הצבא המלכותי הירדני

(הופנה מהדף צבא ירדן)

הצבא המלכותי הירדניערבית: القوّات البرية الاردنيّة) הוא הזרוע היבשתית של הכוחות המזוינים של ירדן, והיא הגדולה מארבע זרועותיו. החיל מונה 86,000 חיילים כאשר בנוסף 60,000 משתייכים לכוחות המילואים. בראש החיל עומד הגנרל מחמוד פריהאט. הצבא המלכותי הינו נוצר מהלגיון הערבי, אשר היה כחלק מהכוח צבאי שהקימו קצינים בריטים באמירות עבר הירדן בשנת 1921, ושימש לאחר מכן כצבאה של ממלכת ירדן.

הצבא המלכותי הירדני
القوّات البرية الاردنيّة
מדינה ירדןירדן ירדן
תקופת הפעילות 1920–הווה (כ־104 שנים)
הגוף הקודם הלגיון הערבי
מטה ירדןירדן עמאן, ירדן
מנהיגות
המפקד העליון מלך ירדן
ראש הצבא הכוחות המזוינים של ירדן
ראש המטה גנרל מחמוד פריהאט
כוח אדם
סוג שירות התנדבותי
כוחות פעילים 86,000
כוחות מילואים 60,000
מלחמות שהשתתף בהן
מלחמת העצמאות
פעולות התגמול
מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה
ספטמבר השחור
מלחמת יום כיפור
מלחמת איראן עיראק
מלחמת האזרחים הסורית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה עריכה

ראשית דרכו של הצבא המלכותי הירדני עריכה

הצבא המאורגן הראשון בירדן הוקם ב-22 באוקטובר 1920 ונקרא "כוח נייד", כוח האדם מנה אז 150 אנשים תחת פיקודו של קפטן בריטי בשם פרדריק ג'רארד פיק (אנ'). עד אוקטובר 1923 מנה הכוח כ-1,000 אנשים ושמו שונה ללגיון הערבי. במקביל, ב-1 באפריל 1926, הוקם חיל הספר העבר-ירדני שהורכב מ-150 אנשים אשר רובם הוצבו בגבולות עבר הירדן.

ב-1939, ג'ון באגוט גלאב הפך למפקד הלגיון ושירת בתפקיד עד שחרורם של הקצינים הבריטיים מתפקידם במרץ 1956.

הכוחות של ירדן הוקמו ב-1 במרץ 1956 על בסיס הלגיון הערבי. באותה תקופה, המלך חוסיין רצה להרחיק את עצמו מהבריטים ולהפריך את הטענה של לאומנים ערבים שג'ון באגוט גלאב, מפקדו של הלגיון הערבי, היה שליט ירדן בפועל. גלאב שוחרר מתפקידו באותו היום, והוחלף על ידי ראדי ענאב, המפקד הערבי הראשון של הלגיון הערבי.

מלחמת העצמאות (1947–1949) עריכה

הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהטובים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, ג'ון באגוט גלאב, וכמעט כל הקצינים שמדרג סמג"ד ומעלה. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה, מלווה התקפה רגלית, משטח עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת המשטרה בנהריים, שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר בארץ ישראל, פונו מן הארץ לקראת מועד תום המנדט. יחידות אחרות פונו אל החלק אשר נועד למדינה הערבית. כוחות של הלגיון, אשר נותרו בחלק הערבי של הארץ, נטלו חלק בהתקפה על גוש עציון, וזה נפל בידי הערבים יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסת הלגיון למערכה פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה וכן קליה הסמוכה. לאחר הפלישה כוחות הלגיון הערבי תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות ישראליים עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח בו נסללה דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה. כוח אחר של הלגיון נטל חלק בקרבות בעיר ירושלים, החל מן השבוע השלישי של מאי. ב-28 במאי כבש כוח זה את הרובע היהודי.[1] הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומתנדבים מצריים שהגיעו מכיוון חברון, במהלכם עבר הקיבוץ מיד ליד, עד שבסוף מאי הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי ישראל. החל מראשית יוני הלגיון הרחיב את שטח התפרסותו בשפלה. כוחותיו נכנסו ללוד ולרמלה, גרמו אבדות כבדות לכוחות האצ"ל אשר פעלו באותה גזרה מאז תחילת קרבות האצ"ל ברמלה, וב-10 ביוני כבשו זמנית את קיבוץ גזר. למחרת הם תקפו את מבואותיו המזרחיים של גוש דן, מצריפין בדרום ועד כפר עאנה (אור יהודה) בצפון. התקפות אחרונות אלה נהדפו בעמל רב, ותוך אבדות כבדות לצה"ל. כוחות קטנים של הלגיון נטלו חלק בקרבות סדום, אך לא עשו מאמץ לכבשה, והיא החזיקה מעמד עד סוף המלחמה.[2]

