צואה

צואה
שיוך	portion of solid body substance, excrement, particular anatomical entity
היווצרות	צינור העיכול
תיאור ב	אנציקלופדיה של אוטו
מזהים
FMA	64183
קוד MeSH	A12.459
מזהה MeSH	D005243

ערך זה עוסק בצוֹאָה. אם התכוונתם לצַוָּאָה, ראו צוואה.

צואה או גללים (בלשון חז"ל: רְעִי^[1]; בסלנג: קַקִִִי או חָרַא) היא הפרשה ממערכת העיכול של אורגניזמים. הצואה היא האופן בו הגוף נפטר מפסולת וממזון לא-מעוכל. לרוב, משתמשים במושג "צואה" לזו של בני אדם, וצואת בעלי חיים מכונה "גללים". צואת עופות מכונה "לשלשת".

בבעלי חוליות הצואה נוצרת במעי הגס והיא נדחפת לאורכו על ידי שרירים חלקים (בלתי-רצוניים) המצויים בדפנות המעי ונעים בתנועה פריסטלטית. לבסוף, יוצאת הצואה מפי הטבעת. הצואה מורכבת משאריות מזון לא מעוכל, מפיגמנטים הנוצרים בכבד (בעיקר בילירובין, תוצר פירוק של המוגלובין) המקנים לצואה את צבעה החום האופייני, ומחיידקים בכמות גדולה. החיידקים מהווים כשליש מהמסה היבשה של הצואה^[^{דרוש מקור]} וגזים אותם הם מייצרים מעניקים לצואה את הריח העז שלה.

מחלות

הצואה דלה יחסית בנוזלים, אך ריכוזם יכול להשתנות. צואה נוזלית מעידה על בעיה רפואית כלשהי, ומכונה "שלשול". שלשול חמור עלול להוות סכנת חיים עקב איבוד נוזלים. צואה המכילה נוזלים מועטים גורמת לקשיים ולכאבים ביציאתה; תופעה זו, המעידה אף היא על בעיה רפואית, מכונה "עצירות". גם תדירות הפרשת הצואה ("יציאות" בעגה הרפואית) יכולה להעיד על מצב רפואי ובמיוחד על תזונתו של האדם. סיבים תזונתיים, לדוגמה, מאיצים את תהליך הפרשת הצואה, כך שתדירות ה"יציאות" מגיעה אף ל-3 פעמים ביום. התאפקות והימנעות מהפרשת צואה בעת הצורך וכך גם תדירות נמוכה של הפרשת הצואה, עלולות לגרום לפעילות לא-תקינה של מערכת העיכול, לעצירות ולחוסר איזון תזונתי. אצל ילדים מסוימים ולעיתים אף אצל מבוגרים תיתכן דליפת צואה בלתי רצונית המכונה אנקופרזיס אשר לה מניעים פיזיולוגיים ונפשיים כאחד.

צואה שחורה מעידה על דימום בדרכי העיכול העליונות, צואה אדומה מעידה על דימום בדרכי העיכול התחתונות.

הכמות הרבה של החיידקים והנגיפים בצואה גורמת לה להוות דרך עיקרית להעברת מחלות. במיוחד מדובר במחלות הנגרמות על ידי חיידקים ממשפחת ה-Enterobacteriaceae (בעיקר קוליפורמים), השוכנים דרך קבע במערכת העיכול של האדם; חיידקים אלו גורמים למחלות כדוגמת דיזנטריה וכולרה. מחלות אלו נפוצות בצורה נרחבת במדינות העולם השלישי, מכיוון שבמקומות אלו לא תמיד קיימת אפשרות להקפיד על כללי היגיינה ותברואה נאותים. פתוגנים ממקור צואתי מוצאים את דרכם אל המזון ואל מקורות מים; החיידקים נכנסים שוב לגופם של בני האדם, אך הפעם משתכנים ומתרבים גם באזורים שמחוץ למעי, דבר הגורם למחלות.

מחלות מסוימות, כגון סרטן המעי הגס, מביאות להרס המעי או פי הטבעת. במקרים אלו החולה אינו מסוגל להפריש צואה באופן הרגיל; הוא נדרש לעבור ניתוח המנתב את הצואה אל פתח בבטן (אותו יוצרים המנתחים). הצואה נאספת בשקית פלסטיק אותה נדרש החולה לשאת כל העת ולרוקן מדי פעם.

שימושים

ידוע על שימוש בגללי כלבים וחזירים למטרות שונות בחיי היום יום. בעת העתיקה שימשה צואת הכלבים לעיבוד עורות. בימי הביניים שימשה צואת הכלבים כחלק מתהליך הכביסה. בשני המקרים היו שורים את הבגד המכובס או את העור הדורש ריכוך בתוך הצואה למשך זמן ארוך כדי לרכך אותו ולאפשר את המשך התהליך. בעת העתיקה אף היה קיים מקצוע בשם 'קימוץ' שתפקידו איסוף צואה למטרות אלה.^[2]

צואה יכולה לשמש כדשן לצמחים מסוגים ושונים, בין היתר משום שהיא מכילה חנקן שמועיל להם, ולכן האדם משתמש בצואת החיות שבמשקו לדישון גידולים חקלאיים (אזי היא מכונה זבל או זבל אורגני), וניתן להשתמש בה לקומפוסט. צואת בעלי חיים מיובשת משמשת גם כחומר בעירה באזורים בהם קשה לתושבים להשיג או לממן חומר בעירה יעיל יותר.