אבו ג'ילדה

אַבּוּ גִ'לְדַהערבית: أبو جلدة – "בעל הרטייה") הוא כינויו של אַחְמַד חַמַד מַחְמוּד (أحمد حمد محمود; 1902? – 21 באוגוסט 1934), שודד דרכים ערבי בתקופת המנדט ששמו הפך למושג.

אבו ג'ילדה
אבו ג'ילדה (משמאל) ואל ערמיט במשפטם, 1934[1]
אבו ג'ילדה (משמאל) ואל ערמיט במשפטם, 1934[1]
לידה טמון
פטירה 21 באוגוסט 1934 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע שוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייועריכה

פעילותו הפליליתעריכה

מחמוד נולד בכפר טמון שבאזור ג'נין. בצעירותו פנה לדרך הפשע והפך לשודד דרכים. לא ידוע איך ומתי איבד את אחת מעיניו, אך הרטייה שלבש העניקה לו את כינויו. יחד עם אנשי כנופייתו נהג לארוב לעוברי דרך ולשיירות בהרי יהודה והשומרון, להתנפל עליהם ולשדוד אותם. משטרת המנדט הבריטי לא הצליחה ללכוד אותו בסבך השיחים, בגאיות ובנקיקי ההרים.

כך תיאר העיתונאי והסופר יורם המזרחי את האיש ופועלו:[2]

באותה עת (בערך) עלה לגדולה השודד והגנב הוותיק "אבו ג'ילדה" שהיתל באנגלים, לעג לשייח'ים ומוכ'תרי הכפרים ונהג לארוב בוואדיות לעוברי אורח, רוכבי חמורים ואתונות, רועי צאן ואפילו נוסעי מכוניות שחצו, למשל, את ואדי חרמיה / ואדי השודדים שמצפון-מזרח לרמאללה, שם הגדיר את המלקוח ששדד כ'גביית גומרוק/מכס' (אנ').

בין השאר, כללו מעשיו הנפשעים של "אבו ג'ילדה" ליטוף אחורי נשים ארמניות, נוצריות ויווניות שנפלו ברשתו, ומשום כך תואר על ידי הקצין האנגלי, אינספקטור (מפקח) נורברט הודסון, לא רק כשודד מסוכן ומורד במלכות, אלא גם כעבריין-מין, נבזה ופחדן, שמחשש נקמה אינו נטפל למוסלמיות...

ב-22 במאי 1933, בוואדי חנדק שבהרי ירושלים (בסביבת המושב אבן ספיר של ימינו), ארבו אבו ג'ילדה ואנשיו לשיירה של כפריים ערבים שחזרו מהשוק בלוד, שדדו את רכושם וכלאו אותם במערה. למקום הגיעו שני שוטרים רכובים על סוסים ובידם רק רובה אחד. השודדים הקיפו אותם ואבו ג'ילדה פרק אותם מנשקם, התעלל באחד מהם – שוטר ערבי בשם חוסיין אל-אסלי – ולאחר מכן ירה בו למוות מטווח קצר. השודדים הסתלקו מן המקום אך חזרו וירו בסוסים. באירוע נלווה לאבו ג'ילדה שודד נוסף בשם סאלח אחמד מוסטפא, המכונה "אל-ערמיט" (العرميط). אבו ג'ילדה ואל-ערמיט הפכו למבוקשים על ידי משטרת המנדט. נערכו אחריהם חיפושים מקיפים של אנשי משטרה רגליים המצוידים במכשירי קשר אלחוטיים, אך הם המשיכו לנוע הלוך וחזור, חודשים רבים, בין ארץ ישראל לעבר הירדן. בדצמבר 1933 הודיעה המשטרה על פרס בסך 350 לירות למי שיביא לתפיסתו[3].

