אוגוסטינוס

אורליוס אוגוסטינוס (בלטינית: Aurelius Augustinus;‏ 13 בנובמבר 354 – 28 באוגוסט 430) היה פילוסוף ותאולוג נוצרי, מאבות הכנסייה הלטיניים ואחד האישים המשפיעים ביותר על הנצרות המערבית לדורותיה. אוגוסטינוס הוכרז כקדוש וכדוקטור של הכנסייה הקתולית.

אוגוסטינוס
Aurelius Augustinus

תמשיח המציג את דמות אוגוסטינוס מן המאה השישית, בבזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו.
לידה	13 בנובמבר 354 תאגאסטה , האימפריה הרומית
פטירה	28 באוגוסט 430 (בגיל 75) היפו רגיוס , האימפריה הרומית המערבית
מקום קבורה	San Pietro in Ciel d'Oro
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית, מניכאיזם
תחומי עניין	תאולוגיה, אתיקה, מטאפיזיקה פילוסופיה פוליטית
עיסוק	פילוסוף, משורר, סופר, כומר קתולי, בישוף טיטולרי, היסטוריון, תאורטיקן מוזיקה, דרשן, תאולוג, אוטוביוגרף, בישוף קתולי
הושפע מ	קיקרו, פלוטינוס, פאולוס, אמברוזיוס, טרטוליאנוס טיקוניוס, אפלטון, מאני
השפיע על	יוהאן סקוטוס, תומאס אקווינס, מרטין לותר, ק.ס. לואיס, ויטגנשטיין
מדינה	רומא העתיקה
יצירות ידועות	וידויים, עיר האלוהים, על השילוש
צאצאים	אדאודאטוס

קורות חייו

אוגוסטינוס מאת פיליפ דה שאמפן

אוגוסטינוס נולד בעיר תאגסטה בפרובינקיה הרומית נומידיה, בצפון אפריקה (סוק אהראס באלג'יריה). אביו, פטריקיוס, היה עובד אלילים, ואמו, מוניקה, נוצרייה. בגיל 17 הלך ללמוד בקרתגו לטינית, מתמטיקה, מוזיקה, פילוסופיה ורטוריקה.

בקרתגו התרחק אוגוסטינוס מהנצרות ונפתח להשפעות שונות. הוא הצטרף לזרם המניכאיזם, אמונה דואליסטית ואסקטית קיצונית. אוגוסטינוס היה מניכאי במשך תשע שנים. בעת שהותו בקרתגו החזיק פילגש במשך כ-15 שנים, ונולד לו ממנה בן ושמו אדאודטוס. אדאודטוס נטבל יחד עם אביו לנצרות, אך מת בעודו נער.

כשהגיע לגיל 29 נסע לרומא, ואחר כך הצטרף לאוניברסיטה של מילאנו כפרופסור לרטוריקה. אט-אט החל אוגוסטינוס לשוב ולהתקרב אל הנצרות, כפי שייחלה אמו מאז ומתמיד. תחילה מצא עניין רב בפילוסופיה, ובמיוחד בכתבי קיקרו והורטנסיוס ובאנאדות מאת פלוטינוס. אוגוסטינוס הושפע מן הפילוסופיה הנאו-אפלטונית עד יומו האחרון. כתבי הקודש נראו לו גסים ועממיים ביחס לספרות הלטינית הגבוהה, והוא מיאן להתעמק בהם.

כל זה השתנה כאשר הכיר אוגוסטינוס את אמברוזיוס, בישוף מילאנו, ושמע את דרשותיו. אמברוזיוס היה בעל השכלה רחבה, ואוגוסטינוס התרשם מן הפירושים האלגוריים שנתן לסיפורים בכתבי הקודש. בהשראתו, הלך אוגוסטינוס והתמסר לנצרות. אוגוסטינוס הושפע גם מדמותו של פאולוס השליח, שהפך בבת אחת, בהשפעת החסד האלוהי, מרודף הכנסייה לאחד ממנהיגיה. אוגוסטינוס העריץ את הנצרות וייחל למהפך דומה, אולם התקשה להתחייב לחיי פרישות. יום אחד, ביושבו בגן במילאנו, סיפר ששמע קול ילדותי שציווה עליו: "טול וקרא, טול וקרא". אוגוסטינוס פתח את כתבי השליח וקרא מתוכם את פסוקים י"ג-י"ד באיגרת אל הרומים פרק י"ג: "לֹא בְזוֹלֲלוּת וּבְשִׁכָּרוֹן וְלֹא בְּגִילּוּי עֲרָיוֹת וַעֲשׂוֹת זִמָּה וְלֹא בִמְרִיבָה וְקִנְאָה׃ כִּי אִם־לִבְשׁוּ אֶת־הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְדַאֲגוּ לִבְשַׂרְכֶם אַךְ־לֹא לְהַגְבִּיר הַתַּאֲוֹת". סיפורו האישי הוא אחד התיאורים המפורסמים של המרה לנצרות.

