איגניקה

פילוסופיה הדוגלת בסלקציה אנושית על בסיס תורשה
(הופנה מהדף אאוגניקה)

איגניקה (Eugenics) היא פילוסופיה ביולוגית-חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. המילה איגניקה נגזרת מהלחם בסיסים של השורשים היוונים eu (טוב, הולם) ו-genes (מולד).

לוגו של הקונגרס הבינלאומי השני לאיגניקה, 1921. הלוגו כולל עץ המייצג את האיגניקה, אשר שורשיו במגוון תחומי דעת, ואת המוטו: "איגניקה היא ההכוונה העצמית של האבולוציה האנושית"

התנועה הייתה פופולרית במיוחד בארצות הברית ובמערב אירופה בראשית המאה ה-20 וצמחה במקביל להתפתחות הגנטיקה המנדליאנית. היא נודעה לשמצה בשל ניסיונה לחלק את החברה לאזרחים בעלי תורשה "טובה" ו"נורמטיבית" למול בעלי תורשה "פגומה", ובשל תוכניות העיקור שהובילה במטרה לרסן את התרבותם של האחרונים. היא השפיעה רבות על גרמניה הנאצית בפיתוח תורת הגזע ובעיקר ביישום תוכנית T4 - אותנסיה. הפופולריות של התנועה צנחה בעקבות מלחמת העולם השנייה ותורתה הפכה למוקצית מחמת מיאוס בקרב רוב הקהילה המדעית.

בעיות בהגדרהעריכה

המונח איגניקה, כפי שנטבע על ידי סר פרנסיס גלטון ב-1883, מתייחס לחקר כל הגורמים המשפיעים על עיצובו של גזע (ובזאת, גם בני אדם) והבנתם, בשאיפה להביא להשבחתו. הגדרה זו כללית למדי וניתן לכלול בה הרבה ממושאיהן של הגנטיקה והרפואה המודרניות.

בראשית המאה ה-20 ראתה הקהילה המדעית את האיגניקה כפן היישומי של חקר הגנטיקה. אולם, מסיומה של מלחמת העולם השנייה, המושג העלה אסוציאציה שלילית, בעיקר בשל חלקם של מוסדות האיגניקה בהפעלת תוכניות עיקור ובקידום חלק מרעיונות הגזע הנאציים.

בעשורים האחרונים עולות קריאות, הן מצד מדענים והן מצד היסטוריונים, לעקור מהמונח את ההקשר המוסרי השלילי שדבק בו, ולשוב ולראות בו את משמעותו המקורית והרחבה.[דרוש מקור] זאת בטענה שהתיאור ההיסטורי של האיגניקה כמדע-כוזב ותו לא – מתעלם מהזיקה ההדוקה שהתקיימה בעבר בין האיגניקה לביולוגיה. עם זאת, השימוש במונח נעשה לרוב בהקשרים שליליים, בהתייחסות למדע מפוברק או כדי לרמוז על הסכנות שבחציית גבולות האתיקה המדעיים.

ראשית האיגניקהעריכה

רקע חברתיעריכה

אנגליה של ראשית המאה ה-19 חוותה פריחה תעשייתית מהירה, שהובילה להיווצרותן של שכבות אוכלוסייה חדשות. אחד הדימויים שרווחו באותה תקופה בקרב אינטלקטואלים לתיאור הקשר בין המעמדות שחילקו את החברה הוויקטוריאנית היה של "שתי מדינות": אחת של ההמון העני והנבער, ממנו נובעים הפשיעה והריקבון המוסרי, והשנייה של המיעוט המשכיל, האליטה התרבותית והאינטלקטואלית שריכוזה במעמד הביניים.

הכומר והוגה הדעות הפוליטי תומאס מלתוס הציג בכתביו את הסכנה בגידול דמוגרפי של שכבות האוכלוסייה העניות. הוא טען שבכל חברה מתנהל מאבק בין-אזרחי על משאביה המוגבלים של המדינה, ושגידול מופרז בילודה של המעמדות הנמוכים יביא לכיליונם הזריז של אותם משאבים ולהיחלשות החברה כולה. ב–1859 פרסם צ'ארלס דרווין, שבעצמו הושפע עמוקות ממלתוס, את ספרו "מוצא המינים", שבו העלה רעיונות בדבר ברירה טבעית, ותחרות בין מינים על מנת לשרוד. בהמשך, התקבלה הגנטיקה המנדליאנית, והגיעו תגליותיו של אוגוסט וייסמן, שסבר שאין לשינויים סביבתיים השפעה על התורשה. כל אלה הקנו תשתית רעיונית ומושגית חדשה להגות החברתית, שהחלה כעת לנסות למצוא קשרים בין פערי המעמדות והתנהגות מוסרית לבין מנגנוני התורשה והאבולוציה.

