צבי צימרמן

צבי הנריק צימרמן (בונה) (2 בינואר 1913 - 10 ביוני 2006) היה פעיל ציוני ואיש ציבור ישראלי, ניצול השואה. במהלך חייו עסק בפעילות פוליטית וציבורית, וכיהן בתפקידים רבים בהם חבר הכנסת, עורך דין ונוטריון, סגן יושב ראש הכנסת, סגן ראש עיריית חיפה ושגריר ישראל בניו זילנד ואיי אוקיאניה.

צבי צימרמן

לידה	2 בינואר 1913 סקאלה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	10 ביוני 2006 (בגיל 93) ישראל
מדינה
תאריך עלייה	יוני 1944
מקום קבורה	בית הקברות היהודי חוף הכרמל
השכלה	האוניברסיטה היגלונית
מפלגה	הציונים הכלליים
סיעה	הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית הישראלית, גח"ל
חבר הכנסת 30 בנובמבר 1959 – 21 בינואר 1974 (14 שנים) כנסות 4 - 7
תפקידים בולטים יו"ר מועצת הציונים הכלליים סגן יושב ראש הכנסת
שגריר ישראל בניו זילנד 1983–1986 (כ־3 שנים)

ביוגרפיה

נעוריו, השואה ודרכו באירופה

צימרמן נולד בסקאלה בחבל זברוביץ' בפולין. כשנה לאחר לידתו פרצה מלחמת העולם הראשונה והוריו נמלטו מסקאלה עם חמישה מילדיהם, ונדדו בסביבה. הוריו נפטרו ממחלת הכולרה, והוא ואחיו ואחיותיו נותרו לבדם. כאשר הסתיימה המלחמה חזרו לסקאלה, שם סיים את בית הספר העממי. בנעוריו עבר אל בית אחותו הבוגרת, שנישאה לפני המלחמה, בעיר טרנופול, שם סיים את הגימנסיה העברית. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה היגלונית בקרקוב. היה פעיל בתנועת הנוער של הציונים הכלליים ב-1928, יו"ר אגודת הסטודנטים הציונית קדימה בקרקוב וסגן יו"ר האגודה בפולין. משסיים את לימודיו התכונן לעלות לארץ ישראל, אך פריצתה של מלחמת העולם השנייה מנעה ממנו את העלייה. צימרמן עבר את רוב המלחמה בגטו קרקוב, בו היה פעיל במחתרת הציונית "הסנה", שאיגדה נוער ציוני מתנועות שונות, והיה מקשר עם גרעין "החלוץ הלוחם" בגטו.

לאחר חיסול הגטו ב-13 במרץ 1943, הועבר למחנה עבודת כפייה וולק 3 בשליטת הנאצי אמון גת.

צימרמן ברח ממחנה עבודת הכפייה להרי הקרפטים, שהיוו את הגבול בין סלובקיה ופולין. הוא נעזר בשרשרת ארוכה של קשרים שהיו לו בארצות כמו צרפת, אנגליה, פולין והונגריה. הוא וחבריו השתמשו בקשריו, להברחת יהודים מהגטאות וממקומות מסתור, דרך הרי הקרפטים, להונגריה, שם ציידו את המוברחים בתעודות מזויפות. צימרמן היה ראש הוועד של פליטי פולין בבודפשט ובוקרשט.

בשנת 1944 אורגנה בריחה לרומניה כפולנים הבורחים מפני רוסיה הקומוניסטית. בעזרת המחתרות השונות הצליחו צימרמן וחבריו לארגן עלייה לארץ ישראל באונייה קזבק מרומניה לטורקיה, ומשם ברכבת דרך סוריה ולבנון עד לארץ ישראל.

מרבית בני משפחתו נרצחו בשואה.