בעקבות זאת הטביל אמברוזיוס ב-387 את אוגוסטינוס. הצעיר עזב את האוניברסיטה וחזר לעיר מולדתו באפריקה, מכר את רכושו, חילק את הכסף לעניים, הקים מנזר וכתב עבורו תקנון.

אוגוסטינוס החל את דרכו בכמורה כממלא מקומו של ולריוס, בישוף היפו רגיוס (כיום העיר ענאבה באלג'יריה). הקהל אהב את דרשותיו משום שהיה נואם מוכשר. כאשר מת ולריוס ב-391, בחרו בו לבישוף, תפקיד שמילא עד מותו, ובשלו נודע כ"אוגוסטינוס מהיפו". ממקום כהונתו נטל אוגוסטינוס חלק מכריע בהתפתחותה ובעיצוב דמותה של הכנסייה, מבחינה תאולוגית ואתית כאחד. לא ניתן להפריז בחשיבות השפעתו על הנצרות המערבית עד עצם היום הזה.

אוגוסטינוס התנגד לפולחן הקדושים, שהועתק מפולחן האלילים, ונאבק נגד המינים והפלגנים ובעיקר נגד הדונאטיזם שנפוץ באפריקה הרומית. הדברים הגיעו לכדי כך שהקיסר הונוריוס נאלץ לזמן מועצה כנסייתית ב-411, על מנת לפתור את הסכסוכים. המועצה תמכה באוגוסטינוס ופקדה לסגור את הכנסיות הדונאטיסטיות, והדונאטיסטים הגיבו באלימות וברצח. אוגוסטינוס, שאמר בעבר ש"אין לכפות איש לתוך אחדות המשיח... עלינו ללחום אך ורק בעזרת טענותינו ולגבור אך ורק בכוח השכל", שינה את טעמו. הוא ביקש מהשלטונות לאכוף בכוח את החוק על הדונאטיסטים.

סופו של אוגוסטינוס בא כאשר גאיזריק, מנהיג הוונדלים, כבש את צפון אפריקה ב-429. אוגוסטינוס נותר בהיפו הנצורה ודרש בפני התושבים. בחודש השלישי למצור, בשנת 430, מת בגיל 76.

חיבוריו

אוגוסטינוס היה בעל כישרון כתיבה יוצא מן הכלל, הוא כתב למעלה מ-230 חיבורים. הכתבים הרבים שהותיר אחריו עולים במספרם על כל מה שהותיר מחבר קדום אחר. בעיקר ידוע ספרו האוטוביוגרפי "וידויים", שכתב ב-397 ובו הוא מפרט את חטאיו ותשובתו.

בין השנים 413–426 כתב אוגוסטינוס את עיר האלוהים – De Civitate Dei, שעוסק בפילוסופיה היסטורית. את החיבור, המשווה בין הקיסרות הרומית לכנסייה שהיא מלכות השמים, כתב אוגוסטינוס בעקבות בזיזת רומא על ידי אלאריך מנהיג הוויזיגותים ב-410. בספר נטל גם את המילה saeculum, "הזמן הזה", והפכה למשל לעידן שלפני הביאה השנייה, שבו נגזר על הנוצרים לחיות בעולם החומר ולהתפשר איתו ועם שוכניו – משימוש זה נגזרו, בתאולוגיה הנוצרית ובעולם המערבי, המונח "חילוני" (סקולארי) על כל נגזרותיו.

עובדי האלילים באימפריה המתפוררת האשימו את הנצרות בביזה וטענו שזהו גמולה של העיר שהרסה את מקדשיהם וניתצה את פסיליהם. אוגוסטינוס נאלץ להגן על הנצרות בטענה שלא האמונה הנוצרית החדשה הביאה לה זאת, אלא שנות האלילות הרבות קודם לכן.

החיבור הדוגמטי על השילוש – De Trinitate נמשך כ-15 שנה. בחיבורו זה ניסה אוגוסטינוס למצוא אנלוגיות מחיי בני אדם לשילוש הקדוש.

אוגוסטינוס כתב גם חיבורים פילוסופיים-תאולוגיים כמו על הישארות הנפש, וכן חיבורים פולמוסיים ופירושים למקרא.

בנוסף, כתב תקנון למנזר שייסד, מחולק ל-Praeceptum, ‏Ordo Monasterii ומכתב 211 שבו הכללים מותאמים למנזר נשים.

