פתיחת התפריט הראשי

רצח ילדי משפחת אָרוֹיוֹ היה פיגוע טרור ב-2 בינואר 1971 שבו נרצחו שני הילדים מרק ואביגיל ארויו, על ידי מחבל שהשליך רימון יד לתוך המכונית שבה ישבו בעת שמשפחתם עברה בסמוך לעיר עזה. הפיגוע היה נקודת מפנה[1][2][3] בהתייחסות הישראלית לטרור מרצועת עזה, ואחריו החל מבצע צבאי נרחב למיגורו, כשבמהלכו הוקמו והופעלו יחידות מיוחדות של צה"ל.

רצח ילדי משפחת ארויו
חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני
תאריך 2 בינואר 1971
מקום רצועת עזה
סוג פיגוע
נשק רימון יד
הרוגים 2 ילדים ישראלים
פצועים 2 אזרחים ישראלים
מבצע 3 מחבלים פלסטינים
מניע לאומני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אנדרטה לחללי כפר הנגיד וילדי משפחת ארויו

תוכן עניינים

הפיגועעריכה

בשבת, ה' בטבת תשל"א, 2 בינואר 1971, שבה משפחת ארויו מטיול באזור נח"ל ים. המשפחה כללה את האב רוברט (בוב), האם פריטי והילדים דניאל מרק בן ה-7 ואביגיל בת ה-5. כשמכוניתם עברה בכביש הראשי מצפון לעיר עזה, ליד מפעל המשקאות "סבן אפ", השחיל נער פלסטיני רימון יד דרך חלון המכונית למושב האחורי שבו ישבו הילדים ואמם.[4] מהפיצוץ נהרגה אביגיל, מרק נפצע אנושות ונפטר בבית החולים והאם נפצעה באורח קשה בכל גופה, נזקקה לשיקום ממושך ונותרה נכה. האב ניסה להזעיק עזרה ופנה לשני צעירים ערבים שצפו במתרחש, אך אלו לא נענו לתחינותיו; בהמשך התברר כי היו אלה משקיפים ששיתפו פעולה בביצוע הפיגוע.[5] רק לאחר שהגיע האב רוברט למחסום של צה"ל, הוזעק מסוק שחילץ את בני המשפחה.

לאחר הפיגועעריכה

 
הכיתוב על גבי מצבת האח והאחות בהר הזיתים

הרצח זעזע את החברה הישראלית, ולפיגוע הקשה בפני עצמו הוסיפה העובדה כי מרק ואביגיל היו מוכרים לציבור כתוצאה מהשתתפותם כדוגמנים במסעי פרסום אותם הוביל אביהם. הילדים נקברו בקבר משותף בבית הקברות בהר הזיתים,[6][7] בהלוויתם ספד להם הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן.[8]

כוחות הביטחון הישראליים תפסו את מבצעי הפיגוע, מחמד סולימאן אל זקי בן ה-15 וחצי משכונת סג'עיה, שהטיל את הרימון,[9] ושני שותפיו בני 16 ו-17, כולם תלמידי בית הספר "פלסטין" שגויסו לביצוע המעשה על ידי פעיל בכיר בארגון לשחרור פלסטין. מלבד רצח ילדי משפחת ארויו השתתפו המחבלים במספר פיגועים נוספים, והם הואשמו ב-18 סעיפים של יידויי והעברת רימונים, והנחת מטעני חבלה. הנאשמים כפרו באשמה.[10] הרוצח ושותפיו נידונו בבית הדין הצבאי בעזה למאסר עולם.

על המקום הוטל עוצר והכביש הראשי נסגר למשך כחודש ימים, מדיניות אי ההתערבות שאפיינה את הממשל הצבאי ברצועה מאז מלחמת ששת הימים (בין השאר כתוצאה מהתמקדות מאמצי צה"ל ופיקוד הדרום במלחמת ההתשה בתעלת סואץ[11]), השתנתה. המערכה למיגור הטרור הוטלה על אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון. על תוואי הגבול, הקו הירוק, הוקמה גדר מערכת למניעת מעבר מסתננים, כוחות גדולים של צה"ל הוזרמו לרצועת עזה, והיא חולקה למקטעים קטנים בהם הופעלה סיירת שקד באופן אינטנסיבי ככוח קומנדו לצייד חוליות מחבלים,[12] והוקמה סיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן לטיפול ממוקד בטרור.[13] ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטים ג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש ומיעוטם לגדה המערבית ונהרסו בתים רבים.[14][15][16] במבצע נהרגו יותר ממאה מחבלים ומאות נעצרו.

כתוצאה מהמבצע הנרחב הבטיחו ראשי האוכלוסייה בעזה שיתוף פעולה נגד המחבלים.[17] מספר הפיגועים ירד מ-445 בשנה שקדמה לו, ל-60 בלבד ב-1972 ולפיגועים בודדים בשנים שלאחר מכן.

הרוצחים שוחררו מן הכלא בשנת 1985 בעסקת ג'יבריל.[18][19]

לקריאה נוספתעריכה

  • יהודה ואלך (עורך ראשי), המערכה נגד הטרור בעזה, אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל עשור שני, עמ' 124

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כרמית גיא, בר לב, תל אביב: עם עובד, תשנ"ח 1998, עמ' 206
  2. ^ ניר חפץ, גדי בלום (עורך אחראי: דב איכנולד), הרועה: סיפור חייו של אריאל שרון, תל אביב: משכל, 2005, עמ' 209.
  3. ^ זאב שיף, איתן הבר, עורך-משנה: אריה חשביה, לקסיקון לביטחון ישראל, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ו 1976, עמ' 61
  4. ^ משפט רוצחי הילדים למשפחת ארויו ביום ד', מעריב, 12 באפריל 1971
  5. ^ עזרא ינוב, נער בן 16 תלמיד תיכון מעזה רצח את שני ילדי ארויו, מעריב, 24 בפברואר 1971
  6. ^ כרטיס הקבר של אביגיל ארויו, באתר הר הזיתים
  7. ^ דניאל ארויו&TabIndex=1 כרטיס הקבר של רצח ילדי משפחת ארויו, באתר הר הזיתים
  8. ^ הילדים שנהרגו ברצועה מרימון - למנוחות, מעריב, 6 בינואר 1971
  9. ^ נתפסו עוד 28 מחבלים בעזה שרצחו מקומיים, מעריב, 25 בפברואר 1971
  10. ^ הנאשמים ברצח ילדי ארויו הועמדו לדין – כפרו באשמה, מעריב, 15 באפריל 1971 (כולל תצלומם)
  11. ^ שלמה גזית, פתאים במלכודת: 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ט 1999, עמ' 72
  12. ^ אתר סיירת שקד
  13. ^ אביעד גליקמן, מאיר דגן נזכר בסיירת רימון: "הרגנו עשרות רבות", באתר ynet, 8 בנובמבר 2011
  14. ^ עזרא ינוב, פליטים ברצועה חיכו ל"לחץ" להקים בתיהם מחוץ למחנות, מעריב, 14 בספטמבר 1971
  15. ^ גבריאל שטרסמן, המפונים ממחנות הפליטים ברצועה גילו לפתע שמותר ...להתלונן, מעריב, 3 באוגוסט 1971
  16. ^ לטענת סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) ברצועת עזה, נהרסו 6,360 מקומות מגורים ופונו כ-15,000 איש: תאנט "שותף לדאגה" של ססו"ת מפעולות ישראל ברצועת עזה, מעריב, 19 בספטמבר 1971.
  17. ^ פתאים במלכודת, עמ' 73
  18. ^ בועז גנור, שחרור טרוריסטים כלואים – מדיניות חדשה לישראל, המכון למדיניות נגד טרור - נייר עמדה, אוקטובר 2011, עמ' 21
  19. ^ עזרא ינוב, בכלא עזה כבר קיים עונש מוות..., מעריב, 11 באוגוסט 1985