קית' ריצ'רדס

קית' ריצ'רדס (באנגלית: Keith Richards; נולד ב-18 בדצמבר 1943) הוא גיטריסט אנגלי, מלחין, פזמונאי, וזמר. ידוע ביותר כחבר בלהקת הרוק הרולינג סטונז, במשך כל שנות קיומה, כשישים שנה - ואף היה בין מייסדיה.

קית' ריצ'רדס
Keith Richards

לידה	18 בדצמבר 1943 (בן 80) דרטפורד, הממלכה המאוחדת
שם במה	Keith Richard
מוקד פעילות	דרתפורד, קנט, אנגליה
תקופת הפעילות	מ-1962
מקום לימודים	תיכון וילמינגטון לבנים, בית הספר לאמנות סידקאפ, בית הספר ונטוורת', Wilmington Academy
סוגה	רוקנרול רוק קלאסי בלוז בלוז רוק רית'ם אנד בלוז רגאיי קאנטרי
סוג קול	בריטון
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה
חברת תקליטים	וירג'ין רקורדס
שיתופי פעולה בולטים	הרולינג סטונז
בן או בת זוג	פטי הנסן (18 בדצמבר 1983–?) Haleema Mohamed (1962–1963) ג'ולי ג'ונס (1972–?) אניטה פלנברג (1967–1978) Linda Keith (1964–1966) Lily Wenglass Green (1978–1979) בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
צאצאים	Marlon Richards, תאודורה ריצ'רדס, Tara Richards, Angela Richards, אלכסנדרה ריצ'רדס
מספר צאצאים	5
האתר הרשמי
פרופיל ב-IMDb

קית' ריצ'רדס הוא דמות איקונית בינלאומית בתרבות העכשווית ובמוזיקה הפופולרית כגיטריסט, זמר, מלחין ואיש ציבור. הוא מדורג במקום הרביעי ברשימת "100 הגיטריסטים הגדולים" של מגזין הרולינג סטון. ארבעה עשר מהשירים שכתב יחד עם הסולן מיק ג'אגר מופיעים בין "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין רולינג סטון.

ילדות ונעורים

קית' ריצ'רדס נולד כבן יחיד להוריו ברט ודוריס ממוצא ולשי בבית-החולים ליבינגסטון שבדרתפורד, קנט, ב-18 בדצמבר 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה. כשהיה תינוק, משפחתו נאלצה להתפנות באופן זמני מביתם במהלך ההפצצה הנאצית בשנת 1944. אמו ואביו של ריצ'רדס, היו עובדי מפעל ואביו נפצע במהלך המלחמה. אמו חשפה אותו למוזיקת ג'אז, וגם עודדה את הופעותיו במקהלת הכנסייה. סבו וסבתו של ריצ'רדס היו סוציאליסטים ומנהיגים אזרחיים, וסבו אוגוסטוס תיאודור דופרי הופיע ברחבי בריטניה כנגן ביג בנד/ג'אז. ריצ'רדס חזר וסיפר שסבו היה למקור השפעה עליו, בתור מתבגר.

אמו של ריצ'רדס קנתה לו את הגיטרה הראשונה שלו, גיטרה אקוסטית רוזט ב-7 ליש"ט, בה היה מנגן שעות רבות. כילד היה מאזין אובססיבי לאמני בלוז של אותה תקופה כמו צ'אק ברי, מאדי ווטרס, בו דידלי ועוד. אחד מגיבורי הגיטרה הראשונים של ריצ'רדס היה סקוטי מור (הגיטריסט של אלביס). ריצ'רדס למד בבית-הספר היסודי 'וונטוורת' עם מיק ג'אגר והיה השכן שלו עד 1954, אז עברו הג'אגרים דירה. כילד נקרא ריצ'רדס על ידי מנצח המקהלה של דרתפורד לשיר בשלישיית boy sopranos ובין היתר גם ב-Westminster Abbey למלכה אליזבת השנייה.