השקפתו והפולמוסים

אוגוסטינוס נחשב להוגה הנוצרי הראשון שהעניק לגיטימציה מפורשת להשתתפות נוצרים בפעולות לוחמה מסוימות וכתב כי:

”ככלל, מלחמות צודקות הן מלחמות הנוקמות על פגיעות – במידה שאומה או מדינה שנגדה מתנהלת מלחמה נמנעת מלהעניש עבירה שבוצעה על ידי אזרחיה או מלהחזיר דבר שנלקח ללא הצדקה.” עמדה זו התבססה על השקפתו של אוגוסטינוס שהמוסר דורש "לשמור עליו [על הזולת] מלחטוא, או להעניש אותו על חטאו, על מנת שהאדם הנענש יפיק תועלת מניסיונו או שאחרים יראו וייראו".

אוגוסטינוס נלחם בעוז נגד המינויות השונות שנולדו באותה תקופה בנצרות, הוא יצא נגד המינות הדונטיסטית, ובסוף ימיו נלחם בכל כוחו במינות הפלגיאנית. הרקע למלחמתו האחרונה נעוץ בפרסום חיבוריו על השקפתו בנוגע לחטא הקדמון והבחירה החופשית:

הוויכוח על בחירה חופשית מול החטא הקדמון

כיוון שבמהלך חייו שינה אוגוסטינוס את חשיבתו התאולוגית לכאן ולכאן, ניתן למצוא סתירות רבות בין חיבוריו המוקדמים לאלו המאוחרים. בימי נעוריו כתב מסה שנקראה 'על הבחירה החופשית' – De Libere Arbitrio, ובה הציע, על פי התורה המניכאית, שהרוע הוא תוצאת הבחירה החופשית: האל רצה שתהיה לאדם בחירה חופשית ולכן נתן לו את הטוב והרע.

אולם ב"עיר האלוהים" שינה אוגוסטינוס את השקפותיו: הוא טען, בעקבות פאולוס, שהעולם והאדם נבראו טובים, אבל החטא הקדמון שהוא יצר הגאווה, הסית את האדם לחשוב שהוא האדון וכך הוא נהיה משועבד לתאוותו ואין אפשרות לשנות את המצב הזה, אף ללא קיום מצוות ומעשים טובים. מאידך, לאדם יש אפשרות בחירה בין הטוב ובין הרע ואלוהים רק צופה ברוח קודשו בבחירה של האדם.

תורת החטא הקדמון הייתה ידועה קודם לכן מפי פאולוס וממשיכי דרכו (טרטוליאנוס, קיפריאנוס ואמברוזיוס), אך פותחה עוד יותר על ידי אוגוסטינוס – לדעת אוגוסטינוס, אדם וחוה שחטאו בחטא התאווה, גרמו לכך שגם צאצאיהם בני האדם נהיו שותפים לאשמתם; עצם קיומו של האדם תלוי בפרייה ורבייה, אך זוהי גם קללתו של האדם, שכן דבר זה תלוי בתאווה. לפיכך רק מעטים יינצלו מיום הדין ולא יהיו אלו שיעשו מעשים טובים בהכרח, אלא אותם אלה שהאל, בנה של מרים, ריחם עליהם וגאל אותם ברחמיו בחסדו – "אשה הוליכתנו לאבדון ואשה תחזירנו אל הישועה". ישו שמת כעבד, החזיר לאנושות את מידת הענווה והכשיר את בני האדם לקבלת החסד והישועה.

פלגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409, יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס. הוא ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים. פלגיוס כתב כי חוקי האל והסקרמנטים מטהרים את האדם; הוא כפר בחטא הקדמון וטען בדומה ליחזקאל הנביא כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו", ובכך שמטילים על האל את חטאות האדם גורמים להתנוונות הטבע הפנימי של האדם.

ב-415 הזהיר אוגוסטינוס את הירונימוס מפני פלגיוס, ובעקבות הוויכוחים הרבים נערכה מועצה מזרחית שבו זוכה פלגיוס, אולם במועצה באפריקה שנערכה לאחר מכן בהשפעת אוגוסטינוס, הוכרזה דעתו של פלגיוס כמינות והאפיפיור אינוקנטיוס תמך בה. לאחר מכן מת האפיפיור ואת מקומו תפס זוסימוס, שזיכה את פלגיוס, אולם הקיסר הונוריוס נזף באפיפיור וזה חזר בו.

בסופו של דבר נאספה ועידת אפסוס בשנת 431 והיא הוקיעה את ההשקפה הפלגיאנית, שהאדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, ככפירה.

יחסו לסקרנות ולמדע

אוגוסטינוס כתב נגד הסקרנות, השאיפה לידע והחקירה המדעית. הוא כתב "לכך מצטרף עוד פיתוי רב סכנות...זוהי תשוקת הסקרנות הריקה הנחווית באמצעות הגוף ומוסווית באמצעות השמות 'ידיעה' ו'מדע'...עבור זה יוצאים בני האדם לחקור את נסתרות הטבע, שהבנתם היא מעבר להשגתנו. אין שום תועלת בידיעת דברים אלה, ואין אנשים כאלה מעוניינים אלה בידיעה לשמה".