סר פרנסיס גלטוןעריכה

 
סר פרנסיס גלטון, הוגה האיגניקה

המדען, הסטטיסטיקאי והוגה הדעות פרנסיס גלטון, דודנו של דרווין, ראה ב"מוצא המינים" וברעיון "הברירה הטבעית" ראשיתו של מדע שיבחן את התפתחותם של סוגי אדם שונים בתוך חברה נתונה כתוצאה מהבדלים תורשתיים. גלטון, שהיה אחד מאבות הקרימינולוגיה, בילה זמן רב בתחקור ובהתבוננות באסירים. הוא סבר שניתן לבודד קווי דמיון פיזיים ומנטליים בין האסירים המעידים על רפיון שכלי ומוסרי מולד. קווי הדמיון הללו, טען, נובעים ממוצאם של האסירים מקרב המעמדות הנמוכים. הוא גם בחן את מאפייניהם של מי שראה כ"אנשים גדולים" והתחקה אחר אילנות היוחסין שלהם. על כך כתב, בין היתר, בספרו "הכישרון האנושי" (Human Genius).

גלטון האמין שרצוי להוסיף ולחקור את השפעתה של תורשה על משתנים כגון כשירות מוחית, תועלת חברתית והתנהגות מוסרית כדי לזהות באופן חד-משמעי את מקורן התורשתי של תכונות לא רצויות ולמנוע את התפשטותן. כך, האמין, ניתן יהיה להגדיל את אחוז בני האדם החרוצים והמבריקים בחברה על חשבון אלו המהווים עליה נטל, ולמעשה לכוון את האבולוציה האנושית. הוא הלין רבות על כך שבני אדם מקפידים על השבחת גזעיהן של בהמות וחיות מחמד אך "מפקירים" את גזעם שלהם. לשאיפה להפעיל ביקורת על התרבות הגזע קרא איגניקה. להגדרתו: "איגניקה היא המדע העוסק בכל ההשפעות (ולוּ הזוטרות ביותר) אשר משפרות את איכויותיו המולדות של גזע מסוים, וכמו כן באלו המשפרות את התפתחותו אל עבר תועלת מרבית."[1]

את האיגניקה חילק גלטון לשני פנים: "איגניקה חיובית", או "מבנית", ו"איגניקה שלילית". האיגניקה חיובית משמעה קידום צמיחתן והתרבותן של אוכלוסיות "מוצלחות", למשל על ידי תמיכה כלכלית, עידוד ילודה ואולי אף שיבוט, בעוד שהשלילית משמעה מניעת התרבותן של אוכלוסיות "בעייתיות", על ידי הגבלת ילודה, הגבלות כלכליות, בידוד, עיקור ואף המתת חסד.

רעיונותיו של גלטון אומצו על ידי רבים מתוך מעמד הביניים האנגלי. מחקרים דמוגרפיים הזינו את השיח החברתי והדגישו את התרבותם המסוכנת והלא מבוקרת של ה"עניים" לעומת שיעור הילודה האיטי של ה"כשירים". הכותב ויליאם גרג ביטא את תחושת מעמד הביניים כי "הורות צריכה להיות זכותה הבלעדית של האליטה בלאום נתון."[2] גם דרווין, שהתנגד להתערבות ממשלתית בניהול ילודה, הביע דאגות מדרדור החברה על ידי התרבות העניים בספרו "האבולוציה של האדם".

תחילת האיגניקה הממוסדתעריכה

 
כחלק מקונגרס האיגניקה השני שנערך ב-1921 בארצות הברית הוצגה הדגמה למדידות אנתרופומטריות – הניסיון לשפוט את "כשירותו" של אדם לפי סממנים חיצוניים

בראשית המאה ה-20 הופיעו מוקדים ממוסדים לחקר האיגניקה וליישומה. הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1904, וכמה שנים לאחר מכן הוקמו סניפים מוסדרים גם באנגליה. אך ההתארגנות הענפה ביותר הייתה בארצות הברית.