בעיות התנהגות של ריצ'רדס, בבית-הספר התיכון, הובילו לגירושו משם בשנת 1959. מנהל בית-הספר חשב שהוא עשוי למצוא את הנישה שלו כאמן, ולפי כך נשלח לבית הספר לאמנות Sidcup. הוא בילה זמן רב בנגינה עם חבריו ולמד כמעט את כל סולואי הגיטרה של צ'אק ברי. בבית-ספר זה ריצ'רדס פגש את הגיטריסט דיק טיילור, אשר באותה עת ניגן בלהקת בלוז עם ג'אגר. תוך גילוי תחום העניין המשותף החדש שלהם, ריצ'רדס וג'אגר חידשו את ידידותם, וריצ'רדס הצטרף אל הלהקה מיד אחר-כך. במהלך השנים הבאות התפתחה הלהקה לרולינג סטונז, אשר הופיעו לראשונה באופן רשמי על במה בקיץ 1962 (בזמן זה ריצ'רדס עזב את בית הספר). בתקופה זו הוריו התגרשו. הגירושים הובילו לתקופה ארוכה של ניכור בינו לבין אביו, שהסתיימה רק בשנת 1982 ובה גם התקרב מאוד לאמו.

קריירה מוזיקלית

עם האבנים המתגלגלות

בשנת 1963 הקימו ג'אגר וריצ'רדס, יחד עם חבריהם בריאן ג'ונס, ביל ויימן, איאן סטיוארט וצ'ארלי ווטס את להקת הרולינג סטונז (האבנים המתגלגלות). השם נבחר בהשראת שיר של אמן הבלוז מאדי ווטרס, "בלוז האבן המתגלגלת". סטיוארט נופה בסופו של דבר מההרכב מאחר שלא תאם לתדמית שרצה מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדמן. אולדמן היה זה שהסיר את ה "ס" משם משפחתו של ריצ'רדס כדי לדמות את השם לשמו של כוכב הפופ קליף ריצ'רד; ריצ'רדס השיב מאוחר יותר את ה "ס" לשם משפחתו.

בהתחלה נגנה הלהקה גרסאות כיסוי ללהיטי רית'ם אנד בלוז ישנים, ולאט לאט האבנים הוסיפו חומר מקורי פרי עטם של ג'אגר וריצ'רדס. לצמד לקח קצת זמן ותרגול על מנת להתפתח לכותבי שירים באיכות מקצועית, ומשנת 1965 הם נכנסו לשותפות בכתיבה. (I Can't Get No) Satisfaction הפך אותם לכוכבים בארצות הברית, כמו גם בבריטניה, והשיר התפאר באחד מ"ריפי" הגיטרה הגדולים של הרוק בכל הזמנים. עם התדמית המינית האגרסיבית המאיימת שלהם, האבנים הפכו ליעד תכוף עבור המשטרה הבריטית במלחמתה על ההגינות הציבורית.

בשנים הבאות, זכו חברי הלהקה להכרה בזכות התדמית השערורייתית שלה, לרוב בהקשר להוללות מינית ושימוש ניכר בסמים. השנים 1968–1972 היו שנות השיא של הלהקה, בהן הוציאה את ארבעת האלבומים המצליחים ביותר שלה: Beggars Banquet, Let It Bleed, Sticky Fingers ו-Exile On Main Street המצליח שנחשב עד היום לאלבום הטוב ביותר של הלהקה. מהאלבומים יצאו להיטים רבים כמו: Street Fighting Man, Gimme Shelter, Brown Sugar, Sympaty For The Devil, Wild Horses ו-You Can't Always Get What You Want. אולם, ב-1969 הרגלי השימוש בסמים של ג'ונס החלו לפגוע בלהקה, כאשר כמעט ולא היה יכול היה לתפקד או לנגן. בסופו של דבר, סולק ג'ונס מהלהקה ביוני 1969 וכעבור פחות משבוע, נמצא מת בברכת ביתו ככל הנראה מטביעה.

קולות הליווי של ריצ'רדס נשמעים בכל אלבום של האבנים, והחל מהאלבום משנת 1969 Let It Bleed, כל אלבום של האבנים כלל בדרך-כלל שיר אחד בו ריצ'רדס הוא הזמר המוביל. מלבד נגינה בגיטרה, תרם מדי פעם גם תפקידי בס, קלידים וגיטרת סלייד. ריצ'רדס היה מעורב תמיד בתהליך ההקלטה, בדיסקים של הלהקה, בדרך כלל בשיתוף פעולה עם מיק ג'אגר ומפיקים חיצוניים.