ריצ'רד דוקינס ביקר בהמשך גישה זו, וטען כי ממשיכי דרכו של אוגוסטינוס נמצאים בתקופתנו בתחומים כמו תכנון תבוני. לטענתו העיקרון הבסיסי של "תאוריה" זו היא "אם אתם לא מבינים איך משהו פועל, לא חשוב; פשוט הניחו לעניין ואימרו שאלוהים עשה אותו". לטענתו המסר של הדוגלים בתאוריה היא לא לחקור מנגנונים ביולוגיים כמו פוטוסינתזה או דחף עצבי, שכן כל עוד מדובר בחידות לא פתורות ומורכבות, הן "בורות יקרת ערך" שכן תומכי התכנון התבוני זקוקים לפערים שיש בתאוריה האבולוציונית לגבי התפתחות מבנים, כמפלט אחרון לאלוהים.

יחסו ליהודים

אוגוסטינוס הוסיף ושכלל את תאולוגיית החילופין: הכנסייה היא היורשת היחידה והבלעדית של בחירת עם ישראל, ומהווה את המשכם הישיר של העברים טרם ישו. היהודים שלא קיבלו אותו איבדו את מעמדם ונושלו מן העם. גלותם ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית מהווים עדות נוספת לאמיתות משיחיותו של ישו בעיני עובדי האלילים, שהרי כך רואים הפגנים שגם אויבי הנצרות מחזיקים בנבואות הברית הישנה אודותיו; כמו כן, מעמדם המושפל הוא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לו. לשיטתו יש להגן על היהודים ואף אסור לנצרם בכפייה, אך מעמדם נחות בהכרח; לבסוף יקבלו את ישו. השקפתו הייתה קו מנחה ביחס הכנסייה ליהודים לאורך ימי הביניים.

שמו של אוגוסטינוס מוזכר בספר היוחסין:

ומהמבול עד שנולד אברהם זמן שני והם רצ"ב שנים כפי היהודים, וכפי האחרים תתקמ"ב, ויש בין אלו הסברות תרנ"ב, וזה כפי איזידארו שם רשעים ירקב וכפי אוגושתין שם רשעים ירקב אלף וע"ב שנים... ודע כפי התורה וע' זקנים שהעתיקו התורה לתלמי, וכן דעת גירונימו ימח שמו כי הוא העתיק התורה ללטין כי מהיצירה למבול אלף תרנ"ו שנה. ואישידרו אומר ב' אלפים ורמ"ב, ואגושתיו ומח שמו ב' אלף ורס"ב.

— ספר יוחסין, מאמר שישי

רבי דוד ניטו הביא טיעון של אוגוסטינוס, המבקש להוכיח שספרי הקודש שבידי היהודים הם אמיתיים: "בשום אופן אין להאמין שהיהודים זייפו הספרים הקדושים, מפני שנראה שבלתי אפשרי שהסכימו כולם להרע ברצון אחד".

חיבורים עיקריים

• וידויים
• עיר האלוהים
• המורה
• נגד האקדמיים
• על הדוקטרינה הנוצרית או "על אודות התורה הנוצרית" (De doctrina Christiana)

לקריאה נוספת

• אוגוסטינוס, וידויים, תרגום מלטינית, מבוא, הערות ואחרית דבר: אביעד קליינברג, תל אביב: משכל, 2001.
• אוגוסטינוס, וידויים, תרגום מלטינית, מבוא והערות: פאול פיליפ לבר-טוב, תל אביב: אדרא, 2018.
• הנרי צ'דוויק, אוגוסטינוס, ירושלים: מוסד ביאליק, 1991.
• דוד רוקח, היהודים במשנתם של טרטוליאנוס ואוגוסטינוס, ללא מו"ל, תשע"ח.

קישורים חיצוניים

• אוגוסטינוס, ברשת החברתית Goodreads
• איתן גוטמן, אוגוסטינוס מול תומאס אקווינס
• קובי מידן, ‏"אנשים בלילה" על אוגוסטינוס, באתר iCast‏, 10 בפברואר 2014 - שיחה עם פרופ' אביעד קליינברג
• אוגוסטינוס, על הדוקטרינה הנוצרית (באנגלית)
• אוגוסטינוס, מכתבים (באנגלית)
• האנכירידיון (על אמונה תקווה ואהבה) (באנגלית), תרגום נוסף לאנגלית.
• אוגוסטינוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אוגוסטינוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אוגוסטינוס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אוגוסטינוס (354-430), דף שער בספרייה הלאומית
• אוגוסטינוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)