פעילות ציבורית ופוליטית

מעלייתו לארץ ועד היבחרו לכנסת

בהגיעו לארץ ישראל ביוני 1944, הרצה צימרמן על השואה בעברית, כשהמלחמה הייתה עדיין בעיצומה. הוא נמנה עם ניצולי השואה הראשונים שהגיעו ארצה ודיברו עברית רהוטה, ובכך עורר את המוּדעוּת לשואה בקרב הציבור, שהופתע לשמוע עליה. תגובתו הקרה והספקנית של הציבור היהודי בא"י לעדותו של צימרמן (שהוכחה לימים כנכונה ומדויקת) הביאה לסגירת הגולל על הנושא בחייו האישיים והציבוריים. צימרמן שב לעסוק בנושא רק במחצית השנייה של שנות ה-80, לאחר סיום תפקידיו הציבוריים. כשפרצה מלחמת העצמאות ב-1948 התגייס ל"הגנה" והיה פעיל בה. במקביל עבר להיות מזכיר כללי של התאגדות הסוחרים בחיפה והצפון. משם גויס להיות קצין קיצוב לאזור חיפה והצפון. כאשר הסתיימה המלחמה ותפקידו תם, עבר בחינות לעורכי דין זרים ופתח משרד עורכי דין. בשנת 1951 התמודד מטעם הציונים הכלליים נגד אבא חושי בבחירות לעיריית חיפה, וכיהן כסגן ראש עיריית חיפה.

בשנת 1953 נישא לאשתו מרים.

בשנת 1961 העיד במשפט אייכמן. בעדותו סיפר על פעולת מחתרת "הסנה" שהייתה מורכבת מן האליטה האינטלקטואלית היהודית בעיר, על צבירת נשק ותעודות מזויפות ועל שאלת אחריותו של אייכמן כפי ששמע מאסירים וסוהרים במחנות.

בכנסת

בשנת 1959 נבחר צימרמן להיות חבר הכנסת מטעם הציונים הכלליים, שהתאחדו ב-1961 עם המפלגה הפרוגרסיבית למפלגה הליברלית והיה חבר כנסת במשך ארבע קדנציות מטעמה ומטעם גוש חרות ליברלים (גח"ל). בשנים 1969–1982 כיהן כיו"ר המועצה הארצית של הציונים הכלליים. היה חבר בוועדת הכנסת, ועדת הפנים, ועדת העבודה והרווחה וועדת הכספים. בקדנציה האחרונה לכהונתו היה סגן יושב ראש הכנסת.

מהחוקים שיזם:

• ביטול היתר יציאה מהארץ: צימרמן פעל ונאבק בכנסת למען נושאים רבים, ובין היתר היה מראשוני הלוחמים למען זכויות הפרט. זמן קצר לאחר היבחרו, פתח במאבק למען ביטול היתר יציאה מן הארץ. הוא טען כי הדרישה להיתר יציאה פוגעת בחופש הפרט ובדמוקרטיה. הוא הגיש הצעת חוק פרטית לביטול היתרי היציאה. זמן קצר לאחר מכן, הגישה הממשלה הצעת חוק משלה בנושא, והיתרי היציאה בוטלו.

וכך סיכם צימרמן את מאבקו המוצלח לביטול היתרי היציאה: "הרגשתי סיפוק גדול מכך שתרמתי למיצוי זכויות הפרט המגיעות לאזרחי המדינה ולהסרת כתם - לא כל כך גדול, אבל רגיש ומביש - שהעיב על סדרי השלטון התקינים במדינה".

• החוק למניעת האזנות סתר: בשנת 1960 הגיש צימרמן הצעת חוק פרטית למניעת האזנת סתר. הוא כתב בספרו כי עשה זאת לאחר שהופיעו ידיעות בעיתונים על מקרים של האזנת סתר, בעיקר אצל גורמים פוליטיים. במפלגתו עלה חשד שמאזינים לשיחותיו של יו"ר המפלגה, שר המסחר והתעשייה פרץ ברנשטיין. היה זה מאבק נגד הפגיעה בחופש הפרט ובצנעתו, שנמשך שנים רבות. כאשר הגיש את הצעת החוק שלו, הוא פתח בנימה מבודחת: "מאזינים לכל מי שיש לו מעמד במדינה, לפחות ההרגשה הכללית במדינה היא כזו. אפשר לומר כי ההאזנה למכשירי הטלפון של האזרחים הפכה אצלנו להיות מסימני ההיכר של חשיבות. עוד נגיע למצב שאזרחים יתביישו להודות כי לטלפון שלהם אין מאזינים..."