כך המשיכו האבנים להוציא אלבומים ששלטו במקומות ראשונים במצעדים ובמכירות בכל רחבי העולם במשך שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-80. אלבום השיא היה Some Girls ב-1978 שזכה לביקורות הטובות ביותר מאז 1972. בשנות ה-80, ריצ'רדס וג'אגר הסתכסכו על הכיוון המוזיקלי של הלהקה. ג'אגר רצה לעבור לכיוון של פופ ודאנס ואילו ריצ'רדס רצה להישאר נאמן לשורשיה של הלהקה בבלוז ורוקנרול.

בשנת 1986, הלהקה הוציאה את האלבום Dirty Work. בשנים הקרובות, ג'אגר וריצ'רדס בקושי דיברו אחד עם השני וצלפו האחד על השני בעיתונות. בשנת 1989 הוציאו האבנים המתגלגלות את האלבום המצליח Steel Wheels ויצאו למסע הופעות מצליח אחרי שלא יצאו כשבע שנים ברציפות.

בשנות ה-90 התאחדו האבנים המתגלגלות והוציאו את האלבום Voodoo Lounge, ויצאו למסע הופעות בינלאומי נרחב נוסף. בשנת 1997, האבנים התארגנו מחדש לאלבום חדש, Bridges to Babylon, ומסע הופעות של אצטדיונים מלאים ברחבי העולם.

בשנת 2005, יצא האלבום A Bigger Bang שגם הוא לווה במסע הופעות עצום, ובו 1.5 מיליון מעריצים צפו בהופעה בחוף קופקבנה ב-2006, מה שהפך אותה להופעת הרוק הגדולה ביותר אי פעם. במסגרת סיבוב הופעות זה, הופיעו 144 פעמים בין 2005 ל-2007, והוא גרף 558.2 מיליון דולר והיה לסיבוב ההופעות המכניס בהיסטוריה עד שב-2011 גבר עליו סיבוב ההופעות 360° של להקת U2.

איאן סטיוארט טוען שריצ'רדס הוא מנהיג הלהקה של הרולינג סטונז, ואילו ריצ'רדס טוען שעבודתו היא להיות "שימון המכונות". ביל ויימן ורוני ווד אמרו שברוב הלהקות בדרך כלל עוקבים מוזיקלית אחר התופים כמובילים, אך ברולינג סטונס אין אפשרות שלא לעקוב אחרי הגיטרה של ריצ'רדס כמובילה.

ריצ'רדס בהופעה, 1972

כגיטריסט

ריצ'רדס שאב רבות מסגנונו המוקדם של צ'אק ברי, שעבודת הגיטרה שלו נשארה אבן בֹּחַן בהמשך הקריירה של ריצ'רדס. בזמן שהאבנים המתגלגלות נחשבו כלהקת רית'ם אנד בלוז, ריצ'רדס היה אחראי במידה רבה להיכרות של הלהקה עם הרוקנרול של בו דידלי וצ'אק ברי. ביחד עם הגיטריסט ומייסד הלהקה בריאן ג'ונס, ריצ'רדס פיתח סגנון בו הוא וג'ונס התחלפו ביניהם בתפקיד הליווי - שאחראי על ההרמוניה; וההובלה - שאחראי על המלודיה. ריצ'רדס שיבח את עצמו על-כך שהצליל שנוצר מהחלפת התפקידים בין שתי הגיטרות הוא אחד מההישגים החשובים של הלהקה. ג'ונס הוחלף בשנת 1969 בנגן הגיטרה הווירטואוז מיק טיילור, שתרם לכמה מהקלטותיה המוערכות ביותר של הלהקה, אך צירוף זה גם גרם להפרדה מוחלטת בין תפקיד הגיטרה המובילה לתפקיד הגיטרה המלווה. טיילור הוחלף בשנת 1975 בנגן הגיטרה רון ווד, ששם דגש רב יותר על נגינה קצבית.

נגינת הגיטרה של ריצ'רדס בולטת בכיוון הפתוח, בשימוש התכוף בסינקופות, והאקורדים המצלצלים בכמה מהלהיטים הבולטים ביותר של האבנים, ביניהם: Honky Tonk Women ,Brown Sugar ו-Start Me Up. הוא עדיין משתמש בכיוונים רגילים, אך ריצ'רדס ציין את האימוץ של הכיוון הפתוח כנקודת מפנה בנגינת הגיטרה שלו.

