ארמייה קריובה

ארמייה קרָיוֹבָה (בפולנית: Armia Krajowa – "צבא המולדת", ובראשי תיבות: AK) הייתה התנועה המחתרתית הגדולה ביותר בתנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה וחלק של מדינת המחתרת הפולנית.

ארמייה קריובה

הקוטביצה (עוגן) על רקע דגל פולין - סמלה הבלתי רשמי של הארמייה קריובה
פרטים
כינוי	צבא המולדת
מדינה	הממשלה הפולנית הגולה
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	14 בפברואר 1942 – 19 בינואר 1945 (3 שנים)
מלחמות	מלחמת העולם השנייה, Battle of Muranów Square, Operation Ostra Brama, Lwów Uprising, מרד גטו ורשה, החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, טבח הפולנים בווהלין ובמזרח גליציה, תנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה, מרד ורשה
נתוני היחידה
כוח אדם	400,000 (1944)
פיקוד
מפקדים	תדיאוש בור קומורובסקי סטפן רובצקי לאופולד אוקוליצקי אמיל אאוגוסט פילדורף אנטוני חרושצ'ל

התנועה פעלה ברחבי פולין החל ממועד התמוטטות הצבא הפולני הסדיר בשנת 1939 וכלה בינואר 1945 עת הייתה הארץ נתונה לכיבושו של הצבא האדום. תנועה זו שיקפה את הלך הרוחות המרכזי בציבור הפולני, אשר נטה אחר הממשלה הפולנית הגולה. לצדה פעלו תנועות נוספות: ארמייה לודובה, בעלת הגוון השמאלי, פ.א.ל., שהייתה בעלת גוון קומוניסטי, ו-נ.ס.ז., שהייתה בעלת גוון ימני לאומני קיצוני (וכן התנועות היהודיות שלחמו במרד גטו ורשה - הארגון היהודי הלוחם וארגון צבאי יהודי), אך עיקר הלחימה בשטחי פולין הכבושה נגד הנאצים, בטרם אלו שוחררו על ידי הצבא האדום, בוצעה בפועל על ידי "ארמייה קריובה". לאחר כיבוש פולין על ידי הצבא האדום התפרק הארגון, כביכול מרצונו. תחתיו קם ארגון מחתרת בשם "NIE” (תחילתה של המילה הפולנית ל"עצמאות") בראשותו של הגנרל ליאופולד אוקוליצקי. אנשיו של ארגון זה נרדפו, ואוקוליצקי עצמו נתפס על ידי הרוסים בתחבולה ונדון למאסר במשפט ראווה בשנת 1945.

מקורות

סמל הארמייה

ה-AK החל להיווצר עוד בימים הראשונים שלאחר תבוסת הצבא הפולני הסדיר במלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. עוד במהלך התבוסה, ובאישורו של מפקד הצבא ששהה ברומניה, המרשל אדוורד רידז-שמיגלי הוקם ארגון בשם "Sluzba Zwyciestwu Polski ("השירות לניצחון פולין") ובראשי תיבות – SZP, על ידי הגנרל מיכאיל טוקז'בסקי-קרשביץ'.

הגנרל ולדיסלב שיקורסקי אשר עמד בראש הממשלה הפולנית הגולה בפריז ולפני המלחמה נמנה עם האופוזיציה למשטר תנועת ה"סנאציה" ששלט בפולין, הורה ב-17 בנובמבר 1939 על הקמת Zwiazek Walki Zbrojnej (האיחוד למאבק מזוין) ובראשי תיבות ZWZ. ה־ZWZ התאחד עם ה־SZP, טוקז'בסקי הועמד בראש הארגון המאוחד בשטחים שנכבשו על ידי ברית המועצות ובראש הארגון בשטחי הכיבוש הגרמני הועמד הקולונל סטפן רובצקי, המכונה "גרוט" (ראש חץ). ב־1940 נתפס טוקרזבסקי על ידי הרוסים ונכלא, ורובצקי נותר כמפקדו היחיד של הארגון. בפברואר 1942 החל הארגון להיקרא "ארמייה קריובה" – צבא המולדת. רובצקי עמד בראש הארגון עד למאסרו בשנת 1943 ולאחר מכן פיקד על הארגון הגנרל טדאוש בור-קומורובסקי, עד למאסרו בעקבות כישלון מרד ורשה, בספטמבר 1944. מפקדו האחרון של הארגון היה ליאופולד אוקוליצקי.

