 
  9. ^ Christopher Tadgell (2015). The East: Buddhists, Hindus and the Sons of Heaven. Routledge. עמ' 90–95. ISBN 978-1-136-75384-8. 
  10. ^ 1 2 3 4 Kadasiddheswara Temple (אורכב 01.10.2017 בארכיון Wayback Machine), ASI India (2011)
  11. ^ 1 2 3 Jambulingeswara Temple (אורכב 23.03.2018 בארכיון Wayback Machine), ASI India (2011)
  12. ^ 1 2 3 4 galaganatha, ASI India (2011)
  13. ^ 1 2 3 Chandrashekhara Temple (אורכב 23.03.2018 בארכיון Wayback Machine), ASI India (2011)
  14. ^ 1 2 3 4 Sangameshwara Temple (אורכב 01.10.2017 בארכיון Wayback Machine), ASI India (2011)
  15. ^ Norman Yoffee (2007). Negotiating the Past in the Past: Identity, Memory, and Landscape in Archaeological Research. University of Arizona Press. עמ' 164–167. ISBN 978-0-8165-2670-3. 
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Kasivisweswara Temple (אורכב 22.04.2018 בארכיון Wayback Machine)
  17. ^ 1 2 3 4 5 Mallikarjuna Temple (אורכב 23.02.2017 בארכיון Wayback Machine), ASI India (2011)
  18. ^ 1 2 3 4 Papanatha Temple, ASI India (2011)
  19. ^ 1 2 3 4 5 Jaina Temple (אורכב 01.12.2015 בארכיון Wayback Machine), ASI India (2011)
  20. ^ James Campbell (1884). Gazetteer of the Bombay Presidency: Bijápur. Government Central Press. עמ' 669–673. 
  21. ^ Subhash C Biswas D. Sc., India the Land of Gods, PartridgeIndia, 2014, ISBN 9781482836554
  22. ^ Upinder Singh (2008). A History of Ancient and Early Medieval India: From the Stone Age to the 12th Century. Pearson Education. ISBN 978-81-317-1677-9. 
  23. ^ Advisory Body Evaluation (ICOMOS)
  24. ^ Stephen Slawek (1987). Sitār Technique in Nibaddh Forms. Motilal Banarsidass. עמ' 6–7. ISBN 978-81-208-0200-1.