אוסיאן

אוֹסִיאָן (באנגלית: Ossian), או אוֹשֶׁן (בגאלית סקוטית ואירית: Oisean), הוא דמות הדובר, ולכאורה המחבר, של מחזור שירים אפיים אשר פורסמו בידי המשורר הסקוטי ג'יימס מקפירסון תחת השמות "פִינגל" (Fingal) ו"טמורה" (Temora), ובהמשך בקובץ אחד תחת השם "שירי אוסיאן". מקפירסון טען כי אסף חומרים בגאלית סקוטית שעברו מפה לאוזן ותוארו כמגיעים ממקורות קדומים, וכי הפרסום היה תרגומו שלו לאנגלית לחומרים אלה. דמותו של אוסיאן מבוססת על אושין, בנו של פין מקול, משורר נודד אגדי מהמיתולוגיה האירית. מבקרי ספרות בני זמנו של מקפירסון נחלקו בשאלת האותנטיות של יצירה זו, אולם כיום ישנה הסכמה רחבה שמקפירסון הוא שחיבר את מרבית השירים בעצמו, תוך שהוא שואב מהשירה הגאלית העממית שאסף.

"אוסיאן שר" מאת ניקולאי אבידגור, 1787

היצירה הייתה לפופולרית ברחבי העולם, תורגמה ללשונות אירופה והייתה בעלת השפעה רבה, הן בהתפתחות התנועה הרומנטית והן בתחייה הגאלית. תהילתו של מקפירסון קיבלה משנה תוקף עם קבורתו בקרב ענקי הספרות במנזר וסטמינסטר.

שירים

"אוסיאן ומלווינה" מאת יוהאן פטר קראפט, 1810.

בשנת 1760 פרסם מקפירסון את החיבור בשפה האנגלית Fragments of ancient poetry, collected in the Highlands of Scotland, and translated from the Gaelic or Erse language ("חלקי שירה קדומה, שנאספו בהיילנדס הסקוטיים ותורגמו מגאלית או גאלית סקוטית"). מאוחר יותר באותה השנה, הוא טען שהשיג כתבי יד נוספים, וב-1761 טען שמצא אפוס בנושא הגיבור פינגל שנכתב על ידי אוסיאן. על פי דברי ההקדמה של מקפירסון, שגרס כי אין שוק ליצירות אלה מלבד באנגלית, נדרש לפיכך תרגומן. מקפירסון פרסם את התרגומים לכאורה הללו במהלך השנים הבאות, שהגיעו לשיא במהדורה אסופה, The Works of Ossian, ב-1765. המפורסם מבין השירים האוסיאניים הללו היה "פינגל", שנכתב ב-1761 ומתוארך ל-1762.

השירים המקוריים כביכול תורגמו לפרוזה שירית, עם משפטים קצרים ופשוטים. נימת היצירה היא אפית, אבל אין בה נרטיב אחד, אם כי אותן דמויות מופיעות שוב. הדמויות הראשיות הן אוסיאן עצמו, המספר את סיפורים כשהוא כבר זקן ועיוור, אביו פינגל (מבוסס קלות על הגיבור האירי פין מקול), בנו המת אוסקר (גם לו מקבילה אירית), ואהובתו של אוסקר מלווינה, שמטפלת באוסיאן בזקנתו. אף שהסיפורים הם של קרבות אינסופיים ואהבות אומללות, האויבים והסיבות למאבקים מקבלים מעט הסבר והקשר.

הדמויות הורגות לעיתים את יקיריהן בטעות, ומתות מצער, או משמחה. ניתן מעט מאוד מידע על הדת, על התרבות או על החברה של הדמויות, ומבנים כמעט שלא מוזכרים. הנוף המתואר לפרטים יותר מהדמויות ערפילי ואפרורי. פינגל הוא המלך של אזור בדרום מערב סקוטלנד, אולי דומה לממלכה ההיסטורית של דאל ריאטה, ונראה שעלילת השירים מתרחשת בסביבות המאה ה-3, כאשר "מלך העולם" שמוזכר הוא הקיסר הרומי. מקפירסון ותומכיו זיהו התייחסויות לקרקלה ולקראוסיוס.

קבלה והשפעה

השירים זכו להצלחה בינלאומית. נפוליאון בונפרטה ודני דידרו היו מעריצים בולטים, וידוע שוולטר כתב עליהם פרודיות. תומאס ג'פרסון חשב את אוסיאן ל"משורר הגדול ביותר אי פעם", ותכנן ללמוד גאלית כדי לקרוא את שיריו במקור. הם הוכרזו כמקבילה הקלטית לסופרים הקלאסיים כגון הומרוס. סופרים רבים הושפעו מהיצירות, כולל וולטר סקוט, וציירים ומלחינים בחרו נושאים אוסיאניים.

המשורר הלאומי ההונגרי, שנדור פטפי, כתב שיר בשם "הומרוס ואוסיאן", המשווה בין שני המחברים, ובו נכתב בבית הראשון:

הו, היכן אתם הלנים וקלטים?
האם כבר נעלמתם, כמו
שתי ערים טובעות
בקרקעית הים.
רק קצות המגדלים בולטים מעל פני המים,
שני קצוות: הומרוס, אוסיאן

 

על אף האותנטיות המוטלת בספק, מחזור השירים האוסיאני הפך את המיתולוגיה הלאומית הסקוטית לפופולרית ברחבי אירופה, והפך לאחד הטקסטים המוקדמים והפופולריים ביותר, שהיוו השראה לתנועות לאומניות רומנטיות במהלך המאה שלאחר מכן. היסטוריונים אירופאים מסכימים שהשירים האוסיאניים ותיאורם את סקוטלנד המיתולוגית עודדו את הופעתה של פטריוטיות נאורה ביבשת ומילאו תפקיד יסודי ביצירת הלאומיות האירופית המודרנית.

מחזור השירים השפיע פחות על האיים הבריטיים. סמואל ג'ונסון גרס כי מדובר ב"עוד הוכחה לקונספירציה סקוטית בעניין שקר לאומי", בעוד שהאירים התנגדו למה שהם ראו כניכוס של המסורות שלהם מצד מקפירסון. בסופו של דבר, דייוויד יום הסיר את תמיכתו הראשונית במקפירסון וסיפר כי אינו יכול לקבל את האותנטיות הנטענת של השירים גם אם "חמישים היילנדרים חשופי ישבן" ערבים לכך. בתחילת המאה ה-19, החל מחזור השירים למלא תפקיד מוגבל ברטוריקה הפטריוטית הסקוטית.

הוויכוח על האותנטיות

"אוסיאן מעורר רוחות רפאים על קצה הלורה" מאת פרנסואה פסקל סיימון ז'רארד, 1801

כבר עם פרסום השירים התגלעה מחלוקת סביב טענותיו של מקפירסון, הן מסיבות ספרותיות והן מסיבות פוליטיות. מקפירסון קידם את הרעיון שמדובר בחומר שמקורו סקוטי, דבר שעורר את התנגדותם של היסטוריונים אירים שחשו כי מורשתם מנוכסת לאחרים. יחד עם זאת, לסקוטלנד ולאירלנד הייתה תרבות גאלית משותפת בתקופה שבה מתרחשת עלילת השירים, וחלק מהספרות הפניאנית המשותפת לשני העמים נכתבה בסקוטלנד.

אל מול הסופר, מבקר הספרות והביוגרף האנגלי סמואל ג'ונסון, שהיה משוכנע שמקפירסון הוא שרלטן, שקרן ונוכל וכי השירים הם זיופים ובאיכות ירודה, ניצב הסופר הסקוטי יו בלייר, שתמך באותנטיות של היצירות בחיבורו מ-1763.

מערת אוסיאן בהרמיטג' בדנקל שבסקוטלנד

המחלוקת נמשכה בעוז אל תוך ראשית המאה ה-19, כשהסוגיה העיקרית שסביבה נסובה המחלוקת היא אם השירים היו מבוססים על מקורות איריים, מקורות אנגליים, על קטעים גאליים שנשזרו לתוך יצירתו של מקפירסון, כשם שהסיק ג'ונסון, או על מסורות גאליות סקוטיות בעל פה כפי שטען מקפירסון. בשלהי המאה ה-19 הודגם כי כתבי היד הגאליים היחידים המקוריים לכאורה שעליהם התבסס מקפירסון היו למעשה תרגום חזרה לגאלית של יצירותיו של מקפירסון באנגלית. עם זאת, במהלך אותה תקופה, הגן פיטר הייטלי וודל על האותנטיות של השירים בתואנה כי השירים כלל אזכורים למקומות שמקפירסון לא יכול היה לדעת עליהם.

בשנת 1952 חקר חוקר הספרות הסקוטי דרק תומסון את המקורות ליצירתו של מקפירסון, והוא הגיע למסקנה שמקפירסון ליקט בלדות גאליות סקוטיות אמיתיות, העסיק מעתיקים כדי לתעד את אלה שנשמרו בעל פה וגם אסף כתבי יד, אך עיבד אותם על ידי שינוי הדמויות והרעיונות המקוריים והצגה הרבה משלו עצמו.

תרגומים ועיבודים

שירת אוסיאן תורגמה לצרפתית ראשית ב-1762 והושלמה ב-1777. מיכאל דניס היה הראשון לתרגם את היצירות במלואן ב-1769, דבר שעורר השראה אצל המשוררים פרידריך גוטליב קלופשטוק ויוהאן וולפגנג פון גתה, שתרגומו שלו לחלק מיצירתו של מקפירסון מקבל הד בסצנת השיא בייסורי ורתר הצעיר מ-1774. עמיתו של גתה, יוהאן גוטפריד הרדר, כתב חיבור שכותרתו "ציטוט מחליפת מכתבים בנושא אוסיאן והשירים של עמי קדם" בימיה המוקדמים של תנועסער ופרץ.

תרגומים מלאים לדנית הושלמו בשנת 1790, ותרגומים לשוודית בשנים 1794–1800. בסקנדינביה ובגרמניה אוסיאן נתפס כדמות נורדית או גרמאנית שהפכה לסמל לשאיפות לאומניות. בשנת 1799 קרא הגנרל הצרפתי ז'אן-בטיסט ברנדוט לבנו היחיד אוסקר, על שם הדמות מאוסיאן, לפי הצעתו של נפוליאון, שהיה הסנדק של הילד ומעריץ של אוסיאן. בהמשך הפך ברנדוט למלך שוודיה ונורווגיה, ובשנת 1844 הפך בנו למלך אוסקר הראשון. כך, השם אוסקר, בהיותו שם מלכותי, הפך גם לשם פרטי נפוץ, במיוחד בסקנדינביה אך גם במדינות אחרות באירופה.

מלקיורה צ'זרוטי היה כומר איטלקי שתרגומו לאיטלקית, לדעת רבים, עולה על המקור, והוא עצמו קידם את פרסום השירים בווינה ובוורשה, כמו גם באיטליה. היה זה התרגום שלו שנפוליאון העריץ במיוחד, וכמו כן, הוא השפיע על אוגו פוסקולו, שהיה תלמידו של צ'זארוטי באוניברסיטת פדובה.

"חלומו של אוסיאן" מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, 1813

"שירי אוסיאן", דיו וצבעי מים, אנגר, 1811–1813

המלחינה הבריטית הארייט ויינרייט העלתה לראשונה את האופרה שלה Comala, המבוססת על הטקסט של אוסיאן, בלונדון ב-1792.

התרגום החלקי הראשון לפולנית של אוסיאן נעשה בידי איגנצי קרשיצקי ב-1793. התרגום המלא הופיע ב-1838 מאת סוורין גושצ'ינסקי.

לקראת שנת 1800 תורגם אוסיאן גם לספרדית ולרוסית, להולנדית ב-1805, ולצ'כית ולהונגרית כעשרים שנה לאחר מכן. השירים זכו להערצה בהונגריה, כמו בצרפת ובגרמניה. יאנוש אראן כתב בתגובה את "הומרוס ואוסיאן", וכמה סופרים הונגרים אחרים - דוד בארוטי סבו, מיהאי ויטז' צ'וקונאי, שנדור קישפלודי, פרנץ קזינצי, פרנץ קלצ'יי, פרנץ טולדי ואגוסט גרגוס, הושפעו ממנו גם הם.

לאופרה Ossian, ou Les bardes מאת ז'אן פרנסואה לסואר, עם הסצנה המפורסמת "חלומו של אוסיאן", נמכרו כל הכרטיסים באופרה של פריז ב-1804, והיא שינתה את הקריירה של לסואר. השירים השפיעו גם על צמיחתה של המוזיקה הרומנטית, ופרנץ שוברט במיוחד, שהלחין ליד שתוכנו משיריו של אוסיאן. בשנת 1829 ביקרפליקס מנדלסון באיים ההברידיים וקיבל השראה להלחין את ההברידיים, הידועה גם בשם "מערת פינגל". חברו, נילס גאדה, הקדיש לאותו נושא את יצירתו הראשונה שפורסמה, פתיח הקונצרט Efterklange af Ossian ("הדי אוסיאן") שנכתב ב-1840.

באמנות

נושאים מהשירים האוסיאנים היו פופולריים באמנות מצפון אירופה, אך בתקופות שונות למדי בהתאם למדינה. כשהאמנים הצרפתים החלו לתאר את אוסיאן, אמנים בריטיים כבר נטשו אותו במידה רבה. אוסיאן היה פופולרי במיוחד באמנות הדנית, אך ניתן למוצאו גם בגרמניה ובשאר סקנדינביה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוסיאן בוויקישיתוף

• ירין כץ‏, חיי מדף 100: הספר שכתב שמעון פרס לפני מותו ייצא לאור בשנה הבאה, באתר וואלה, 26 באוקטובר 2016
• ענבל שגיב נקדימון, אוסיאן, או לא?, מתרגמת, 30 באוגוסט 2019