מבנה ומטרות

הזרוע המבצעית של ה-AK הייתה "פיקוד המבצעים", המורכב מיחידות רבות. בתחילת שנת 1944, עת עמד הארגון בשיא כוחו, מעריכים כי עמדו לפקודתו בין 250,000 ל-350,000 איש, ביניהם יותר מעשרת אלפים קצינים. רוב ארגוני המחתרת הפולנים התאחדו עם ה־AK ונחשבו ליחידות במסגרתו, חלקן הגדול במסגרת מסע לאחדות לאומית בקרב ארגוני המחתרת, שנערך בשנים 1942 – 1943 לאחר ההכרזה על הקמת ה־AK במקומו של ה־ZWZ. יחידות אלו כללו ייצוג של מרבית האוכלוסייה הפולנית על כל פלגיה (פרט לאנשי השמאל הקיצוני).

ה־AK עסק בפעולות חבלה, לוחמת גרילה זעירה, ופעולות הסחה שנועדו, בין היתר, לסייע לכוחות הצבא האדום, אשר לחמו בגרמניה בשטחי המזרח. מטרתו העיקרית של ה-AK לא הייתה סיוע לצבא האדום שנתפס כיריב עתידי, כי אם הכנה להתקוממות כללית אם וכאשר יתמוטט הכיבוש הגרמני, והדבר יתאפשר. או אז תחול התקוממות כללית, הנשק יוצא מן המחבוא, ואנשי ה־AK יתפסו את השלטון במדינה, ישליטו בה את נציגי הממשלה הגולה, ויחזירו את אנשי הממשלה הגולה לשטח פולין.

נאמנותו של ה־AK לממשלת פולין הגולה בבריטניה, הביאה לקשרים עם ארגון המודיעין הבריטי "Special Operations Executive”‏ (SOE) – מינהלת המבצעים המיוחדים, אשר סיפק הדרכה וציוד. בתי ספר מיוחדים הוקמו להסמכת קצינים ומש"קים כמו גם מפעלים לייצור נשק, תחמושת ורדיו. קשר הרדיו הרציף שהתקיים עם לונדון איפשר את המבנה ההירארכי בו מפקדת הממשלה הגולה בלונדון על הזרוע הצבאית, ה־AK, דרך הנציגות האזרחית "הדלגטורה".

נשק וציוד

קבלת פנים לקשריות במחנה וויקוס (פול') בקרבת סטרחוביצה, ספטמבר 1943

ה־AK היה צבא מחתרתי אשר פעל בטריטוריה כבושה על ידי האויב, ומופרדת מרחק קילומטרים רבים מן הטריטוריה הידידותית הקרובה, ומן המפקדה הפוליטית. אילוצים אלו הביאו לבעיות ייחודיות בתחום ההתחמשות בנשק ובתחמושת. ה־AK, במאמץ אדיר, הצליח להתגבר על בעיות אלו במובנים רבים, ולחמש מספר רב של חיילים. אך ברור היה כי חיילים אלו יהיו חיילי רגלים אשר יחומשו בכלי נשק קלים. טנקים ותותחים לא היו יכולים להילקח בחשבון. אף יחידות רגלים אלו חומשו בערב רב של כלים, שהספיקו אך לחימוש אחדים מכל יחידה.

האויב הגרמני ובעלי בריתו היו, לעומת ה־AK חמושים היטב בשפע של ציוד, ויכלו לסמוך על אספקה כמעט בלתי מוגבלת. כל יחידה של ה־AK שעמדה מול יחידה גרמנית, סבלה מנחיתות חומרית מובנית. דבר זה הגביל, בדרך הטבע, את טווח הפעולות שיכל ה־AK לתכנן.

ציודו של ה־AK בא מארבעה מקורות – נשק של הצבא הפולני הסדיר, אשר הוטמן במהלך התבוסה בשנת 1939, נשק שלל גרמני, נשק שיוצר על ידי ה־AK, ונשק שסופק על ידי הבריטים.

משרידי חימוש הצבא הפולני נותרו לארמייה קריובה - 614 מכונות ירייה כבדות. 1,193 תת-מקלעים, 33,052 רובים, 6,732 אקדחים, 28 תותחים קלים נגד טנקים, 25 רובים נגד טנקים, ו־ 43,154 רימוני יד. נשק זה היה ברובו במצב שלא איפשר את השימוש בו, עקב הטמנתו בקרקע בתנאים בלתי הולמים. רק כשליש מן הנשק התגלה כניתן לתפעול כשהוצא מן המחבוא לקראת הפעולות של ה־AK בשנת 1944.

נשק השלל הגרמני נרכש מחיילים אינדיבידואלים, כאשר נראה היה שגורלה של גרמניה נחרץ להפסיד במלחמה, והמוראל והמשמעת ביחידות הגרמניות אפשרו רכישת נשק בצורה זו. רכישות אלו היו מסוכנות ביותר, והגסטאפו היה ער למסחר הנשק בשוק השחור וניסה להפסיקו באמצעות מבצעי "עוקץ". לרוב היה מדובר בכלי נשק קלים, ובמקרים נדירים במכונות ירייה קלות. יחידות איטלקיות והונגריות שחנו בשטח פולין הוכיחו את עצמן כידידותיות יותר לסחר מסוג זה. ה־AK השקיע מאמצים רבים בלקיחת נשק שלל. פשיטות רבות נערכו על רכבות אשר הובילו אספקה ונשק, וכן על קסרקטינים ועמדות. לעיתים נלקח נשק מחייל גרמני לא זהיר שפסע ברחוב לבדו. במהלך מרד ורשה הצליח ה־AK לרכוש כנשק שלל אף כמה שריוניות גרמניות.

נשק נוצר במחתרת על ידי ה־AK בסדנאות נשק סודיות, ואף על ידי חברי ה־AK אשר רכשו ידע וניסיון במהלך עבודה במפעלי הנשק הגרמנים. בדרך זו יוצרו תת-מקלעים שהיוו חיקוי למקלע סטן הבריטי, אקדחים, להביורים, פצצות, מוקשים ורימוני יד. בפעילות זו היו מעורבים מאות אנשים.

המקור האחרון לאספקה היו הצנחות חימוש בריטיות. ה־SOE הצליח להצניח לשטחה של פולין במהלך המלחמה ב־485 גיחות, כ־600 טון של ציוד, שהיוו שליש מן הציוד שעמד לרשות אנשי ה־AK ביום פקודה. בדרך זו השיגה ה־AK ציוד מתוחכם יותר כחומרי נפץ פלסטיים, או מטולים נגד טנקים מסוג פיאט. במהלך מבצעים אלו אבדו 70 מטוסים, ו־62 צוותי אוויר, מתוכם 28 צוותי אוויר פולנים. פרט לציוד הוצנחו מדריכים, מתוכם הצליחו להגיע לשטחה של פולין 346 איש. נתונים אלו נראים מרשימים, אך הם מהווים אך חלק קטן מן המאמץ הבריטי, ושבריר מזערי מן הציוד שהוצנח עבור המחתרת הצרפתית והמחתרת ביוגוסלביה.

מבצעים

חברי הארמייה במהלך מרד ורשה

עד לשנת 1944 התמקד ה־AK בלוחמה זעירה – חבלה ברכבות, פשיטות נשק, וכיוצא בזה. לקראת סוף שנת 1943 נראה היה כי הצבא האדום מביס את הצבא הגרמני, ועד מהרה יגורשו הגרמנים מפולין על ידי הצבא האדום. חשיפתו של טבח יער קאטין הביאה למשבר דיפלומטי חריף בין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון ובין ממשלתו של סטלין. בתחילת שנת 1944 הכריז ה-AK על מבצע סופה (בפולנית " Plan Burza”) במסגרתו יילחמו אנשי ה־AK בגרמנים בגלוי, ועם בואו של הצבא האדום יתקבל הצבא על ידי אנשי ה־AK השולטים בשטח, כמארחים.

