רפי נלסון

עיתונאי ישראלי

רפי נלסון אילון (30 באוקטובר 19306 בפברואר 1988) היה מפיק ודמות ידועה בבוהמה הישראלית, בעליו של הכפר של רפי נלסון בטאבה, שהיה מוקד חיי בוהמה מסוף שנות ה-60 עד סוף שנות ה-80. המקום היה סמל של מין חופשי, מריחואנה ושיזוף בעירום[1][2].

נלסון פורטרט, שנות ה-70
זוג בבר "סוף העולם" באילת, אותו נלסון פתח ב-1959
זוג בבר "סוף העולם" באילת, אותו נלסון פתח ב-1959
הכפר של נלסון בטאבה, 1972

קורות חייועריכה

נולד בשם רפאל רוזנצוויג. מאוחר יותר עברת את שמו לאֵילון. השתתף במלחמת העצמאות, ואיבד עין בקרב לטרון[1]. הוא התייחס לכך בהומור, באומרו כי "כאשר איבדתי עין אחת, אז התחלתי לחיות. עם שתי עיניים לא ידעתי איך חיים[3]. הוא נקרא נלסון על שם האדמירל הבריטי הוריישו נלסון, שאיבד את עינו בקרב בשנת 1794[4]. אחרי מלחמת השחרור יצא נלסון לאמריקה, וכשחזר הגיע להתיישב באילת הצעירה. הוא עבד במכרות תמנע כנהגו של מנהל המכרה מאיר בית אש והיה גם כתב נודד שפרסם טורים בעיתונים ארציים מסיפורי אילת והדרום[4]. ב-22 ביולי 1957 נעצר נלסון, כשיצא בשליחות עיתונאית של מגזין "העולם הזה" לחצות את תעלת סואץ במסווה של מלח[5] על אוניית מטען. הוא עלה על סיפון האונייה הדנית "בריגיטה טופט" שעברה בתעלת סואץ, ובעת שעברה בתעלה עצרו אותו שלטונות מצרים[6]. נלסון נכלא באשמת ריגול לטובת ישראל, ושוחרר לאחר התערבות האו"ם. כשחזר לישראל סיפר כי עבר עינויים בעת מעצרו. הוא נחשד כי מסר סודות למצרים והועמד לדין[7], וב-11 בפברואר 1960 נדון למאסר על־תנאי של שנתיים ולתשלום קנס של 1,000 לירות[8]. אורי אבנרי, עורך השבועון שבשליחותו יצא נלסון לחצות את תעלת סואץ, טען כי השלטונות בישראל נטפלו לנלסון כחלק מדה־לגיטימציה לעיתון "העולם הזה", שנתפס חתרני.

לאחר שובו מן השבי ניסה מזלו את מזלו כמדריך תיירים באילת. ב־1959 הוא פתח שם את הבר "סוף העולם" בבניין דירות תת־קרקעי[8]. המועדון היה ידוע במגוון האומנים שהחלו שם את הקריירה שלהם כזמרים, כמו חוה אלברשטיין, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ, לוליק ודוד כהן, שהופיעו בו. בהמשך נסגר המקום[9] ונפתח שוב כמועדון לילה באותו שם, במבנה ייעודי תלת־מפלסי[10]. ב-1959 נשא נלסון לאישה את לאה לוין, רקדנית צעירה מלהקת בת־שבע. לשניים יש ילד ושמו גיא, המתגורר כיום ארצות הברית. בני הזוג נפרדו בתחילת 1961.

בשנת 1964 ניהל לזמן מה את מועדון "מינוס 206" בטבריה ומכר אותו לצלם מקסים סולומון[11]. אחר כך ניסה מזלו כאמרגן אך ללא הצלחה מרובה. רק לאחר כיבוש סיני נכנס לתודעה הישראלית כאשר הקים את כפר הנופש שלו בטאבה בשנת -1970.

תדמיתו הציבורית כנהנתן וכמאצ'ו, עם שרשרת שיני כריש, כובע בוקרים, בקבוק בירה והזקן התמידי, הפכה אותו לדמות ידועה בישראל[1]. הוא פרסם את הבירה האמריקנית "באדוויזר"[12], וגילח את זקנו המפורסם בפרסומת לסכיני גילוח של חברת "בונד".

באפריל 1985 הקליט נלסון את שירם של דוד קריבושי ואלון אבידר "טאבה סבבה" והופיע איתו בתוכנית הטלוויזיה "סיבה למסיבה", שהנחה מני פאר[13][14].

בפב' 1987 הוא נישא למריאן ויצמן ביתו של הסופר הצרפתי הידוע ז'אק דרוז'י-ויצמן.