אמריקאים ממעמד הביניים הזדהו עם החששות של האנגלים בני זמנם מפני התפשטות אוכלוסיות חלשות. גל ההגירה לארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בעיקר מדרום ומזרח אירופה, הגביר את דאגתם. הגל הגיע לשיאים עם תחילת מלחמת העולם הראשונה וסיומה. אינטלקטואלים אמריקאים באותן שנים חששו שההגירה תביא לשינוי דמוגרפי שיָפר את אופייה האנגלו-סקסי-פרוטסטנטי של אמריקה. ברוח זו הוקם המשרד לרישום איגני (Eugenics Records Office) במדינת ניו יורק.

בשנים הראשונות לפעולתו המשרד היה מורכב ממספר מועט של חברים, אך אלה היו אנשים רמי מעלה והשפעה – משפטנים, רופאים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים. עיקר פעולתו של המשרד היה איסוף מידע על אזרחים ויצירת ארכיון רישום נרחב למידע "איכותני" על משפחות רבות (בעיקר של מהגרים חדשים) במדינת ניו יורק. המשרד גם הפעיל קמפיינים ליצירת מודעות לצורך ב"אחריות גזעית" (הימנעות מנישואי תערובת, למשל) על ידי כרזות, תשדירי שירות והפגנות. בנוסף, המשרד ארגן לפרקים ירידים ותחרויות נושאות פרסים לציון המשפחות "הכשירות ביותר".

תחת ניהולו של הביולוג צ'ארלס דבנפורט (אנ'), השיג המשרד מימון מאילי הון כדוגמת ג'ון ד. רוקפלר וג'ון הארווי קלוג (ממציא הקורנפלקס, יחד עם אחיו, ויל קית' קלוג (אנ')).

האיגניקה האמריקאיתעריכה

המלחמה ב"רפיון שכלי"עריכה

 
ילדי משפחת קליקאק. התמונה כנראה רוטשה כדי לעוות את פני המשפחה ולהקצין את הפגם שבמורונים (ראו בפסקה הבאה)
 
דבורה קליקאק, הנערה מהמוסד בו עבד גודארד

עוד לפני התבססות האיגניקה היו האינטלקטואלים האמריקאים נכונים לראות בפער בין מעמדות כזירת קרב טבעית. הכלכלן ויליאם גרהאם סמנר, בן המאה ה-19, טען שבין אדם לאדם מתנהל בכל עת מאבק הישרדותי ושעל החברה לעודד את ניצחונו של המוצלח יותר (החרוצים והמועילים) בהתאם לחוקי הברירה הטבעית. את נחשלי החברה, המוצלחים פחות, היה מקובל לראות כבעלי פגם מולד שהופך אותם מוּעדים להתנהגות נפשעת ועלובה מוסרית – פגם זה כונה "רפיון שכלי" – Feeblemindedness (בצרפת כונה הפגם "דביליות").

עם שחר המאה ה-20 אימצו מרבית הביולוגים האמריקאים את עקרונות וייסמן ומנדל באשר לתהליך התורשה – כלומר, שתכונות מוּרָשות הן קבועות ואינן נתונות להשפעות סביבתיות (וייסמן), וכי הן מועברות על ידי יחידות תורשה שנקראות גנים, שמתאפיינים ברצסיביות או דומיננטיות, וקובעים את ההסתברות להופעתן של תכונות (מנדל). עקרונות אלה סיפקו תמיכה לעמדתם של הוגי דעות רבים, שעליונות או נחיתות מוסרית אינן תולדה של חינוך טוב או גרוע או של השפעות סביבתיות, אלא נגזרות תורשתיות בלבד. גם ביולוגים שדחו את תורת ההורשה של מנדל ואימצו במקומה תורת הורשה מעורבבת נטו לתמוך באיגניקה, והתנועה האיגנית בכללותה אימצה גישה פרגמטית כלפי תורות ההורשה המדעיות המתחרות, והסכימה לאמץ כל אחת שתשרת את מטרותיה.

בהתאם לכך, פירשו רוב הגנטיקאים המנדליאנים האמריקאים תופעות של "ריפיון שכלי" כביטוי הנצפה (פנוטיפ) של יחידה גנטית (אלל) רצסיבית. המסקנה שלהם מכך הייתה שכדי למנוע מתופעות ה"רפיון השכלי" להתפשט, אין די בשיפורים במערכת החינוך, ואף אין זה מספיק לעודד את האזרחים "הבריאים" של החברה להתרבות – יש גם למנוע הִתרבות של כל אלה שנמצאים בסיכון ל"רפיון שכלי". הפתרון המתבקש היה, אפוא, עיקור שיטתי.

הנרי גודארד והמורוןעריכה

אחד המחקרים שתרמו במיוחד להעצמת החשש מהתרבות "רפי השכל" היה זה של הפסיכולוג הנרי ה. גודארד. גודארד היה אחראי המחקר ב"בית הספר להכשרת נערים ונערות רפי שכל" בויינלנד, ניו ג'רזי. הוא שאף לקבוע מדד לאינטליגנציה שיגדיר את הגבול בין אדם כשיר ללא-כשיר. בעיקר עניינו אותו אותם "רפי שכל" שהתנהגותם דמתה מאוד לשל אדם רגיל, אך עם זאת היו נגועים, לשיטתו, ב"גן הפגום". לאלו קרא "מורונים" (מהמילה היוונית לטיפש).

גודארד התמקד בעיקר במטופלת אחת, דבורה, שהוכשרה במסגרת המוסד להפגין כישורים רבים וכלל לא הראתה סימנים של "רפיון שכלי". בעזרת מזכירתו, הוא התחקה אחר משפחתה של דבורה והתרשם, לאחר תחקיר שטחי ברובו, שמדובר בשושלת ארוכה של רפי שכל עם היסטוריה של אלימות, שכרות ועוני. הוא ראה בכך הוכחה שהפגם הוא תורשתי. את מסקנותיו פרסם בספרו "משפחת קאליקק" (הוא נתן למשפחה שם בדוי המורכב מצירוף מילים יווניות שמשמעותו "יופי רע"). הספר הכה גלים בחוגי האיגניקה, ואף מעבר להם. הסכנה העיקרית שהציג הספר הייתה שהקושי בזיהוי מורונים צפוי לגרום להתרבותם המפורזת, במיוחד אם התנהגותם לעיתים "דומה להחריד" לזו של בני אדם כשירים. חמור מכך, אם הגן המורוני אכן רצסיבי, ייתכן שגם אנשים כשירים לחלוטין נושאים אותו, ומהווים איום על כשירות החברה.

הפתרון היה לנבור ביסודיות בעברן של אוכלוסיות המהוות סיכון, במטרה לאתר רמזים תורשתיים להתנהגות לא כשירה. שיטתו של גודארד ל"עבודת שדה" ואיסוף נתונים על מנת ליצור מגילות יוחסין הפכו לכלי מפתח של המשרד לרישום איגני, עבודה שהולמת בעיקר נשים, סבר גודארד.

למרות הלחיצות בה הדגיש את חומרת סכנת התפשטותו של הגן המורוני, גודארד חש שהחברה המודרנית אינה בשלה כדי להכיר בצורך בעיקור, ולכן עודד את בידודם של המורונים במוסדות סגורים.

ב-1928 מיתן גודארד את דעותיו וטען ש"רק חלק קטן מבני האדם הם רפי שכל באמת", כלומר, כאלה שאינם יכולים להסתגל ולהועיל לחיים בחברה. "דומני שעברתי אל מחנה האויב", כתב.

מבידוד מיני לעיקורעריכה

עד שנות ה-20 של המאה ה-20, הפתרון המקובל ביותר באיגניקה האמריקאית למניעת התרבות לא רצויה היה "בידוד מיני". בתחילה הופעלה השיטה בעיקר במסגרת מוסדות לטיפול בפגועי נפש, אך עם הזמן הוקמו קומונות אליהן נשלחו אזרחים לא כשירים ו"רפי שכל" ונשמרו שם בהפרדה מינית.

עם התפתחות ניתוח העיקור, שאיפשר סירוס ללא השחתת איברי המין, עלתה האפשרות לטפל בבעיה באמצעות עיקור. בדרך זו, ניתן למנוע מהבלתי-כשירים להתרבות מבלי לשאת בעלות הכלכלית של בידודם או שמירתם תחת פיקוח. ד"ר הארי שארפ היה הראשון שאימץ את השיטה ואף עיקר 500 ממטופליו הגברים במסגרת עבודתו במוסד השיקומי של מדינת אינדיאנה בין השנים 1899 ל-1907, לפני שתהליך העיקור בכלל הפך חוקי במדינה. ב-1907, בעזרתו של שארפ, העיקור עוגן בחוק באינדיאנה, ומדינות נוספות קיבלו עידוד להפוך את העיקור לחוקי.