מבצע סופה נערך במהלך כל שנת 1944, ופעילותו ידעה עליות וירידות, במהלכו לחמו יחידות AK בסדר גודל גדודי או אף חטיבתי עם יחידות גרמניות נסוגות. המבצע הגיע לשיאו עם מרד ורשה, אשר פרץ ב־1 באוגוסט 1944 כאשר מטרתו המוצהרת הייתה שחרורה של ורשה מן הכיבוש הגרמני בטרם יגיעו לעיר כוחות הצבא האדום, שהתקדמו ממזרח אל נהר הוויסלה. ההתמרדות נכשלה כישלון חרוץ. יחידות ה־AK הושמדו בידי הצבא הגרמני, ומפקדו, טדאוש בור-קומורובסקי נפל בשבי. העיר עצמה חרבה.

הרוסים עצמם התייחסו לאנשי ה־AK באופן עוין. בשטחי פולין אליהם הגיעו הרוסים פורקו יחידות ה-AK ונשקם נלקח מהם. לעיתים נלקחו מפקדיהם למעצר ברוסיה. בשטחי פולין המזרחית הוקמה ממשלה קומוניסטית פולנית שמרכזה בלובלין ולה צבא משלה, הנאמן למטרה הקומוניסטית – ארמייה לודובה. סטלין כינה את אנשי ה־AK "קומץ פושעים תאבי שלטון".

לעומת סטלין, התייחס מפקד ה־SS בורשה, אריך פון דם באך-צלבסקי אל אנשי ה־AK כאל לוחמים, ונתן להם זכויות של שבויי מלחמה, דבר שהביא לשרידתם של חלק מהם אשר נפלו בשבי הגרמני. עם זאת, יש לייחס יחס זה לאימת הכיבוש הרוסי המתקרב, זאת בשל העובדה שצלבסקי היה ידוע כאחד מן האכזרים והברוטלים שבמפקדי ה־SS, וכפושע מלחמה אשר דקדוקי עניות משפטיים של מעמד של שבוי מלחמה זרים לו בדרך כלל.

במהלך קיומן יחידות ה־AK ביצעו אלפי פשיטות מזוינות ומבצעי מודיעין חשאיים, פוצצו מאות רכבות, והשתתפו בעימותים רבים עם הגרמנים. בין היתר, הם התנקשו בקציני גסטפו בכירים, לרבות מפקד משטרת וורשה הידוע לשמצה, גנרל פרנץ קוצ'רה. מספר הגרמנים שנהרגו בפעולות אלו מוערך ב־150,000.

ארמייה קריובה והיהודים

רוב רובה של האוכלוסייה הפולנית היה בעל יחס אנטישמי עמוק כלפי היהודים, עוד לפני המלחמה. גם תוך כדי הלחימה בגרמנים יחס זה לא השתנה, ודבר זה קבע את רוב היחס של ארמייה קריובה כלפי היהודים. לפי חוקרי יד ושם, לעומת ארמייה לודובה שסייעה לרוב ליהודים, רוב תנועת ההתנגדות שהשתייכה לארמייה קריובה הייתה בעלת אופי לאומני וחלק משמעותי ממנה היה עם אופי אנטישמי. רבים בקרב מחתרת זו רדפו ורצחו יהודים, וזאת תוך כדי שאותם לוחמים נלחמים באומץ ובנחישות נגד הכובש הנאצי.

מצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני בפולין הקשה מאוד על שיתופם בפעולות ה־AK. היהודים היו כלואים בגטאות או במחנות עבודה, ולא הייתה להם כל אפשרות לבצע פעולות התנגדות שתבאנה תועלת ל־AK. בנוסף השפיעה האנטישמיות בפולין לפני המלחמה ובמהלכה, וכן התעמולה שנפוצה באוכלוסייה לפיה היו היהודים המסייעים הראשיים לקומוניסטים מברית המועצות במהלך הכיבוש הסובייטי במזרח פולין בשנים 1939–1941. בפועל, רק מיעוט מבין היהודים, בעיקר צעירים קומוניסטים, סייעו לסובייטים, אם כי רבים אחרים ראו בהם את הרע במיעוטו, לעומת כיבוש גרמני. ובכל זאת, הבולטות של יהודים מסוימים במנגנון הקומוניסטי, מעורבותם בפשעים נגד האוכלוסייה וטענות כאילו פרטיזנים יהודים ביצעו מעשי שוד והתעללות בכפריים, הגבירה מגמות אנטישמיות קיימות והשניאה את כלל המיעוט היהודי על חוגים רחבים אף יותר.

היחס מצד האוכלוסייה בא לידי ביטוי בדבריה של חסידת אומות העולם וחברת ארגון ז'גוטה, אירנה סנדלר, כי בימי מלחמת העולם השנייה היה פשוט יותר להסתיר טנק מתחת לשטיח מלהחביא ילד יהודי בבית.

בשונה מכמה מדינות אחרות, אף ארגון מחתרת פולני לא לא הגדיר את הסיוע ליהודים כחלק מהמאבק בכובש הנאצי, ובחלק משמעותי מהחוגים מחתרתיים המצב היה הפוך: רדיפת היהודים נתפסה כמעשה פטריוטי ראוי לשבח.

עמדתה הפוליטית של הממשלה הפולנית בגולה כלפי היהודים הייתה כי על היהודים להתרכז בניסיונות הצלה ולא במאבק מזוין. למרות שגוף זה סייע לעיתים ליהודים, הממשלה הגולה לא העמידה את רצח היהודים בראש מעייניה. תושביה היהודים של פולין, לא נתפסו כאזרחים של המדינה הפולנית, לא כל שכן כחלק אינטגרלי מהעם הפולני. הממשלה הגולה הפיצה את המידע על אודות רצח היהודים אל מול בעלות הברית (לדוגמה פרסום מזכר רצ'ינסקי) אך עשתה זאת בעיקר במקרים שבהם האמינה כי העיסוק בכך יעלה את קרנה בעיני בעלות הברית המערביות

הנריק וולינסקי היה מנהל המחלקה היהודית ובשנת 1968 הוענק לו תואר חסיד אומות העולם על פעילותו.

מחתרת ז'גוטה

ב־1942 הוקמה בוורשה ארגון יהודי-פולני שכונה "מועצת עזרה ליהודים", או ז'גוטה. בשלב זה רוב היהודים כבר נרצחו. אך הארגון סייע למעט היהודים שנותרו בחיים בשלב זה להסתתר. בשלב מסוים ארגון זה הצטרף לארמייה קריובה. הארגון סייע להציל אלפי יהודים, בכלל זה 2500 ילדים. פעילות הארגון כללה מתן תמיכה כספית, זיוף מסמכים ועוד. עם זאת חבריו היו נתונים לסחטנות ונאלצו להסתיר את מעשיהם מהחברה הפולנית, שלא ראתה בעין יפה את הסיוע ליהודים.

פעולת ז'גוטה דרשה הקצאת מאמצים ומשאבים – ארגון מסועף, מעבדות להכנת מסמכים מזויפים והקמת מקומות מסתור. כן הוקם בפברואר 1942 "המשרד לעניינים יהודיים" בראשו עמד הנריק וולינסקי, אשר אסף מידע על מצב היהודים, ודיווח על המצב ללונדון.

על אף מריבה מתמדת על תקציבים ומשאבים, פעולות ההצלה זכו לתמיכת ארמייה קראיובה, הדלגטורה והממשלה הפולנית בגולה.

יד ושם הכיר בארגון ז'גוטה, שהפך חלק בלתי נפרד מארמייה קראיובה, ובמנהיגיו כחסידי אומות העולם. עם זאת חוקרי הארגון טוענים כי חלקים גדולים מארמייה קריובה סייעו ברצח יהודים.