ב-1988 נפטר נלסון מהתקף לב ונקבר באילת בלוויה המונית[15]. במותו קיבל הספדים מאישים רבים : ראש העיר רפי הוכמן, שולמית אלוני, מיכאל בר זוהר, דידי מנוסי ועוד[1]. על המצבה שלו נכתבה בלדה שכתב חברו עמוס אטינגר.

הכפר של נלסוןעריכה

הכפר של רפי נלסון בטאבה היה למרכז לפעילויות מוזיקליות ותרבותיות רבות. אורחיו היו אנשי שלטון, גנרלים ואנשי בוהמה רבים.

הכפר הפך ללוקיישן אהוב על במאי קולנוע ובין השאר צולמו בו הסרט "כץ וקרסו" (1971), שבו שיחק נלסון בתפקיד אורח, וסרטו של אסי דיין "עם ישראל חי" (1981) נלסון שיחק בתפקיד משנה גם בסרט "שלושה ואחת" (1975) והופיע בתוכניות טלוויזיה רבות.

ב-1982 כאשר ישראל נסוגה מחצי האי סיני הכפר של נלסון שהיה סמוך לגבול נשאר במחלוקת וגרם לקרע בין המדינות. נלסון עשה כל שביכולתו להשאיר את הכפר שלו בשליטה ישראלית מה שגרם לקרע בין המדינות. בשנת 1986 החליטה ממשלת ישראל לצאת לבוררות על טאבה כדי לשקם את היחסים עם מצרים. פסק הבוררות שניתן ב 29 בספטמבר 1988 קבע שטאבה היא שטח מצרי.

ב-1989 הוחזרה טאבה למצרים – החלק האחרון מחצי האי סיני שהעבירה אליה ישראל – במסגרת הסכם השלום עם מצרים[16].

בשנת 2021 יצא סרטו הדוקומנטרי של הבמאי אבי מאור מרזוק "המלחמה האחרונה של נלסון"[17], על סיפורו של נלסון וכפר הנופש שלו בטאבה, שנקלע לסכסוך הגבול בין ישראל למצרים. הסרט שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל דוקאביב מביא תיאורים וסיפורים על עלילות חייו של נלסון והוויית הכפר. הסיפור מסופר דרך עיניהם של אורחי הכפר וחבריו של נלסון, ומשולבים בו קטעי ארכיון נדירים ותמונות מהאוסף הפרטי העצום של נלסון.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 נלסון. שאכטה אחרונה, מעריב, 7 בפברואר 1988
  2. ^ טאבה! טאבה?, מעריב, 25 באוגוסט 1985
  3. ^ הצנחן שגבר על השיתוק ממלחמת ששת הימים איבד עין ביום הכיפורים, מעריב, 12 במאי 1974
  4. ^ 1 2 נלסון העתונאי, מעריב, 2 באוגוסט 1957
  5. ^ יהודה שיף ודני דור, ישראל 50, הוצאת גלי אלפא תקשורת, 1997
  6. ^ ימאי ישראלי נעצר בנמל סואץ; "בריגיטה טופט" - שעליה נסע - תורשה לעבור בתעלה, חרות, 23 ביולי 1957
  7. ^ נדחה משפטו של רפי אילון, חרות, 5 ביוני 1958
  8. ^ 1 2 רפי אילון לקנס ומאסר על תנאי על מסירת ידיעות למצרים, הארץ, 12 בפברואר 1960
  9. ^ בלי משקפיים ורודות, על המשמר, 27 באפריל 1962
  10. ^ ושוב סוף העולם, מעריב, 13 באוקטובר 1961
  11. ^ אבי אורלי, טבריה עיר נופש ומרפא, הבוקר, 31 בינואר 1964
    בבית המשפט המחוזי בחיפה, מעריב, 4 בנובמבר 1964
  12. ^ נלסון, חדשות, 9 ביוני 1986
  13. ^ נתן זהבי, תנו לגבר טאבה, חדשות, 15 באפריל 1985
  14. ^ דוד קריבושי, דוד קריבושי – רפי נלסון 'טאבה סבבה' סיבה למסיבה, YouTube, ‏12 באפריל 2009
  15. ^ אלפים ישתתפו היום בלוויה של רפי נלסון, מעריב, 8 בפברואר 1988
  16. ^ ב־21.55 אמש הוחזרה טאבה, הארץ, 27 בפברואר 1989
  17. ^ המלחמה האחרונה של נלסון (2021), אידיבי
  ערך זה הוא קצרמר בנושא ישראלים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.