ריצ'רדס - שבבעלותו כיותר מ-3,000 גיטרות, שבחלקן הוא אפילו לא ניגן פעם אחת - מקושר בדרך-כלל לפנדר טלקסטר, אף על פי שהחל מהעשור הראשון של המאה ה-21 נראה שהגיטרה החביבה עליו היא גיבסון ES-355. השיר (I Can't Get No) Satisfaction היה הלהיט הראשון שריצ'רדס הקליט שאופיין באפקט ה-Fuzz המפורסם, שנעשה נפוץ מאז הצלחתו של השיר. אף על פי שבשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הוא השתמש באפקטים לגיטרה לעיתים קרובות, מאז הוא בקושי משתמש באפקטים. ריצ'רדס מחשיב את הגיטרה האקוסטית כבסיס לכל טכניקת הנגינה שלו, ולהיטים רבים של האבנים כוללים חלקים אקוסטיים, ביניהם: Street Fighting Man ,Brown Sugar ו- (I Can't Get No) Satisfaction. בעבר הוא השתעשע ברעיון לפתוח מוזיאון לגיטרות כי "אין לי גם ככה זמן לנגן בכולן".

פזמונאות והלחנה

בעקבות הדוגמה של לנון-מקרטני מהביטלס - ודירבון בידי מנהל הלהקה אנדרו לוג אולדהם, שראה מעט עתיד בלהקה שמבצעת גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז, ושזיהה את האפשרויות הגלומות בזכויות על שירים מקוריים - החלו ג'אגר וריצ'רדס לכתוב שירים ביחד. לאבנים היו מספר להיטים פרי עטם של הצמד בשנים 1964–1965, אך היה זה הסינגל משנת 1965 (I Can't Get No) Satisfaction שביסס את מעמדה של הלהקה, כאשר הוא מגיע למקום הראשון במצעדים רבים בעולם.

במשך שנות ה-60 השותפות של ג'אגר-ריצ'רדס התרחבה מעבר לבלוז, רית'ם אנד בלוז ורוקנרול, כאשר הם גם מתעניינים גם במוזיקת נשמה, מוזיקה עממית, פופ, קאנטרי, גוספל, רוק פסיכדלי, ופרשנות חברתית שבוב דילן הבליט. עבודתם החל משנות ה-70 שילבה אלמנטים של פאנק, דיסקו, קליפסו, רגאיי ופאנק.

עם יוצאי דופן שמפוזרים פה ושם, כל אלבומיהם של האבנים המתגלגלות החל משנת 1966 הכילו שירים עליהם היו חתומים ג'אגר/ריצ'רדס. הקרדיט לשירים שכתבו שניהם עבור האבנים ניתן לשניהם באופן שווה בלי התחשבות במידת שיתוף הפעולה שלהם. עבור הקלטות הסולו שלו, ריצ'רדס תמיד מעניק קרדיט למשורר שותף, בדרך כלל למתופף סטיב ג'ורדן.

קריירת סולו

אחרי שג'אגר מנע מהאבנים לצאת למסע הופעות כדי לקדם את אלבומם הטרי, Dirty Work, ריצ'רדס ייסד את X-Pensive Winos בשנת 1988. ההרכב כלל גם את המתופף סטיב ג'ורדן, שניגן בתופים ב-Dirty Work, ובקונצרט שחגג יום הולדת 60 לצ'אק ברי, יחד עם אמנים נוספים. הייסוד של X-Pensive Winos היווה הכרה בכך שהאבנים עלולים שלא להקליט או להופיע במשך זמן מסוים. ריצ'רדס התנגד ליוזמות פרטיות מחוץ ללהקה, כי חשש שהן עלולות לגרום להידרדרותה. כתוצאה מכך, הקלטות הסולו שלו מועטות מאלו של ג'אגר, צ'ארלי ווטס, ואפילו של רון ווד.

ריצ'רדס (מימין) וג'אגר (משמאל) בהופעה, 1981

אלבומה הראשון של הלהקה נקרא Talk is Cheap, ואף על פי שאף אחד מהסינגלים שיצאו ממנו לא הגיע למקום גבוה ממקום ארבעים במצעד כלשהו, הביקורות היו מאוד מחמיאות. הוא קיבל מעמד של אלבום זהב והמשיך להימכר באופן קבוע. זו הייתה הצלחה גדולה בהרבה מ-primitive Cool של ג'אגר באותה התקופה. האלבום לווה בסיבוב הופעות בארצות הברית - אחד משני סיבובי ההופעות שריצ'רדס קיים אי-פעם כאומן יחיד. מסע זה מתועד באלבום Live at the Hollywood Palladium, December 15, 1988. בשנת 1992 יצא האלבום Main Offender שלווה גם הוא בסיבוב הופעות בדרום וצפון אמריקה, כמו גם באירופה. קריירת סולו והופעות סולו לא סיפקו את ריצ'רדס כפי שהוא חווה יחד עם שותפו, ג'אגר. בסופו של דבר, ג'אגר וריצ'רדס התכנסו בברבדוס והתחילו לכתוב שירים חדשים לאלבום הבא של האבנים Dirty Work. ריצ'רדס - שציין את המחויבות שלו ושל חברי להקת X-Pensive Winos אחרים ללהקותיהם הנוכחיות כמכשול לאיחוד - לא הוציא אלבום סולו מאז שהאבנים חזרו לפעול בשנת 1994.

ריצ'רדס השתתף ב"האמנים מאוחדים נגד אפרטהייד" פרויקט צדקה, והשתתף בקונצרטי צדקה רבים יותר מאז.

הקלטות עם אמנים אחרים

הופעותיו של ריצ'רדס עם להקות ואמנים אחרים מלבד האבנים התגלגלות נעשו תכופות יותר לקראת סוף הקריירה שלו, מה שכמעט לא היה קיים בשנות ה-60. הוא ניגן באלבומים של אומנים רבים, בהם: טום וייטס, אריתה פרנקלין, לס פול, ובונו מ-U2. בשנת 2001 הוא הפיק את אלבום הסולו של ג'ון פיליפס (מלהקת האמהות והאבות) Pay, Pack & Follow, שהוקלט בין השנים 1973–1979, ובו ריצ'רדס גם מנגן בגיטרה בכל השירים. בשנות ה-90 המוקדמות, ריצ'רדס הפיק וניגן בדיסק עבור ג'מקיינים ראסטפארניים. הדיסק נקרא The Wingless Angels ויצא בחברת התקליטים הפרטית שלו. הוא גם הקליט עם טום וייטס שיר שנקרא That Feel.

הקלטות נדירות וכאלו שלא יצאו בכלל

האבנים הוציאו ב-2006 את האלבום Rarities, שכולל שש-עשרה הקלטות נדירות ומוגבלות. ריצ'רדס כינה את ההוצאה הזו "קצה הקרחון". שירים רבים שלא יצאו ואלתורי אולפן שלהם, כולל ההקלטות שלהם ברשת ה-BBC משנות ה-60, הן בין ההקלטות הכי מבוטלגות בהיסטוריה של הרוקנרול. מאחר שהקלטות שכאלו יוצאות בדרך-כלל בסוף הקריירה של האמן, או לאחר מותו, מסחר בהקלטות האלו מתבצע לעיתים קרובת ברשתות קצה לקצה כמו קאזה וביטורנט.

תדמית ציבורית וחיים אישיים

לציבור הרחב, ריצ'רדס ידוע יותר בשל התדמית של פורע החוק המסומם מאשר בשל יכולת ההלחנה. ריצ'רדס והאבנים טיפחו תדמית מנוונת ואנטי-תרבותית במשך שנות ה-60 וה-70, ווידויו גלוי-הלב שהוא משתמש בסמים, שהפכו אותו לדמות לחיקוי עבור מתבגרים ומבוגרים שחיפשו מפלט - כפי שריצ'רדס מבטא בשירו Before They Make Me Run - "במשקאות חריפים וגלולות ואבקות". בראיון מפורסם בשנת 1971 למגזין רולינג סטון, הוא דן בשימוש בסמים. עשר שנים מאוחר יותר, בראיון נוסף למגזין, הוא הביע צער מועט על ההתמכרות להרואין, שתועדה היטב, וכמעט הרסה את הקריירה המוזיקלית שלו ואת חייו. עד היום, ריצ'רדס עונד צמיד שמדמה צמד מטפחות, כתזכורת לכך שהוא לא רוצה להיעצר פעם נוספת. הוא עונד גם טבעת בדמות גולגולת של אדם ללא לסת, מתנה שקיבל מחבר תכשיטן; הוא הסביר שהטבעת מייצגת את העובדה "שהיופי עמוק רק כמו העור".