משפטים נגד פולנים שהסגירו יהודים

לבקשת ז'גוטה, מפקדי ארמייה קראיובה אף אשרו פסקי דין מוות כנגד פולנים שהסגירו יהודים לנאצים, ומתנקשים של הארמייה חיסלו אותם (המקרה הידוע ביותר הוא חיסולו של בוריס פילניק, מנהיג כנופיית סחטנים, בראשית 1944).

עם זאת, אלפי פולנים הועמדו לדין בבתי הדין המחתרתיים בתקופת מלחמת העולם השנייה בעוון פגיעה באינטרסים הלאומיים הפולניים; רק כ־150 פולנים נענשו על מעורבות ברדיפת היהודים ולרוב לא היה דבר זה הגורם המרכזי להרשעתם.

היחסים עם ארגוני המחתרת בגטאות

הארגונים היהודים הלוחמים בגטאות פנו דרך ועדת התיאום אל הממשלה הגולה, ודרשו כי יסופק להם נשק. בנובמבר 1942 הסכימה הממשלה הגולה לספק ליהודים נשק, אם אלו יתחייבו שלא יפעילו את נשקם לטובת "הצבא האדום" במקרה של מלחמה בינו ובין ה־AK. לאחר מתן ההתחייבות סופקו עשרה רובים לאנשי הארגון היהודי הלוחם.

אנשי המחתרות היהודיות שיוועו לסיוע נוסף. יחסו של גנרל סטפן רובצקי, מפקד ארמייה קראיובה, ליהודים היה מורכב. לפי ג'ושוע צימרמן, חוקר שהתמחה ביחס המחתרת הפולנית ליהודים, רובצקי גילה אהדה אישית ליהודים, ובמהלך התקופה שפיקד על ארמייה קראיובה עודד צירוף יהודים למחתרת, הוקיע את רצח היהודים וסייע לפעולות הצלה. מצד שני, כשהממשלה הפולנית הגולה הרבתה בהצהרות פרו-יהודיות, ואף הצהירה שליהודים יהיה שוויון זכויות בפולין לאחר המלחמה, התנגד רובצקי להצהרה, כדי לא לפגוע בתמיכה במחתרת בציבור הפולני, שחלקים גדולים ממנו החזיקו עדיין בעמדות אנטישמיות.

בחודשים שלפני מרד גטו ורשה שיוועו אנשי הארגון היהודי הלוחם לאספקת נשק ותחמושת. באמצעות קשרים הצליחו להגיע אל אנשי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ואלו שאלו את רובצקי לדעתו. תשובתו הייתה כי "היהודים מבקשים נשק כאילו מחסני הארמייה קריובה מלאים". רובצקי התנגד לאספקת הנשק ממספר סיבות. ראשית כל, הוא פקפק ביכולתם של היהודים להילחם. שנית, מרד בגטו נגד את האסטרטגיה של המחתרת הפולנית, להמתין עד לרגע השחרור ואז לפתוח בהתקוממות כללית. סיוע למרד ידלל את מחסני הנשק של הארמייה ויפגע ביכולתה למרוד בשעה הנכונה. שלישית, רובצקי חשש שמורדים יהודים קומוניסטים עלולים לסייע עם הנשק לסובייטים. רובצקי העדיף לסייע לאצ"י, המחתרת היהודית הימנית-רוויזיוניסטית, מאשר לארגון היהודי הלוחם שגילה אהדה לברית המועצות.

לאחר קבלת הוראה מלונדון סיפקה הארמייה קריובה לארגון היהודי הלוחם עשרה רובים, שישים אקדחים וחמישים רימונים, שהיוו כעשרה אחוזים מן הנשק שהיה בידיו. לאחר שב-18 בינואר 1943, ערכו מורדים יהודים התקפה מפתיעה ומקצועית על חיילים גרמנים בתוך הגטו, התרשם רובצקי מביצועיהם של הלוחמים היהודים והורה לסייע להם במשלוח נוסף של רימונים, אקדחים, רובים וחומרי נפץ. כמו כן, מדריכים של ארמייה קראיובה לימדו נציגים של הארגון היהודי הלוחם להכין בקבוקי מולוטוב יעילים יותר.

