The Yes Men

אין לבלבל ערך זה עם הערך "יס מן (סרט)".

The Yes Men (תרגום: אומרי ה"הן") הם צמד פעילים פוליטיים אמריקאים, ז'אק סרבין ואיגור ואמוס, העוסקים במחאה חברתית ופוליטית באמצעות שיבוש תרבות; וכן זהו כינויהּ של קבוצת פעילים התומכים בהם. מטרתם המוצהרת היא לעורר מודעות למה שלדעתם הן בעיות פוליטיות חמורות. שיטות הפעולה שלהם ייחודיות: הם נוהגים להתחזות לאישים רשמיים בארגונים אותם הם מעוניינים לבקר, וכן ליצור אתרי אינטרנט המחקים את האתרים המקוריים, בכוונה להפיץ בציבור מידע פיקטיבי על הארגון, ובכך לעורר פרובוקציה. האתרים האלה מביאים אותם פעמים רבות לראיונות בתקשורת הממוסדת, מתוך מחשבה מוטעית שהם נציגים של הארגון המותקף. הצמד יצר עד כה (2013) שני סרטים: "The Yes Men", ו-"The Yes Men Fix the World" ("אומרי ה-כן מתקנים את העולם"). ב-2009 הקימו ערוץ שידורי וידאו באינטרנט, באתר "באבלגאם". סרט נוסף, "The Yes Men are Revolting" יצא בשנת 2014.

היסטוריה

ז'אק סרבין הוא כותב סיפורים ויוצר של משחקי מחשב, שהתפרסם כשהכניס "ביצת פסחא" במשחק סימולטור הטיסה סימקופטר, שבו ביום מסוים בלבד ניתן היה לצפות בגברים מתנשקים ביניהם; סרבין פוטר מהחברה שיצרה את המשחק, אולם המשחק כבר שוחרר לחנויות. איגור ואמוס הוא פרופסור חבר לתקשורת במכון הפוליטכני רנסלאר בניו יורק. הצמד נוהג להשתמש גם בשמות אנדי ביכלבאום ומייק בונאנו.

לדבריו של ז'אק סרבין, היוזמה להקמת הצמד נולדה בעקבות אתר אינטרנט שהם יצרו כחיקוי של האתר של ארגון הסחר העולמי. להפתעתם הרבה, הם הוזמנו דרך האתר להרצות בכנס באוסטריה, כאילו היו נציגי הארגון. מאז הם נוהגים להתחזות למנהלים או לנציגים של תאגידים גדולים או של ממשלות, ולצאת בהצהרות מגוחכות ובעלות אופי בוטה, היוצרות קריקטורה והגחכה של האישיות אותה הם מחקים, בנושאים אותם הם מעוניינים לקדם. לרוב הם עושים שימוש בהומור ציני ועוקצני, כדי למשוך את תשומת לב הציבור וכדי לסייע בהצגת הנושא באור אבסורדי ומגוחך.

פרויקטים

ג'ורג' וו. בוש

אחת המתיחות הראשונות שיצר הצמד היה אתר האינטרנט www.gwbush.com, שהיה חיקוי של האתר של ג'ורג' בוש בעת שזה התמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2004. האתר נשא את סיסמת הבחירות: "ג'ורג' בוש, נקי מסמים מאז 1974."

הם הופיעו בוועידה של המפלגה הרפובליקנית, ונסעו ברחבי ארצות הברית כשהם מחתימים אזרחים על הצהרה פיקטיבית בשם "התחייבות פטריוטית", ובה הם מצהירים כביכול על הסכמתם להטמין פסולת גרעינית בחצר ביתם, ולשלוח את ילדיהם למלחמות עתידיות - שני כיווני פעולה שלדעת הצמד, הנשיא האמריקני עתיד היה להמשיך ולבצע בקדנציה השנייה שלו. מבצע נוסף במהלך מסע הבחירות היה החתמה על עצומה הקוראת להגברת ההתחממות הגלובלית, בנימוק שהדבר יפגע במדינות אחרות הרבה יותר מאשר בארצות הברית.

אסון בופאל

ב-3 בדצמבר 2004 התחזה ז'אק סרבין ל"ג'וד פיניסטרה", כביכול דובר של חברת דאו כימיקלים, והתראיין בערוץ הטלוויזיה העולמי של BBC. יוניון קרבייד, חברה בת של דאו כימיקלים, היא החברה האחראית לאסון בופאל בשנת 1984 (אם כי היא לא הייתה בבעלות דאו כימיקלים בעת האסון), בו נהרגו אלפים כתוצאה מדליפת גז רעיל. לרגל יום השנה העשרים לאסון, הכריז "פיניסטרה" חגיגית, שחברת דאו תמכור את יוניון קרבייד, ותשתמש בתמורה הצפויה בסך כ-12 מיליארד דולר לפיצוי לנפגעי האסון, למבצע לניקוי האזור, ולמחקר כדי למנוע אסונות הצפויים ממוצרים מזיקים נוספים של החברה^[1]. החברה פרסמה הכחשה לידיעה, שרק הגבירה את הפרסום סביב העניין. בבורסה לניירות ערך של פרנקפורט מניית החברה איבדה מעל 4% מערכה, צניחה שוות ערך לכ-2 מיליארד דולר בשווי החברה. ערך המניה חזר לאחר שהתבררה המתיחה.

בראיון המשך בערוץ 4 נשאל סרבין / ביכלבאום, הפעם בזהותו האמיתית, אם הביא בחשבון את הפגיעה ברגשותיהם של תושבי בופאל, בהיוודע דבר המתיחה. תשובתו הייתה שהסבל שנגרם להם על ידי חברת דאו, האחראית הנוכחית לאסון, מאפיל על כל פגיעה ברגשותיהם. באתר האינטרנט שלהם, טענו ואמוס וסרבין שקיבלו דיווחים מתושבי בופאל, שאחרי שהתגברו על אכזבתם מכך שמדובר במתיחה, הם הביעו שביעות רצון מהפרסום ומהעלאת המודעות למצוקתם.

בפברואר 2012 פורסם שחברת דאו כימיקלים שכרה חברת חקירות כדי לעקוב אחרי צמד הפעילים.

אנדי ביכלבאום ומייק בונאנו מתחזים לנציגי חברת האנרגיה אקסון מוביל

אקסון מובייל

ב-14 ביוני 2007 הופיעו ואמוס וסרבין בכנס של אנשי עסקים בתחום הפקת נפט שנערך בקנדה, והתחזו לנציגים של חברת אקסון מוביל ושל מועצת הנפט הלאומית, המשמשת כלובי של חברות נפט וגז טבעי. בכנס אמור היה לי ריימונד, מנכ"ל לשעבר של אקסון מוביל ויו"ר המועצה, למסור את התוצאות של מחקר על עתיד תעשיית הנפט, מחקר שהוזמן על ידי שר האנרגיה של ארצות הברית. צמד הפעילים סיפרו למארגני הכנס שמר ריימונד לא יכול היה להגיע, ושהם מתנדבים לשאת את הרצאת הפתיחה במקומו. בהרצאה הם הודיעו חגיגית, שמדיניות האנרגיה הנוכחית של ממשלות ארצות הברית וקנדה עתידות לגרום לאסונות בקנה מידה עולמי. אולם הם יכלו להרגיע את השומעים בכך שניתן יהיה להמשיך "לתת לדלק לזרום", על ידי הפיכת גופותיהם של כל המתים באסונות העתידיים לנפט. לקראת סוף ההרצאה התבקש הקהל, שהאזין בדממה, להדליק נרות זיכרון לנספים העתידיים. בשלב הזה הבינו המארגנים שמדובר במתיחת מחאה, והוציאו את הדוברים מהאולם. עקב כך לא התאפשר להם להעביר את שורת המחץ שהכינו: שנרות הנשמה היו עשויים משרידי גופתו של פועל ניקיון, שמת בשעה שעסק בניקוי החוף בעקבות אסון הנפט של אקסון ואלדז. הם מסרו את ה"ידיעה" הזאת לכתבים מחוץ לאולם.

ניו יורק טיימס

הצמד אחראי (באופן חלקי) לאירוע חלוקה של כ-80 אלף עותקים מפוברקים של עיתון הניו יורק טיימס, מתאריך 4 ביולי 2009, שהוא יום העצמאות האמריקני שעתיד היה לחול 8 חדשים אחרי החלוקה. הגיליון היה כולו מעין "רשימת משאלות" של דיווח על אירועים שהצמד היה רוצה שיקרו בשנה הקרובה, כמו: דיווח על סיום מלחמת עיראק, הכרזה על תוכנית ביטוח בריאות לאומית (דבר שקרה כמה שנים לאחר מכן ונקרא "אובמה-קר", ואפילו ידיעה על כך שג'ורג' בוש נוטל על עצמו אשמת בגידה בגלל פעולותיו כנשיא ארצות הברית. המוטו של העיתון בעמוד הראשי שונה מ"כל הידיעות הראויות לדפוס" המקורי, ל"כל הידיעות שאנו מקווים להדפיס."