עם זאת, איגניקאים רבים הפגינו סקפטיות בנוגע להליך. צ'ארלס דבנפורט חש כי זהו פתרון בעייתי, בעיקר בהינתן המורכבות בסיווג הראויים לעיקור – הוא התייחס בחשדנות להגדרה הגורפת של "רפי שכל" וטען שהיא "חברתית ולא ביולוגית". עם זאת, דבנפורט היה אמון על יצירת "ספרוני תכונות" שנועדו לעזור לתחקירניות של המשרד לרישום איגני לזהות מאפיינים של "רפי שכל" בעת פעולות שדה. ואכן, ראשי האיגניקה התווכחו לא מעט בינם לבין עצמם בנושא מיון המועמדים לעיקור.

ככל שגברה ההגירה לארצות הברית גבר גם העניין לאפיין אוכלוסיות מסוכנות על פי גזע ומוצא בנוסף להיסטוריה משפחתית של הפרעות נפש, אך גם באשר לכך לא התקיים קונצנזוס.

הארי לפלין (Harry H. Laughlin), המומחה לאיגניקה מטעם הקונגרס האמריקאי שתמך בעיקור כהליך מקביל לאשפוז בבידוד, התייחס לבעייתיות הטכנית של המיון בספרו "עיקור איגני בארצות הברית", שנועד לתת סקירה כללית על היקף החקיקה בנושא העיקור עד שנת 1922. הוא הסביר, למעשה, שהפער בין המטען הגנטי (גנוטיפ) ובין התכונות הנצפות (פנוטיפ), הופך את מלאכתו של האיגניקאי לקשה מאוד:

אם היה דמיון מלא בין האיכויות הרלוונטיות להשבחה (breeding qualities) של אדם מסוים לבין אופיו, לא היה כמובן צורך בתיעוד גנאלוגי (...) הבעיה הגדולה שניצבת בפני האיגניקאי, כמו גם בפני מי שעוסק בגידול בעלי חיים או צמחים לצורך השבחתם (constructive breeder), היא לזהות ככשירים להורוּת את אותם פרטים אשר, בהתעלם מאופיים, נושאים בתאי הרבייה שלהם גורמים תורשתיים (determinants) של תכונות פיזיות, מנטליות ואישיותיות רצויות, בכמות ובאיכות מספקת כדי להבטיח, בהינתן בני זוג ראויים, צאצאים בעלי ערך עבור החברה.[3]

"באק נגד בל" ושיאה של מדיניות העיקורעריכה

חרף הצלחתו הראשונית של שארפ לעודד חקיקה המתירה עיקור במסגרת טיפול ב"רפי שכל", ההליך נתקל בהתנגדות בטענה שהוא אינו חוקתי. התפנית המרכזית אירעה בעקבות משפט "באק נגד בל".

עד 1927, בין היתר בשל גל ההגירה המסיבי שהגיע בסוף מלחמת העולם הראשונה, התחזקו השדולות האיגניות בארצות הברית: ב-1924 הועבר בהשפעת לפלין חוק המגביל את ההגירה; השיח הציבורי החל להתעסק בשאלות של "היגיינה גזעית" (Racial hygiene) ואופייה של החברה האמריקאית. בניסיון לאפשר את יישומן של תוכניות העיקור ללא התנגדויות, לפלין השקיע מאמצים, בעזרת ייעוץ משפטי נרחב, בפיתוח חוקי עיקור כפויים. אחת המדינות הראשונות שאימצו את חוקיו הייתה וירג'יניה ב-1924.

ב-1927 נערה תושבת וירג'יניה בשם קארי באק, שהייתה מועמדת לעיקור, עתרה לביהמ"ש העליון בטענה שלמדינה אין זכות חוקתית לכפות עליה את ההליך. באק נאנסה בגיל צעיר והרתה. בשל כך, ובשל היסטוריה של מחלות נפש ו"התנהגות לא מוסרית" שאפיינה את אימה, נשלחה באק למוסד סגור בתור "רפת שכל". באק התעקשה שהיא אינה "רפת שכל", אולם עורך דינה התנהל בחיפזון וברשלנות לאורך המשפט. בדיעבד התברר שעבודתו למעשה מומנה על ידי מוסדות האיגניקה, שביימו את המשפט כולו כדי לעגן חוקתית את הליך העיקור.[4] בית הדין פסל את טענתה של באק ברוב של 8 – 1 שופטי עליון. בסיכום דעת הרוב, שנודעה לימים לשמצה, אמר השופט אוליבר וו. הולמס הבן את הדברים הבאים:

בהתאם לתקנות מדינת וירג'יניה נקבע כי במקרים מסוימים כדי להבטיח את בריאות החולה או את רווחת החברה יתאפשר עיקור של מוגבלים שכלית. [...] כבר ראינו פעמים רבות שלמען רווחת הציבור, האנשים הטובים ביותר לעיתים נדרשים להקריב את חייהם. יהיה זה מוזר אם לא נוכל לדרוש מאלה שגם ככה מתישים את כוחה של המדינה להקריב קורבן קטן יחסית, שלרוב כלל אינו מורגש כקורבן על ידי הנוגעים בדבר, כדי למנוע מעצמנו להיות מוצפים בחסרי כל יכולת וכישרון. ייטב לעולם כולו אם במקום לחכות להוציא להורג צאצאי מפגרים בשל פשעים שיבצעו, או להניח להם לגווע ברעב שפיגורם יביא עליהם, החברה תוכל למנוע מראש מאלה שהם בבירור בלתי כשירים להמשיך את סוגם. [...] שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר.[5]

פסק הדין אכן הפך את העיקור למקובל בארצות הברית והאיגניקה הגיעה לתור הזהב שלה. עד 1928 האיגניקה נתמכה וקודמה על ידי כ-90% מספרי הלימוד לביולוגיה בארצות הברית. בעקבות המשבר הכלכלי, שבצילו אחזקתם של מוסדות בידוד ל"רפי שכל" הפכה לנטל כלכלי כבד, הגיעה מדיניות העיקור הכפוי לשיא, והיא אומצה על ידי שלושים ממדינות ארצות הברית. משם החלה להתפשט במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 לקנדה, לפינלנד, לנורווגיה, לשוודיה, לאסטוניה ולאיסלנד. גרמניה קיימה מדיניות עיקור עוד לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. הרמן מוקרמן (Muckermann, 1877–1962) היה כומר ישועי קתולי לשעבר, שהיה אחראי על המחלקה לאיגניקה במכון לאנתרופולוגיה בברלין. כשעלו הנאצים לשלטון ב-1933, החליפו אותו מכיוון שהיה מתון מדי לטעמם.[6] בפרויקט העיקור הנאצי שהחל ב-1933 עוקרו כ-375,000 איש. תחת אדולף היטלר אימצה גרמניה רבים מדיני העיקור האמריקאיים כתשתית חוקית לתוכנית האותנסיה הנאצית וכן לתוכניות הטיהור וההשמדה המאוחרים יותר.

התנגדות לאיגניקהעריכה

עד למלחמת העולם השנייה, התנגדות ממשית למוסדות האיגניקה הייתה מוגבלת למדי. המחאה המרכזית הגיעה מצידה של הכנסייה הקתולית, אשר בחלה בכל ניסיון להתערב ברבייה טבעית. התנגדות נוספת נשמעה מצד חלק מחסידי הקפיטליזם אשר התעקשו שהצלחה מקורה בהירתמות, חריצות ועבודה קשה, ולא בתורשה. כך גם קבוצות שמאל רדיקליות לא הסכימו לתת קדימות לתורשה על פני חברה בעיצוב אופיו של האדם, מתוך אמונה כי בני האדם נולדו שווים.

בזירה המדעית היו מעטים שהביעו מחאה. אחד הגנטיקאים הבודדים שהפגין התנגדות נחרצת לאיגניקה היה ליונל פנרוז. מעבר לביקורת שהביע בדבר חוסר התועלת שבתוכניות עיקור על מנת למזער תופעות גנטיות לא רצויות, פנרוז טען שחברה תקינה מצופה להפגין נכונות לדאוג לאלו מאזרחיה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם.

אך גם מבין תומכי האיגניקה היו שהתנגדו לחלק מביטוייה. ג'ון הלדיין, ביולוג והוגה דעות עם השפעות איגניות, התנגד לתוכניות העיקור באומרו: "באשר למוגבלויות שכליות, מרגע שאתה מתיר לבצע עיקור זה נהיה קשה למדי לקבוע מתי הזמן לעצור."

בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והשואה, שבה נרצחו בני אדם בשל נחיתותם הגזעית לכאורה, ובמקביל לעליית תנועות פמיניסטיות וכן תנועות לזכויות הפרט, הפך הרעיון של התערבות ממשלתית בתכנון המשפחה למבוזה. הערכים האיגניים עמדו כעת בסתירה לערכים החדשים של החברות המערביות ומוסדות האיגניקה הפכו מוקצים. בין אמצע ועד סוף המאה העשרים נתפשה האיגניקה על ידי רוב ההיסטוריונים במדע ככתם שחור ומביך בהיסטוריה המערבית, ובעיקר האמריקאית. על כן, ארגוני האיגניקה מתוארים באופן שכיח כתאים הזויים של מדע שקרי, שולי ורווי גזענות. תפקידם המרכזי של אלה בהתפתחות הגנטיקה וחלקם האינטגרלי בסדר היום של ראשית המאה ה-20 נשמטו מלא מעט מתיאורי התקופה.

למרות הפסקת מדיניות העיקורים ההמונית בארצות הברית ובשאר מדינות המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, בכמה ממדינות ארצות הברית התבצעו עיקורים, גם אם לעיתים נדירות, עד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. חלק ממשרדי התנועה האיגנית הפכו ללשכות ל"ייעוץ גנטי" שאליהן יכולים לבוא זוגות מרצונם, ובחלק ממדינות ארצות הברית זוגות המעוניינים להתחתן עדיין נדרשים לקבל ייעוץ כזה כדי לקבל היתר נישואין.[דרוש מקור]

האיגניקה בשאר העולםעריכה

במחצית הראשונה של המאה ה-20 פעלו מוסדות איגניקה ב–30 ארצות. המוסדות נבדלו זה מזה משמעותית באופיים, מטרותיהם ואופן פעולתם. בצרפת ובברזיל, לא התבצע שום עיקור ונאסר לערב מונחים גזעיים בדיון האיגני. עיקר פעולתם של מוסדות אלו היה בחינוך ל"הורות מתוכננת" ובקידום השיח על פיתוח פוטנציאל המין האנושי.

בברית המועצות ראו מדענים מסוימים את האיגניקה ככלי להנדסת חברה קומוניסטית אמיתית. הגנטיקאי המרקסיסטי אלכסנדר סרברובסקי טען, ספק בהומור ספק בביטחון, שבאמצעות האיגניקה ניתן יהיה לפתח חברה שתוכל להשלים תוכנית חומש במחצית הזמן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 לבשה האיגניקה בברית המועצות צורה של השבחת הגזע על ידי רבייה ולא רצח. הביולוגיה של טרופים ליסנקו אימצה את העקרונות שיוחסו לז'אן-בטיסט דה למארק בדבר הורשת תכונות נרכשות. לטענת הביולוגיה הסובייטית, כפי שמעמד הפועלים עבר דרדור וניוון עקב תנאי חייו, כך יכולה המהפכה לשפר את מצבו הפיזי התורשתי. אלכסנדר סרברובסקי, מעמיתיו של הביולוג ניקולאי קולצוב, שהיה ממייסדי האיגניקה הסובייטית, אמר: "בהזרעה מלאכותית יכולים להיות עד אלף ילדים ליצרן [זרע] מוכשר ורב ערך... בתנאים אלה, הברירה הטבעית תעשה צעד ענק קדימה." במאי 1936 הציע הגנטיקאי הרמן מולר לסטלין תוכנית דומה לתוכנית הלבנסבורן – זיווג בני הגזע העליון במטרה להוליד צאצאים מובחרים – תוכנית בה החל היינריך הימלר בגרמניה הנאצית, חמישה חודשים לפניו. מולר היה ממארגניו של הכנס הבינלאומי השביעי במוסקבה על גנטיקה. הכנס נועד להתקיים בשנת 1937 אך בוטל והתקיים ב-1939 באדינבורו.[7]

בשוודיה העבירה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מספר חוקים שאיפשרו עיקור של חולי נפש. אף על פי שהחוקים התירו עיקור ב"התנדבות" בלבד, מעדויות עולה שהופעל לחץ על אזרחים לקבל את הטיפול. במסגרת החוק עוקרו בארבעת העשורים שבין 1934 ל-1974 כ-60 אלף אזרחים, מה ששם את שוודיה כמדינה האירופית עם תוכנית העיקור הנרחבת ביותר, אחרי גרמניה הנאצית.

בסינגפור נתנה הממשלה, החל ב-1984, זיכויי מס מוגדלים ועדיפות בהרשמת הילדים לבתי הספר, לנשים בוגרות אוניברסיטה שילדו שלושה או ארבעה ילדים. זאת בניגוד למדיניות "שניים זה מספיק" שעדיין הייתה נהוגה אז, במטרה לצמצם את הילודה, וכללה מענק כספי בסך 10,000 דולר סינגפורי לנשים פחות משכילות שהסכימו להסתפק בילד אחד או שניים. ההטבות וההעדפות לנשים משכילות ולילדיהן עוררו מחלוקת, וכבר ב-1985 הן בוטלו בחלקן, וחלקן תוקנו ונארזו מחדש באופן שיפיג את החששות.[8]