במהלך מרד גטו ורשה, שפרץ באפריל 1943, כוחות ארמייה קראיובה סייעו למורדים בגטו בסדרת פעולות רתק שנעשו לאורך החומות. המטרה העיקרית של הפעולות, תחת פיקודו של מפקד אזור וורשה של ארמייה קראיובה, הייתה לפרוץ את חומות הגטו כדי לאפשר ליהודים להימלט.

התוכנית לפוצץ את החומה נכשלה, משום שהיחידות הפולניות נתקלו במארבים מתוכננים של אנשי ס"ס. האפקטיביות של פעולות אלו הייתה נמוכה, מפני שלארמייה קראיובה עצמה עדיין לא היה ניסיון צבאי ממשי בפעולות מסוג זה. למעשה, הסיוע לגטו היו המבצעים הצבאיים הפתוחים הראשונים שביצעה הארמייה, שיכולתה הקרבית עתידה להשתפר עד למרד הפולני ב-1944.

למרד גטו ורשה סייעה גם ארמייה לודובה, המחתרת הקומוניסטית הקטנה יותר. סיוע דומה לא ניתן ליהודים הלוחמים בביאליסטוק, וילנה, גרודנו ומקומות אחרים. מידע רב בדבר הסיוע של ה־AK למרד גטו ורשה אבד כאשר נפל איש הקשר אריה וילנר לידי הגסטאפו, ועמו ארכיון התנועה היהודית הלוחמת, שנשמר מחוץ לגטו.

שילוב יהודים בארגון לצד רדיפה ורצח

בשורות ה־AK עצמו נקלטו כאלף יהודים (מתוך מאות אלפי חברי הארגון), אך רבים סורבו. היו יהודים בשורות ה-AK שדיווחו על יחס מעולה, אולם רבים אחרים התלוננו על איבה אנטישמית מצד חבריהם לנשק. הארגון לא היה ארגון אחיד, שכן הוא הורכב מפלגים שונים בעלי גישות שונות, עם מפקדים שונים, שפעולו בצורה מבוזרת, כך בעוד שהיו מקומות בהן נקלטו יהודים, הם נרצחו על ידי חברי הארגון במקומות רבים אחרים.

בשלב מאוחר יותר של המלחמה, כאשר מרבית היהודים נרצחו, החלה תנועת פרטיזנים יהודית ביערות המזרח, שכללה אנשים שנמלטו מהגטאות שחוסלו. ככלל, נמנעה ה־AK מלתת סיוע או לעודד אנשים אלו, אל מול יחס אוהד יותר של אנשי הארמייה לודובה, זאת מפני החשש שרבים מלוחמים אלו היו קומוניסטים ואוהדים לברית המועצות, כמו גם בגלל רגשות אנטישמים של חלק מהמפקדים המקומיים.

רבים מן הנמלטים ליערות נרצחו על ידי הפרטיזנים הלא יהודים ששהו שם – חלקם לא מאורגנים, וחלקם שייכים לפלגים ימניים קיצוניים של ה־AK. ידועה תקרית בה נרצחו יהודים השייכים לפלוגת הארגון היהודי הלוחם, באזור העיירה וישקוב על ידי אנשי AK. תקרית דומה התרחשה בקבוצת ה-AK שפעלה בגזרת בוצ'אץ' בפקודו של Nedzwiecki ורצחה את אחד מחבריה היהודים. בשנת 1945 נטבחו 14 יהודים בעיירה אושנצ'ין בידי חברי ה-AK.

החוקר ג'ושוע צימרמן כותב שבאזורים מסוימים במזרח פולין הותקפו פרטיזנים יהודים בהוראת המפקדים המקומיים של ארמייה קראיובה, שראו בהם שודדים ומשתפי פעולה עם הסובייטים, ואילו בגזרת ראדום-קלייצה הותקפו יהודים באופן בלתי מאורגן, בלי אישורם ובניגוד לרצונם של מפקדי האזור.

שלושה מתוך שבעת חברי המפקדה הכללית של ה-AK היו ממוצא יהודי. כמו כן אירנה אדמוביץ' מחברות הארגון הוכרה כחסידת אומות העולם בשל פועלה למען יהודים בגטאות בפולין ובליטא.

נציגים יהודים הוסיפו לשתף פעולה עם ארמייה קראיובה בורשה גם לאחר חיסול הגטו.

במהלך המרד הפולני

במהלך המרד הפולני שהחל ב-1 באוגוסט 1944 לחמו לצד הארמייה גם לוחמים יהודים, שניצלו מהמרד בגטו שנה קודם לכן, שהסתתרו "בצד הארי". יצחק (אנטק) צוקרמן, מפקד אי"ל, הוציא ב-3 באוגוסט 1944, יומיים לאחר פרוץ המרד, כרוז ובו קרא לכל לוחמי הארגון שנותרו בחיים, כמה מאות אנשים, להצטרף אל שורות המתקוממים. אנשי הארגון היהודי הלוחם פעלו במרד הפולני כפלוגה במסגרת ארמייה לודובה.

ביומו הראשון של המרד, פרצה יחידה מיוחדת של ארמייה קראיובה למחנה הריכוז הקטן גנשובקה, שחררה את אסיריו היהודים, ואלו התנדבו להשתתף במרד לצד חבריהם הפולנים-קתולים.

סופה של הארמייה

צעדה של חברי ארמייה קריובה בפולין, 11 במרץ 2008

עם התקדמות אנשי הצבא האדום לשטחה של פולין, ולאחר כישלון מרד ורשה, נראה תפקודו של הארמייה קריובה כשנוי במחלוקת. מטרתו העיקרית בזמן המלחמה, הכנת התקוממות כוללת, אשר תתפוס את השלטון במדינה ותביא להשתלטות הממשלה הפולנית הגולה על השטחים שישוחררו, לא נראתה ריאלית. ההתקוממות ההירואית בורשה באוגוסט 1944 הביאה לאובדנו של רוב כוחה של המחתרת, ולשביו של מפקדה. הגנרל ליאופולד אוקוליצקי, מחליפו של בור קומורובסקי, עמד למעשה במצב בלתי אפשרי.

בינואר 1945 הודיעו אנשי הארמייה על פירוקו של צבאם, כביכול מרצונם. אוקוליצקי הקים ארגון חשאי שנקרא NIE , תחילת המילה הפולנית לעצמאות, Niepodległość. התנועה החלה פועלת בשטחי הכיבוש הרוסיים כמעט בגלוי. באפריל 1945 נקראו אוקוליצקי ומפקדי תנועתו ל"התייעצויות" עם קצינים סובייטים. המדובר היה במלכודת, ואוקוליצקי ואנשיו נעצרו והובלו למוסקבה. ב־18 ביוני נפתח משפטם. אוקוליצקי הודה כי הקים תנועת מחתרת, והתעלם מצווי הצבא האדום להעביר לידי הרוסים את כל הנשק והציוד האלחוטי. כן הואשם ברצח חיילים וקצינים סובייטיים, דבר אותו הכחיש. אוקוליצקי נדון לעשר שנות מאסר, ואנשיו נדונו לתקופות שבין חמש לשמונה שנים. שלושה מהם זוכו. אלו מהם שזכו לשוב לפולין נדונו לאחר מכן לתקופות מאסר ארוכות על ידי הממשלה הפולנית הקומוניסטית. גורלו של אוקוליצקי עצמו אינו ברור, ונראה כי מת בכלא הסובייטי בשנת 1946.

לקריאה נוספת

• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 – 1945, הוצאת מערכות, 1968.
• חייקה גרוסמן – "קווים ללקח המדיני והקרבי של מלחמת היהודים בגטאות ובמחתרת האנטינאצית" מתוך צבא ומלחמה בישראל ובעמים הוצאת ספרית פועלים, 1955.
• לוסי דווידוביץ' – "המלחמה נגד היהודים", זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1982.
• האנציקלופדיה של השואה, יד ושם וספרית פועלים 1990.
• יצחק צוקרמן ומשה בסוק, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
• אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1972.

קישורים חיצוניים

• אתר "צבא המולדת" (אנגלית)
• ביקורת על ספר על ארמייה קריובה, באתר יד ושם