הצעת חוק זו גרמה לוויכוח ער בכנסת וקיבלה תהודה גדולה בתקשורת. לאחר כשנתיים של מאבק, הגיש שר המשפטים הצעת חוק למניעת האזנות סתר, וכך כתב צימרמן: "כפי שציפיתי, עיקר מאמציו של שר המשפטים, היו להבטיח בחוק אפשרות מרבית להאזנה על ידי זרועות השלטון..."

מאבקו של צימרמן בנושא האזנות הסתר נמשך שנים רבות, וביוני 1973 הוא הניח בפעם האחרונה על שולחנה של הכנסת השביעית, הצעת חוק פרטית לאיסור האזנות סתר, אולם רק בשנת 1978, לאחר חילופי השלטון, כשמפלגתו של צימרמן, כעת חלק מהליכוד, עלתה לשלטון לאחר שהוא כבר פרש מהכנסת, התקבל בכנסת החוק לאיסור האזנות סתר.

פעילות ציבורית

בשנת 1978 התמודד לראשות עיריית חיפה וכיהן כסגן ראש העיר ויו"ר הוועדה העירונית לתכנון ובנייה. לקראת סוף כהונתו בעיריית חיפה, הסכים להצעה להתמנות כשגריר בשירות משרד החוץ. בין השנים 1983-1986 מונה לשגריר ישראל בניו זילנד ובאיי אוקיאניה - טונגה, טובאלו, פפואה גינאה החדשה, פיג'י וסמואה. צימרמן סירב להצעה לכהן כשגריר ישראל בגרמניה כיוון שחשש שיתקשה ללחוץ את ידיהם של פושעי מלחמה ושותפי מלחמה שאחראים לרצח משפחתו ועמו, על אף שראה באפשרות זו גם סוג של תקומה ונקמה. עם תום כהונתו בוולינגטון סירב להצעת משרד החוץ להתמנות כשגריר ישראל בפולין.

צימרמן המשיך בפעילות ציבורית, כתב את ספריו ובעיקר פעל לאיתור חסידי אומות העולם ולחשיפת פרשות הצלה וגבורה שלא היו ידועות.

במהלך בריחתו של צימרמן מהנאצים, הוא הגיע בשנת 1943 לבודפשט, שבה שלטו אז הונגרים משתפי פעולה עם הנאצים. פליטים יהודים שהגיעו לשם, היו נתונים בסכנת מוות. לפיכך, התחזו הפליטים היהודים לפליטים פולנים קתוליים. מאחר שלצימרמן היו קשרים עם הממשלה הפולנית הגולה שישבה בלונדון, הוא נפגש בהמלצתם, עם מי שהיה השגריר מטעם הממשלה הפולנית הגולה בבודפשט, ד"ר הנריק סלביק. הד"ר סלביק, יחד עם צימרמן, בעזרת רוזנת הונגריה בשם ארזבט סאפארי, ובעזרת פקיד הונגרי בכיר בשם יוז'ף אנטל (אביו של ד"ר יוז'ף אנטל, שהיה לימים ראש ממשלת הונגריה, לאחר נפילת מסך הברזל), סיפקו אלפי תעודות מזויפות ואשרות של פליטים פולנים נוצרים - לפליטים יהודים שהגיעו לבודפשט, ובכך הצילו את חייהם. כמו כן הם הקימו בית יתומים לפליטים יהודים ילדים, אף הם במסווה של נוצרים.