אלכס ג'ונס, עיתונאי לשעבר בניו יורק טיימס וחוקר תקשורת, אמר על המבצע: "הגיליון הזה יהיה כנראה פריט לאספנים. למעשה, אני שמח שהם חיקו עיתון היוצא בדפוס. הרבה יותר קל היה לכתוב ולהפיץ מתיחה על עיתון מקוון, אבל להדפיס ולחלק עותקים מפוברקים בתחנות הרכבת התחתית של ניו יורק, זהו מאמץ הראוי לשבח."

לשכת המסחר של ארצות הברית

ב-19 באוקטובר 2009 שכרה הקבוצה חדר דיונים בכנס של לשכת המסחר של ארצות הברית (USCC), שאף היא משמשת כקבוצת אינטרס. ואמוס ופמלייתו קיימו בחדר מסיבת עיתונאים מפוברקת, ובה הודיעו על מהפך במדיניות הלשכה בהתייחסות לשינוי האקלים העולמי^[2]. ההצהרה דווחה בהרחבה באמצעי תקשורת מרכזיים, לפני שהתגלתה התרמית. באופן אירוני, הלשכה אכן הודיעה על שינוי מדיניות במגמה לפעול יותר מתוך התחשבות בסביבה, אם כי על פי טענתו של אל גור, ההחלטה נפלה ללא קשר לפעולה המדוברת של הקבוצה. "לשכת המסחר" תבעה לדין את קבוצת הפעילים, וקרן החזית האלקטרונית הודיעה שתסייע בהגנה המשפטית. ארבע שנים לאחר מכן בוטלה התביעה^[3].

הצמד כלל תיעוד מצולם של האירוע בסרטם "The Yes Men Fix the World", שהופץ בחינם ברשת בשיטת עמית לעמית. הם אמרו שבחרו בשיטה של הפצה אלקטרונית, כדי להקדים תרופה לתביעה של לשכת המסחר, שתחייב אותם להשמיד את עותקי הסרט - למרות שבמקרה כזה ייתכן שהיה מתרחש אפקט סטרייסנד, שהיה מסייע להפצת המחאה.

ארגון הסחר העולמי

הקבוצה העלתה אתר אינטרנט, שהיה חיקוי של אתר ארגון הסחר העולמי (WTO), ארגון המקדם הסרה של הגבלות מסחר, ואחד מסמלי הגלובליזציה. לאתר הגיעו הודעות דואר אלקטרוני אמיתיות, ובהן הזמנות לחברי הקבוצה להופיע בכנסים רשמיים, כנציגי WTO. הם נענו לחלק מההזמנות, ונשאו הרצאות עם רעיונות אבסורדיים, כחלק מביקורתם על מדיניות הגלובליזציה של הארגון^[4].

בתגובה לביקורת שהושמעה על התכנים הבוטים והמזעזעים שהושמעו בהרצאות, כתבו ואמוס וסרבין שביקורת כזאת לא נאמרה מפי קהל של מבוגרים ומשכילים, שכנראה לבם היה גס בתוכן ההרצאה, והם התרכזו רק בשאלות אם ניתן ליישם את הרעיונות או לא. הם סיפרו שבפני הקהל המשכיל והמבוגר, הם העבירו ללא הפרעה הרצאות בנושאים כמו: "הסרת חסמי הסחר החופשי באמצעות הרג של ראשי איגודים מקצועיים", ו"ביטול ארוחות הצהריים הארוכות באיטליה, כחלק מסטנדרטיזציה של שעות העבודה הבינלאומיות." בכנס שעסק בעתידו של ענף הטקסטיל, הם גם הציגו חליפה חדשנית המיועדת למנהלי העתיד^[5], כדי שיוכלו לשלוט בכפיפים להם ביתר קלות, וזכו לתגובות רציניות ומחמיאות. לטענת הצמד, הקהל הצעיר יותר, שעדיין לא נחשף לאופן שבו התאגידים עושים עסקים, הוכיח רגישות מוסרית גבוהה יותר בכך שהביע את מחאתו וזעזועו.

"Yes Lab"

הפרסום היחסי לו זכה הצמד ואמוס וסרבין בעקבות המתיחות וההרצאות שנשאו, היקשה עליהם להמשיך להתחזות בציבור ולהופיע עם חומרים חדשים. כדי לפתור את הבעיה ולסייע לפעילים פוליטיים להגיע לחשיפה באמצעים דומים, הם הקימו את The Yes Lab, או "מעבדת ה'יס'", שמטרתה היא "להכשיר דורות חדשים של פעילים."