שני מעצרים מפורסמים התרחשו במרחק של עשר שנים אחד מהשני. הראשון היה בשנת 1967, כאשר ריצ'רדס וג'אגר נעצרו והואשמו באחזקת סמים, לאחר חיפוש משטרתי מתוקשר בבית הכפר של ריצ'רדס, כשבנוסף, הזמרת וזוגתו לחיים של ג'אגר באותה תקופה, מריאן פיית'פול, נמצאה עירומה לחלוטין עטופה בשטיח פרווה. החיפוש, מסתבר, התקיים לאחר שכתב מהעיתון ניוז אוף דה וורלד יעץ למשטרה לחפש בביתו של ריצ'רדס, כחלק ממגמת העיתון להפיץ את הידיעה על שימוש בסמים בקרב קהילת מוזיקת הפופ. ריצ'רדס וג'אגר הורשעו, והושת עליהם גזר דין קשה: מאסר ועבודות כפייה. חומרת העונש גרמה להד רב ולזעם ציבורי. המשפט הפך לנושא מאמרו של עורך מגזין "טיים", ויליאם ריס מוג, אשר טען שרק בגלל היותם מפורסמים "סומנו" ג'אגר וריצ'רדס כמטרה בעיני הרשויות, והעונש שקיבלו חמור יותר משל כל אדם אנונימי אחר. הערעור שהגישו השניים התקבל והם שוחררו מהכלא, אם כי האדם השלישי שנעצר איתם, סוחר האומנות רוברט פרייז'ר, ריצה את עונשו עד תומו.

המעצר השני אירע בפברואר 1977, במלון בטורונטו שבקנדה. ריצ'רדס נרשם במלון בשם בדוי - "רדלנדס" - אך משטרת קנדה הצליחה למצוא אותו ולעצור אותו בעוון אחזקת הרואין וקוקאין. ברשותו נמצאו שתי אונקיות מכל אחד מהם. הוא הואשם ביבוא של סמים לקנדה, עבירה עליה העונש הנמוך ביותר הוא שבע שנות מאסר לפי החוק הקנדי.

בשלוש השנים הבאות חי ריצ'רדס באיום מתמיד של ענישה, כאשר הוא מנסה להיגמל מסמים במרכז רפואי בארצות הברית למכורים להרואין. לאחר שבית המשפט אישר את עונשו המקורי של ריצ'רדס - קונצרט צדקה עבור המכון הלאומי הקנדי למען העיוור - ריצ'רדס יצא ממוסד הגמילה בריא ומאוהב בדוגמנית ניו יורקית צעירה.

ריצ'רדס (מימין) וג'אגר (משמאל) יחד בהופעה, 2013

פטי הנסן הייתה דוגמנית-על כאשר היא וריצ'רדס נפגשו. ריצ'רדס ראה אותה רוקדת במועדון סטודיו 54 והזמין אותה לשמפניה, אבל הדוגמנית לא גילתה עניין. עם זאת, תשעה חודשים לאחר מכן נענתה להזמנתה של ג'רי הול (לבקשתו של ריצ'רדס), אז חברתו של מיק ג'אגר, והגיעה למסיבת יום ההולדת ה-36 של סולן הלהקה. ריצ'רדס ניצל את ההזדמנות, והשניים הפכו לזוג. לאמה של הנסן הבטיח שהוא ישמור עליה וידאג תמיד שהיא תאכל מספיק, כך היא סיפרה בראיון למגזין באזאר, בנובמבר 2011. הם נישאו בעיר החוף קאבו סן לוקאס במקסיקו, ב-18 בדצמבר 1983, יום הולדתו הארבעים. היום הם מתגוררים באחוזה רחבת ידיים בקונטיקט. יש להם שתי בנות, תיאודורה ואלכסנדרה שגם הן דוגמניות.

ריצ'רדס מעולם לא התרחק מאמם של שלושת ילדיו הראשונים, אניטה פלנברג, ולעיתים קרובות מתייחס לעניין כאילו יש לו שתי נשים, אף על פי שהוא ופלנברג מעולם לא נישאו באופן רשמי. הוא החל לנהל רומן עם פלנברג במהלך חופשה של האבנים במרוקו כאשר הייתה חברתו של בריאן ג'ונס. הרומן של קית' ואניטה לא היה התאהבות קצרה, הם נשארו יחד במשך עשר שנים. יש להם בן משותף, מרלון ריצ'רדס, שנקרא כך על שם מרלון ברנדו, ובת נוספת בשם אנג'לה (על שמה נכתב השיר Angie). הילד השלישי, שנקרא על שם חברו הקרוב של ריצ'רדס, טרה בראון, נפטר ממוות בעריסה מספר שבועות אחרי לידתו בשנת 1976.

ריצ'רדס לא היה אב רגיל, וילדיו מפלנברג גדלו גם הם מחוץ למסגרת סדירה. הם הסתובבו איתו ברחבי העולם במשך סיבובי ההופעות של האבנים המתגלגלות, כאשר הם נחשפים לפרסום הכרוך בכך. בנוסף, ריצ'רדס התנהג אל מרלון כאל חבר. הוא הודה שהסביבה בה גדלו לא הייתה סביבה טובה לגדול, וציין את הנזק שנעשה להם מכך כסיבה עיקרית לכך שנגמל מהרואין.

במהלך השנים, זכו ג'אגר וריצ'רדס בפרסים על שותפות בכתיבת השירים כגון כניסה להיכל התהילה של הכותבים בשנת 1993, וניצחון בפרס המיוחד 'אייבור נובלו' לכתיבת שירים בשנת 2005.

ב-27 באפריל 2006, בזמן שריצ'רדס היה בחופשה באי פיג'י, הוא נפצע בראשו. האבנים הכריזו על לוח זמנים מתוקן למסע ההופעות שלהם, שכלל הכרזה על שתי הופעות מבוטלות ודחייה של עוד מספר הופעות. בהכרזה הייתה כלולה התנצלות קצרה מריצ'רדס על כך שהוא "נפל מהעץ". [1]

באוגוסט 2006 הוענקה לריצ'רדס חנינה בידי מושל ארקנסו מיק הוקבי, על כך שבשנת 1975 נהג ברשלנות.

ריצ'רדס מבצע הופעת אורח כאביו של קפטן ג'ק ספארו (שמשוחק בידי ג'וני דפ בשודדי הקאריביים: סוף העולם ובשודדי הקאריביים: זרמים זרים). דפ הצהיר שהוא ביסס את גינוניו של ספארו על אלו של ריצ'רדס.

ריצ'רדס ידוע כקורא נלהב ובעל עניין רב בהיסטוריה. בבעלותו ספרייה נרחבת.

נכון ל-2024 הונו עומד על כחצי מיליארד דולר.

דיסקוגרפיה

אלבומים

• Talk is Cheap
• Live at the Hollywood Palladium, December 15, 1988
• Main Offender

סינגלים

• Run Rudolph Run
• Take It So Hard
• You Don't Move Me
• Struggle
• Wicked As It Seems
• Eileen

פרסים ומועמדויות

שנה	פרס	קטגוריה	עבודה מועמדת	תוצאה	מקור
2024	פרס גראמי	שיר הרוק הטוב ביותר	"Angry" (בתור פזמונאי)	מועמדות
		העיבוד הטוב ביותר, אינסטרומנטלי או א-קפלה	"Paint It Black" (בתור מעבד)	מועמדות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קית' ריצ'רדס בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של קית' ריצ'רדס (באנגלית)
• Oldkr.co.uk, המקור הגדול ברשת למידע על קית' ריצ'רדס
• רוגל אלפר, ‏לזוז כמו קית' ריצ'רדס, באתר ‏מאקו‏, 21 ביוני 2012

• קית' ריצ'רדס, ברשת החברתית פייסבוק
• קית' ריצ'רדס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• קית' ריצ'רדס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• קית' ריצ'רדס, באתר AllMovie (באנגלית)
• קית' ריצ'רדס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• קית' ריצ'רדס, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• קית' ריצ'רדס, באתר ספוטיפיי
• קית' ריצ'רדס, באתר AllMusic (באנגלית)
• קית' ריצ'רדס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• קית' ריצ'רדס, באתר Discogs (באנגלית)
• קית' ריצ'רדס, באתר Songkick (באנגלית)
• קית' ריצ'רדס, באתר Genius
• קית' ריצ'רדס, באתר SecondHandSongs
• קית' ריצ'רדס, באתר DNCI
• מני ארנון, האלבום הענק של קית' ריצ'רדס חוגג 50, באתר הארץ, 10 במאי 2022