כשהנאצים כבשו את הונגריה הם עינו ורצחו את ד"ר סלביק, אך ד"ר יוז'ף אנטל שרד. גורלם של סלביק ואנטל נודע לצימרמן רק לאחר נפילת מסך הברזל, והוא דאג לחשוף את גבורתם. שניהם הוכרו, בזכות פועלו של צימרמן, כחסידי אומות עולם, על ידי מוסד יד ושם. כמו כן הצליח צימרמן לאתר ולהביא להכרתם כחסידי אומות עולם של שני חברי המחתרת הפולנית אשר הדריכו ועזרו לפליטים יהודים, וגם לו עצמו, להבריח את הגבול בהרי הקרפטים, מפולין לסלובקיה: סטפן קוצון ומיכאל לומניצקי. בתו של מיכאל לומניצקי, ונדה לומניצקה דולק, היא משוררת חשובה בפולין והקדישה משיריה למאורעות אותם הימים.

כתביו

צימרמן כתב שני ספרים על חייו.

• "בין פטיש הכנסת וסדן המפלגה" מתאר את קורותיו ופועלו כחבר כנסת במשך שנים רבות, יצא לאור ב-1994 על ידי המכון לחקר הכלכלה והחברה בישראל על שם יוסף ספיר.
• "הסנה הבוער" - מתאר את קורותיו מלידתו וחייו בפולין שבין שתי מלחמות העולם, דרך השואה, עלילות בריחה, הצלה וחשיפת גבורתם של חסידי אומות עולם ועד לעלייתו ארצה, יצא לאור במקור, בפולין, בשפה הפולנית בשנת 1997 בשם "שרדתי, זוכר, מעיד". ספר זה התקבל בפולין בעניין רב לאחר שחשף את סיפורו של הנריק סלביק שאף זכה בתקשורת הפולנית לכינוי ראול ולנברג הפולני עקב הדמיון שבין שני הסיפורים. בעקבות הספר פורסמו בפולין כתבות, מחקרים וסרטים רבים והוא תרם רבות לקשרים הטובים שנוצרו בין ישראל ופולין לאחר הוצאתו. בארץ הוא יצא בעברית ב-2004, בשם "הסנה הבוער" (הוצאת כותרות).

במבוא לספרו הראשון, הסביר:

"תכננתי להוציא לאור שני ספרים, האחד על קורות חיי בתקופת השואה והשני על פעילותי הציבורית בישראל. סיימתי קודם את הספר השני דווקא, מהסיבות שיוסברו להלן. אני כעת בגיל המתקרב לסיום שני שלישים מחיי משה רבנו. מאז, לפי דגם זה, שגורה בפי בני העם היהודי הברכה: 'עד מאה ועשרים'. היום, בהיותי מעבר לכל אמביציות אישיות, יש ביכולתי לראות בעין בלתי משוחדת ולכתוב בדעה מיושבת על פעולותי 'בין פטיש הכנסת וסדן המפלגה', מאז עלותי לישראל.

הספר הראשון, שעל כתיבתו אני עדיין עמל תוך התגברות על מעצורים נפשיים עמוקים, ובהתמודדות עם זכרונות קשים מן העבר, שעלי להעלות באוב מעולם שהיה ואיננו עוד – נכתב בדמעות נשמתי. אני תפילה שיעמדו לי הכוח והזמן לסיימו ולהוציאו לאור בהקדם."

קישורים חיצוניים

• צבי צימרמן, באתר הכנסת
• צבי צימרמן, באתר כנסת פתוחה
• עדות צימרמן במשפט אייכמן באתר "סנונית": עדות מקוצרת / עדות מלאה
• עמדה עקרונית של צימרמן בנושא הסכנה שבחסינות שופטים, כפי שנמצאה בדברי הכנסת וצוטטה בפסק דין, ראו בסעיפים 45 עד 48.
• הספד של יו"ר הכנסת, דליה איציק על צימרמן לאחר פטירתו
• Zvi Henryk Zimmerman Anti-Nazi Partisan Deputy Speaker of the Knesset
• צבי הנריק צימרמן (1913-2006), דף שער בספרייה הלאומית