מלחמת ששת ימים (1967) עריכה

 
חיילי הצבא המלכותי בתרגיל עם צבא ארצות הברית

ערב המלחמה שלטה ירדן על הגדה המערבית. לירדנים היו בגדה המערבית שבע חטיבות חיל רגלים – שלוש בשומרון, שתיים באזור ירושלים, אחת בהר חברון ואחת ביריחו. שני גדודי קומנדו מצריים הגיעו בטיסה לרבת עמון. כוח אווירי עיראקי הוצב בסמוך לגבול הירדני וחטיבת חיל רגלים עיראקית הייתה בתהליך כניסה לירדן. ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, בשעה 9:40 פתחו הירדנים באש נשק קל לעבר עמדות הקו העירוני והר הצופים בירושלים. בשעה 10:00 בערך התחילו הירדנים בהרעשת תותחים ומרגמות לכל אורך החזית, כולל תל אביב, בסיס חיל האוויר רמת דוד וירושלים המערבית. ההפגזות הירדניות בירושלים ביומיים הראשונים ללחימה גרמו למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים.[3] בהפגזה בירושלים נפגעו בית הנשיא, משכן הכנסת[4] וגן החיות התנ"כי.[5] מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" בכפר סבא ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדי המפעל. מול הכוחות הירדנים ניצבו כוחות צה"ל מדוללים, בעת שעיקר צה"ל נערך מול המצרים בסיני. בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות.

מלחמת ההתשה (1967–1970) עריכה

 
חייל מכוחות הארטילריה המלכותיים

מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התרחשה בשנים 19671970 לאורך גבול ישראל-ירדן, במקביל למלחמת ההתשה שניהלו ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו התעמתה ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטינים ומול ממלכת ירדן. צבא ירדן השתתף בלחימה; לרוב, בדרך של השתתפות בימי קרב ארטילריים שהתפתחו לעיתים בגזרה וגם בעת שכוחות צה"ל פשטו אל תוך שטח ירדן.

אירועי ספטמבר השחור (1970) עריכה

  ערך מורחב – ספטמבר השחור

ב-1 בספטמבר 1970 בוצע ניסיון כושל להתנקש בחייו של חוסיין, מלך ירדן. בימים שלאחר מכן חטפו פעילי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסים והנחיתו אותם בירדן. ב-17 בספטמבר 1970 תקף הצבא הירדני בסיסים של מחבלים פלסטינים בירדן. הירדנים טעו באומדן כוחם של הפלסטינים, ולכן התקפה משכה מעל למתוכנן. בגבול הצפוני של ירדן ראתה סוריה הזדמנות להתערב במאבק, ואולי אף הזדמנות להרחיב את שטחה, ואוגדה סורית חצתה את גבול ירדן–סוריה וכבשה את אירביד. מלך ירדן שלח חטיבת שריון להילחם בצבא הסורי, ופנה אל ארצות הברית וגם אל ישראל בבקשה לסייע לו לסלק את הסורים משטח הממלכה. ארצות הברית פעלה בשני תחומים: היא קידמה משחתת לאזור כדי לסייע לירדנים, ואף הפעילה לחץ דיפלומטי. ישראל ביצעה הפצצות-דמה וטיסות-סיור של מטוסי קרב מעל הכוחות הסורים – עד שהסורים נסוגו.[6]

מלחמת יום כיפור (1970) עריכה

 
טנק של הצבא המלכותי הירדני

ביום כיפור הצבא הירדני לא לקח חלק של ממש. כחלק הזדהות עם הצבא הסורי, שלח הצבא הירדני את האוגדה המשוריינת 40 לעזרה בחזית הסורית ברמת הגולן.

מלחמת איראן-עיראק (1980–1982) עריכה

תחילה, הצבא הירדני תמך במאמץ המלחמתי העיראקי רק בדרכים לא צבאיות, כמו הענקת מתקני מעבר לאספקה דרך נמל התעופה עמאן ונמל עקבה בים האדום, תרומת מזון, ציוד רפואי וחומרי בנייה. בינואר 1982 הודיע המלך חוסיין בהצהרה מפתיעה כי הצבא המלכותי הירדני יישלח קבוצה של חיילים מתנדבים לעיראק כדי להילחם לצד כוחות המדינה במלחמתה עם איראן.[7]

מבנה ופיקוד עריכה

 
תרשים מבנה הצבא המלכותי הירדני

פיקוד עריכה

המפקד העליון של הכוחות המזוינים הירדניים הוא מלך ירדן, כך גם משמש כמפקד העליון של הצבא המלכותי הירדני. בראש הצבא המלכותי עומד גנרל מחמוד פריהאט.

מבנה עריכה

אמצעי לחימה עריכה

גלריה עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שער ציון נפרץ - זהו הרובע היהודי, הארץ, 28 במאי 1948
  2. ^ בני גשור, תרומת טייסי המח"ל בגף 35 להגנת סדום, עלי זית וחרב, קובץ י', עורך: ניר מן, הוצאת כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, תש"ע (2010), עמודים 237-250
  3. ^ 15 אזרחים נהרגו ו-500 נפצעו בירושלים, דבר, 7 ביוני 1967)
  4. ^   הכנסת במלחמת ששת הימים מאת אליעזר רחמים, סרטון בערוץ "מוזיאון הכנסת", באתר יוטיוב (אורך: 01:12)
  5. ^ תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה עמוד 362
  6. ^ ספטמבר השחור (1970), באתר lib.cet.ac.il
  7. ^ Rami G. Khouri, Jordanian Unit Going To Aid Iraq 6 Hussein Will Join Volunteer Force Fighting Iranians, The Washington Post, ‏January 28, 1982 (באנגלית)