בארץ ישראל המנדטורית זכתה האיגניקה לתמיכה בקרב דמויות מפתח בממסד הרפואי היהודי המתהווה.[9] אחד האיגנים הבולטים של תקופת המנדט היה הד"ר יוסף מאיר, שכיהן במשך שלושה עשורים כראש קופת חולים כללית ועל שמו קרוי כיום בית החולים מאיר בכפר סבא. רעיונות כמו סירוס של חולי נפש, עידוד הילודה במשפחות "הנמנות עם האינטליגנציה" והגבלתה "במשפחות העניות יוצאות המזרח", כמו גם מניעת "התהוותם של חיים חסרי תועלת" היו שכיחים למדי. אלו לא יושמו בישראל בכפייה, אך עודדו באופן מובהק על ידי הממסד הרפואי. המוסד העיקרי לקידום רעיונות אלו היה "תחנות העצה". המגמה הייתה לשכנע את מי שלא ראויים ללדת שאל להם לעשות זאת, ולא לכפות זאת עליהם.[10]

האיגניקה היוםעריכה

בשני העשורים האחרונים החלו לתהות בקרב חוגים אקדמיים האם מלחמת העולם השנייה גררה התנגדות יתר לאיגניקה. אכן, בתחומים רבים החלו לצוץ מחדש שאלות עם זיקה ישירה למחשבה האיגנית. בכל הנוגע לניהול ופיקוח חברתי (נושאים כגון פיקוח ילודה לאור פיצוץ אוכלוסין, תכנון משפחתי וכו') קמות לתחייה שאלות אתיות שהעסיקו את חוקרי האיגניקה בראשית המאה ה-20. למעשה, יש הרואים בחופש שמקנה הרפואה המודרנית, למשל להפיל עובר שנתגלה בעל מוגבלות, כסוג של "איגניקה חדשה".

עם התקדמות מדע הגנטיקה, ובעיקר עם השלמת פרויקט מיפוי הגנום האנושי, מתפתחת היכולת להתאים יותר ויותר בין תכונות אופי וסממני התנהגות לבין הקוד התורשתי של אדם נתון. יכולת זו מעלה דילמות כגון: האם מוסרי להפלות אדם בהתאם לפוטנציאל הגנטי שלו? שאלות שכאלה נחשבו עד לאחרונה לתהיות סרק הנובעות ממדע מסולף ונגוע בגזענות. כיום ישנם לא מעט מדענים, חוקרי חברה והיסטוריונים המבקשים לנער מעל האיגניקה את עברה כדי לאפשר דיון ענייני בשאלות שהיא מציבה בנוגע לקיומה ושיפורה של חברה אנושית. כך, הסופר והפרופסור לשעבר, ג'ון גלאד, קורא בספרו "האבולוציה האנושית הבאה" להרחיב את העיסוק המודע בהשבחת המין האנושי באופן התואם את ערכי המאה ה-21.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Galton, Francis, "Eugenics: Its Definition, Scope and Aims". The American Journal of Sociology, vol. 10, July 1904
  2. ^ Greg, William R., “On the failure of ‘Natural Selection’ in the case of Man”. Fraser’s Magazine Sep. 1868, pp. 358-362
  3. ^ Laughlin, Harry, "Eugenical Sterilization in the US",Psychopathic Laboratory of the Municipal Court of Chicago, pp. 364, December 1922
  4. ^ Lombardo, Paul A. “Three Generations, No Imbeciles: New Light on Buck V. Bell”. New York University Law Review 60, April 1985, pp. 30-62.
  5. ^ Mr. Justice Oliver Wendell Holmes, jr., United States Supreme Court Decision: Buck v. Bell, 274, US 200 (1927), 1927
  6. ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 123.
  7. ^ Pichot Andre, The Pure Society: From Darwin to Hitler (London: Verso, 2009), p. 169
  8. ^ Wong, Theresa; Brenda Yeoh (2003). "Fertility and the Family: An Overview of Pro-natalist Population Policies in Singapore" (PDF). Asian Metacentre Research Paper Series (12). אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 ביולי 2011. נבדק ב-12 באוגוסט 2011. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ תמרה טראובמן, "כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים מנוונים חייבים להימנע מללדת ילדים", הארץ, יוני 2004
  10. ^ שחלב סטולר־ליס, 'הדרכה וקידום בריאות בחברות רב־תרבותיות: המקרה של העלייה הגדולה לישראל 1949–1956, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 2006