לכידתועריכה

אבו ג'ילדה היה מבוקש על ידי משטרת המנדט במשך כשנה מאז רצח השוטר בוואדי חנדק. מאמצי המשטרה ללוכדו נשאו לבסוף פרי ב-13 באפריל 1934[4]. על פי אחת הגרסאות, נודע למשטרה כי הוא מסתתר במערה ליד כפר הולדתו, טמון. אנשי המשטרה בפיקודו של מפקד משטרת שכם הקיפו את המערה. הלכודים במערה, אבו ג'ילדה ואל-ערמיט, פתחו עליהם באש והשוטרים השיבו אש, אך איש משני הצדדים לא נפגע. בהתערבות של בן דודו של אבו ג'ילדה, שנלווה לשוטרים, נכנעו השניים למשטרה ומסרו לשוטרים את כלי נשקם. השניים נלקחו למשטרת שכם, ומשם הובלו לבית הסוהר בירושלים[5]. בעיתון "פלסטין" התפרסם שמקום מחבואו של אבו ג'ילדה נתגלה בעקבות מעקב אחר נערה שנהגה להיפגש איתו[6]. על פי גרסה אחרת, אחד מבני חבורתו הסגיר אותו[7].

ישיבתו בבית הכלא המרכזיעריכה

קיימות כמה עדויות על ישיבתו של אבו ג'ילדה בבית הסוהר בירושלים, ובהן עדותו של אב"א אחימאיר:[8]

הבוקר ראיתי את אבו ג'ילדה, השודד המפורסם מהרי שכם, כשהוא כבר לבוש בגדי אסירים רגילים ועומד בין אסירים-סתם. הנך מתחיל לדקלם, במידה שהדבר נחרט בזכרונך, את השיר של בודלאר "האלבאטרוס" (אנ'). עוף זה חוצה אלפי מילין על פני הים. אבל הנה הצליחו המלחים לשבות את האלבאטרוס, והוא מוטל עכשיו על הסיפון. מה דל מראהו, כשהוא מנסה לצעוד, ואותן הכנפים, שהיו חוצות את תכלת השמים, מצליחות עתה בקושי רב לשמור על שיווי-המשקל.

משפטו ותלייתועריכה

בחודש יוני 1934 נערך משפטו של אבו ג'ילדה בבית המשפט לעניינים פליליים בשכם. אבו הוא הועמד לדין על רצח השוטר הערבי ב-22 במאי 1933. ביחד עמו הועמד לדין גם אל-ערמיט, שותפו לפשע. אבו ג'ילדה יוצג על ידי עורך דין בשם חסן סידקי ביי-דג'ני. בדין ישבו ארבעה שופטים – שני בריטים ושני ערבים. השופט פרנסיס בייקר היה אב בית הדין ולצדו השופטים ג'וליאן דה-פרייטס, עלי חסנה ויוסף חלבי.

ב-25 ביוני 1934 נשמעו העדויות במשפט. בעדויותיהם בבית המשפט הכחישו שני הנאשמים כי ידעו דבר כלשהו על הרצח וטענו כי אף לא הכירו את זירת הרצח. הם טענו כי בעת ביצוע הרצח שהו בעבר הירדן. למחרת הודיעו השופטים כי הם מרשיעים את שני הנאשמים. השופטים הודיעו כי הם מאמינים לעדויות העדים שנשמעו בפניהם ואינם מאמינים לדברי הנאשמים. לאחר ההרשעה שאל אב בית הדין, השופט האנגלי פרנסיס בייקר, את אבו ג'ילדה: "האם אתה מודע לכך שהורשעת על ביצוע רצח אכזרי ביותר, לאחר שפרקת את השוטר מנשקו ואז ירית בו?" לאל-ערמיט, הנאשם השני, פנה השופט ואמר: "ואתה חברת לאדם זה!" ראש ההרכב שאל את הנאשמים, לפני גזירת גזר הדין, האם יש להם משהו לומר. אל-ערמיט השיב: "אנו מבקשים רחמים". אבו ג'ילדה השיב כי אין לו מה לומר.

בית המשפט הודיע כי הוא גוזר על שני הנאשמים עונש מוות. שני הנאשמים קיבלו את גזר הדין ללא הבעת רגשות כלשהי, אם כי ניכר היה על אבו ג'ילדה כי הוא מתוח מאוד, בעודו לא מגולח עם שקיות תחת עיניו, ונראה היה עליו כי הזדקן מאוד מאז יום הדיונים הקודם, שבו נשמעו עדויותיהם של שני הנאשמים. שני הנדונים הגישו ערעור לבית המשפט לערעורים פליליים בירושלים. ב-24 ביולי 1934 דן בית המשפט בערעורם ודחה אותו עוד באותו יום[9]. ב-2 באוגוסט 1934 אישר הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, את העונש, ואבו ג'ילדה ואל-ערמיט נכלאו בתא הנדונים למוות בבית הסוהר המרכזי בירושלים. בבוקר 21 באוגוסט 1934 הובלו השניים לגרדום והוצאו להורג בתלייה[10]. לפני עלייתו לגרדום היה אבו ג'ילדה במצב רוח טוב ואפילו פצח בשיר. אף על פי שאבו ג'ילדה ביקש מן המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, כי יקברו אותו בירושלים, הבריטים הביאו את גופתו לקבורה בשכם.

תיאור הימים האחרונים לחייו, עד רגעיו האחרונים, וחברות מוזרה שנקשרה בכלא בינו לבין חיים דבירי, לימים איש הלח"י, מתוארים בפרק שלם בספרו של דבירי, "יום אביב שלא ישכח" (עמ' 13).

המושג שנקשר בשמועריכה

השם אבו ג'ילדה הפך למושג – כינוי לפורץ גדר, שאינו נוהג על פי המוסכמות ועל פי החוק והמוסר ומטיל מורא על סביבתו. עוד בחייו השתמשו שודדי דרכים בשמו של אבו ג'ילדה כדי להטיל אימה על קורבנותיהם[11].

בקרב ערבי ארץ ישראל הפך אבו ג'ילדה לגיבור לאומי עוד בחייו. שמו הפך לשם נרדף לאדם אמיץ המטיל אימה על סביבתו ועל אויביו. העיתונות הפלסטינית הרבתה להלל אותו וראתה בו מעין רובין הוד מודרני, נדיב ופטריוט. נראה היה כי אבו ג'ילדה נהנה מפרסומים אלה בעיתונות ואפילו שלח תמונות חתומות בחתימתו למערכות העיתונים. בעת מאורעות אוקטובר 1933 פרסמו העיתונים הפלסטיניים ראיונות עמו, כאילו היה לוחם בשלטונות המנדט, אף שפעילותו הייתה פלילית גרידא. המפגינים באותן מהומות נהגו לקרוא "יחי המלך אבו ג'ילדה!" בתהלוכה בשנת 1934 הזכירו נערים את שמו ביחד עם זה של אמין אל-חוסייני[4].

על אבו ג'ילדה נכתבו שירי עם, שהושרו על ידי פלסטינים בחתונות ובהם השיר:

أبو جلدة والعرميط
ياما كسّروا برانيط

"אבו ג'ילדה ואל-ערמיט, שברו כובעים (ראשים) רבים"[12][1].

בריאיון לדודו הלוי, מזכיר מחלקת הארגון של המשמרת הצעירה של המערך ועורך "רמזור", ביטאון המשמרת הצעירה של מפא"י, לוי אשכול הדביק את הכינוי "אבו ג'ילדה" למשה דיין[13], שגם הוא חבש רטייה, ורבים הלכו בעקבותיו וכינו את דיין בשם זה. כינוי זה גם הוענק ללוחם האצ"ל יוסף אבני.

במילון עולמי לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה הגדרתו של המושג "אבו ג'ילדה" היא: "(ערבית) – פרא אדם, פושע, אגרסיבי (על שם השודד ראש אחת מכנופיות הערבים בשנות ה-30)".

דוגמה להשתמרותו של מושג זה במשך עשרות שנים נשמעת בשירם של התרנגולים משנת 1963, "שיר החתולים" (מילים: ע. הלל, לחן: סשה ארגוב), על החתול הנקרא אבו ג'ילדה:[14]

אבו ג'ילדה השודד
מכלבים לא מפחד ...

דוגמה נוספת נחזית בסרט הקולנוע "השוטר אזולאי" מ-1971, שבו עמר (יוסף שילוח) אומר לשוטר אזולאי (שייקה אופיר): "אם אני מחבל, אתה אבו ג'ילדה".

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה