פתיחת התפריט הראשי

דורון אייל

(הופנה מהדף שולץ האיום)

דורון אייל (מוכר גם בכינוי "שולץ האיום"; 30 בספטמבר 1955, י"ד בתשרי ה'תשט"ז) הוא יוצר וזמר רוק ישראלי, אמן רב-תחומי ואושיית תרבות וחיי הלילה של תל אביב בשנות ה-80 וה-90. אייל נודע בהופעות והערות פרובוקטיביות[1], יצירותיו מאופיינות בסאטירות נוקבות ועתירות הומור שחור המשקפות את הצביעות, ההגמוניה והפטריארכליות החברתית. ביצירותיו ניתן לזהות את תמיכתו בחופש הביטוי.

דורון אייל
Doron Eyal. Photo Amir Sherzer.V.jpg
לידה 30 בספטמבר 1955 (בן 64)
י"ד בתשרי ה'תשט"ז
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק
עיסוק זמר-יוצר, זמר, אמן, במאי קולנוע, סאטירה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אייל יצר ויוצר אלבומים סנטימנטליים [דרוש מקור][2][3], אלבומי רוק ופאנק, תוך שימוש בסגנונות מוזיקליים מגוונים הכוללים רוק, פאנק, אמביינט ואקספרימנטלי (מוזיקת עולם). אייל הוא אחד מחלוצי הגל החדש והפאנק של המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, וחותמו ניכר לאורך השנים בתעשייה[4].

לצד המוזיקה, הפיק וביים אייל שני סרטים, והשתתף בכמה אחרים. בנוסף, עסק אייל באמנות פלסטית, הקים מיצגים, והציג מספר תערוכות בישראל, לוס אנג'לס וניו יורק.

ביוגרפיהעריכה

דורון אייל נולד בתל אביב. התחנך בבית ספר "אהבת ציון" שבעיר ובשנת 1966, בגיל 11, עבר להתגורר עם משפחתו בניו יורק. בשנת 1974 עבר להתגורר באמסטרדם ולאחר מכן בלונדון, שם נחשף לאומנות תיאטרון הרחוב, אותה הפעיל לאחר מכן לראשונה בישראל. בלונדון הכיר את שאול גרוסברג, מייסד מועדון הרוק הישראלי, ועו"ד שמחה זיו, יחד עימם נחשף לסצנת הרוק הלונדוני המקומי Roundhouse, וחבר לאמני רוק שונים, בהם דייוויד אלן (אנ') מלהקת “Gong“, ופיטר האמיל, אשר היו לו להשראה בעבודתו בהמשך.

בשנת 1975 חזר לישראל ופגש את רמי פורטיס, יחד העלו מיצגי שירה וסאונד ניסיוניים בפאבים ובמועדונים בתל אביב. כחלק מיחסי הציבור לקידום המיצגים, נתלו ברחבי העיר תל אביב פוסטרים עליהם הוטבע הכינוי "שולץ האיום" שעם הזמן השתרש ודבק באייל. כמו כן הופיעו בסרט "דיזנגוף 99" וב"עלי כותרת" – תוכנית הראיונות המובילה של הערוץ הראשון באותן שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שאמני פאנק (Punk) הופיעו בטלוויזיה בישראל.

לקראת סוף שנות ה-70 הציג לראשונה מיצג ב ב"גלריית הקיבוץ"[דרוש מקור] בתל אביב בשם "אמנות מהי?", מיצג שנפרש על פני שעה שלמה, בה הציג שולץ את ישבנו בליווי פצצות סירחון והקלטות בנושא. זו הייתה הפעם האחרונה בה הוזמן אייל להציג בגלריה זו.

באותה תקופה יצר אייל שני סרטי קולנוע קצרים, בשיתוף עם רמי פורטיס ואנשי חבורת "העין השלישית" (בהם מישל אופטובסקי): האחד "יוסף יוסף" והשני "שולץ" (בכיכובו של פורטיס). הסרטים הפכו לקאלט והוקרנו באירועים שונים לאורך שנים.

שנות ה-80עריכה

 
דורון אייל עם רונה ורד ורמי פורטיס

בשנת 1981 הקימו אייל, פורטיס, נועם הלוי ואיוון מונטיאל את להקת "כרומוזום", שעברה גלגולים שונים. בתחילה ניגנו מוזיקה ניסיונית בהקלטות בלבד. בהמשך הצטרפו ללהקה רונה ורד ודויד גרוואי, והלהקה החלה להופיע, הקליטה מיני אלבום בהפקתו של אריק מלול וחיים דור, ושיריה הושמעו ברדיו. הלהקה היוותה אבן דרך והשראה למוזיקת הרוק והגל החדש בישראל בשנים הבאות.

להקת כרומוזום הייתה הלהקה הראשונה שהופיעה במוזיאון ת"א, ביוזמתו של מנהל אירועי התרבות במוזיאון באותם הימים, עדי סמל[5]. במסגרת ההופעות הוקרנו גם סרטיו של אייל, טרם המופע. מאוחר יותר הוקרנו הסרטים בפסטיבלים שונים ואירועים.

באותה השנה חברו אייל ורמי פורטיס להרכב נוסף, “Seven Code”, עם מלכה שפיגל; ההרכב הוציא קלטת אחת, שהודפסה במספר עותקים מצומצם.

לאחר מספר חודשים עזב אייל את להקת "כרומוזום", ובשנת 1983 הקים את להקת "היחידה לטיפול נמרץ" (ביחד עם רונה ורד, דויד גרוואי, שלמה משיח, והדר גולדמן). הלהקה הוחתמה על ידי חברת CBS, שהפיקה את האלבום "שבר טראנס גולגלתי". כל שירי האלבום נכתבו על ידי אייל שלקח גם חלק בהלחנתם. האלבום זכה לביקורות מצוינות על ידי יואב קוטנר ומבקרים אחרים[6], והלהקה הופיעה בתוכניות טלוויזיה רבות וביניהן זהו זה! של "הטלוויזיה החינוכית" ו "זה הזמן" בהנחיית רם עברון. כמו כן הופיעה הלהקה במוזיאון ת"א בתפאורה של חדר ניתוח, כאשר מגן דוד אדום פרסו חסותם על המופע, על מנת להגביר המודעות לתרומות דם. במסגרת המופע נהגו מגן דוד אדום להתרים דם ברחבת המוזיאון.

 
דורון אייל עם רונה ורד ורמי פורטיס

בשנת 1982 הצטרף דורון אייל לבעליו של מועדון הפינגווין ושכנע אותו להקים במה להופעות. במה זו אפשרה ללהקות רבות לפרוץ קדימה וביניהן משינה, להקתו הראשונה של יוסי אלפנט "Undertaker Contractor", ורבים אחרים מהסצנה באותה התקופה. בהמשך צעדו בעקבות הפינגווין מועדונים רבים נוספים ובנו במות להופעות ("הליקוויד" ואחרים).

בתחילת 1984 הקים דורון אייל יחד עם דוד גרוואי את צמד "צוזאמן" ("ביחד" ביידיש). הצמד הוציא קלטות בלבד, הופיע במועדונים, בין השאר לראשונה עם תזמורת שלמה על במה, באמצעות טכנולוגיית Midi. הצמד עבר לניו יורק והקימו אולפן הקלטות מצליח בסצנה המקומית.

בשנת 1985 חברו גרוואי ואייל ליוסי פיין (נגן בס) וטל ברגמן (מתופף) ויחד הקימו את "בלה בלה". הלהקה ניגנה פאנק והופיעה במועדונים נחשבים בניו יורק ובין היתר הייתה להקת הבית של מועדון CBGB, בו החלו דרכן להקות מצליחות רבות, בהן Talking Heads, Police, ואחרות.

בשנת 1988 יחד עם דויד גרוואי, הקים אייל עסק משגשג להדפסת חולצות, עליהן הודפסו ציוריו המקוריים.

שנות ה-90עריכה

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 חזר דורון אייל לישראל, ובשנת 1992 הקליט את אלבומו "נאום לאומה" עם דויד גרוואי על גבי נענע דיסק.

בשנת 1992 פגש אייל את הדוגמנית בת ה-16, נינה ברוש, עמה עבר להתגורר בניו יורק, וזמן קצר לאחר מכן נישאו. אייל חיבר את ברוש לסצנת האופנה המקומית בעזרת קשריו, בזמן שהוא עסק בצילום והציג את תמונותיו בתערוכות בניו יורק ובלוס אנג'לס.

לקראת סוף העשור הציג דורון אייל גרסה מעודכנת ל"שולץ האיום" בתוכניות אירוח טלוויזיוניות. במקביל הייתה לו (לזמן קצר) תוכנית רדיו שעסקה בווידויי סקס.

 
דורון אייל בינואר 2013

שנות ה-2000עריכה

בשנת 2001 חזר אייל לישראל והחל לעסוק בשוק ההון.

בשנת 2002 נחשד דורון אייל בביצוע מעשה סדום בצעירה. התלונה נסגרה זמן קצר לאחר מכן, בעקבות עדויות אשר העלו כי מדובר בתלונת שווא.

בשנת 2009 חבר שוב אייל למוזיקאים שונים בניסיון להקים להקה חדשה, אך מכיוון שנטו לחזור למוזיקה הישנה, בה איבד עניין, ניסיונות אלו לא צלחו.

בשנת 2010 חבר שוב אייל להדר גולדמן, וביחד כתבו מוזיקה שלא הבשילה לכדי אלבום או הופעות.

בשנת 2012 הפיק עם אמיר שרצר, ערבי תרבות בשם "פומפה" במסגרתם הכיר אייל את יוסף סווירי ויחד כתבו את האלבום In the waiting" Room”[7]. לרגל הפקת האלבום הוזמן דורון להתארח בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום[8], ונתן הופעה חד פעמית במוזיאון תל אביב. במהלך ההופעה ביצע לראשונה קאבר לשיר “I Keep a Close Watch“ של חברו ג'ון קייל.

דורון אייל הוא גרוש ואב לשני ילדים.

דיסקוגרפיהעריכה

  • כרומוזום – 1981
  • Seven Code‏ – 1981
  • היחידה לטיפול נמרץ – 1983
  • צוזאמן – 1984
  • Bla Bla‏ – 1985
  • EP Concrete Island‏ – 1985
  • שולץ/גרוואי נאום לאומה – 1992
  • In the Waiting Room‏ – 2015

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דורון אייל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה