אזוב מצוי

שיח רב שנתי ממשפחת השפתניים

אֵזוֹב מָצוּי (שם מדעי: .Origanum syriacum L) הוא בן-שיח ים-תיכוני, נפוץ וארומטי מאוד בסוג אזובית ממשפחת השפתניים. הוא אחד מ-7 מינים מסוג אזובית הגדלים בר בישראל וסביבותיה. הוא מונה 3 תת-מינים, אחד מהם אנדמי לסיני. אזוב מצוי מכיל בכל חלקיו חומרי טעם וריח אופייניים ועל כן הוא משמש לחליטה, לתבלין ולהפקת שמנים אתרים לתעשיית הבשמים, ובעבר הוא שמש אף בטקסים דתיים וכחומר בעירה. הוא משמש כצמח מרפא ברפואה העממית. אחד ממרכביו משמשים ברפואה המודרנית לטיפול בפטריות עור וגירוי עור ובתערובת עם קמפור הוא משמש לחיטוי הפה[1]. בשל מגמה של עלייה בצריכתו בגלל האסור לקטוף אותו לצרכים מסחריים מתקיים גידול מסחרי של האזוב.

קריאת טבלת מיוןאזוב מצוי
Zaatar.JPG
מיון מדעי
ממלכה: צמחים
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צינוראים
משפחה: שפתניים
סוג: אזובית
מין: אזוב מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Origanum syriacum
ליניאוס, 1753

השם "זעתר" בעברית ובערבית מתייחס לעיתים קרובות לאזוב מצוי מאחר שזהו המרכיב העיקרי בתבלין הזעתר, אבל שם זה מיוחס גם לצמחים נוספים ממשפחת השפתניים כמו קורנית מקורקפת (זעתר פרסי), צתרה ורודה (זעתר רומי), צתרנית משובלת (זעתר סבלי) ועוד[1].

שם וזיהויעריכה

אזוב מצוי נמנה במהדורה הראשונה של המגדיר הראשון של איג, זהרי ופינברון (1931) על הסוג אזובית (Origanum). במהדורה השנייה של המגדיר (1948) הוא שויך לסוג – Majorana - שיוחד כסוג בפני עצמו, והמין נקרא .Majorana syriaca (L.) Raf. הבוטניקאי איטסווארט (Jan H. Ietswaart), כלל את המין בסיסטמטיקה חדשה שערך בשנת 1980 בסוג אזובית (.Origanum Tourn. ex L). האקדמיה העברית הותירה את השם "אזוב מצוי" על כנו למרות שיוכו המדעי לסוג אזובית כדי למנוע קשיים בשימוש בשם אזוב בהקשר התנ”כי שלו. באתרי האינטרנט ובספרות (למשל, במגדיר לצמחי התרבות בישראל) השמות אזוב מצוי ואזובית מצויה מהווים שמות נרדפים[2].

אזוב מצוי מונה 3 תת-מינים, אחד מהם, שהוכר ופורסם בשנת 1985, הוא אנדמי לסיני (Origanum syriacum subsp. sinaicum)[3].

בישראל זוהו שני טיפוסים כימיים (Chemotypes) ללא הבדלים מורפולוגיים פרט לריח והבדלים גנטיים. טיפוס אחד מצטיין בכמות גבוהה (כ-50% מכלל הטרפנים) של הטרפן תימול (Thymol) והשני בעל כמות גבוהה של הטרפן קרבקרול (Carvacrol).

מיניותעריכה

אזוב מצוי כמו בני סוגו האחרים הוא דו-מיני, אך, ייתכן ופרחים נקביים ימצאו על צמח אחד ופרחים דו-מיניים על צמח אחר. תופעה זו מכונה גינודיואציות (Gynodioecy). באזוב מצוי קיימת סבילות עצמית (self-compatibility) להאבקה עצמית[4]. באזוב מצוי שלושה טיפוסי צמחים: 1. בעלי פרחים דו-מיניים שבהם האבקנים בעלי אבקה פורייה ואורך חיים 72 שעות; 2. פרחים נקביים בעלי אבקנים מנוונים שאינם מייצרים אבקה; 3. ופרחים דו-מיניים שהאבקנים מיצרים אבקה חיונית מועטה יותר ואורך חייהם 48 שעות בלבד. שלושת הטיפוסים נבדלים זה מזה במורפולוגיה, במהלך התפתחות אברי הפרח ובפוריות האבקה[5]. בשני הטיפוסים המייצרים אבקה קיים מנגנון של הפרדה בזמן בין חיוניות השחלה ועמוד העלי לבין חיוניות האבקה. מנגנון זה נועד למנוע האבקה עצמית. האבקנים מבשילים לפני השחלה, וליתר דיוק השלב הזכרי מקדים ב-24 שעות את השלב הנקבי. בשלב הזכרי, עם פתיחת הפרחים, חיוניות האבקה המפוזרת נמצאת בשיאה וזירי האבקנים זקופים והמאבקים תפוחים ואילו הצלקת ואונותיה מהודקות זו לזו וממוקמות מתחת לשתי קומות האבקנים ואינן מוכנות לקליטת האבקה. בשלב הנקבי, אחרי 24 שעות, ביום השני לפריחה, לאחר שרוב האבקה כבר פוזרה, עמוד העלי מתארך (בשלושת טיפוסי הפרחים), אונות הצלקת הבשלה נפרשות ונמצאות מעל האבקנים שזיריהם הפכו לכפופים ולמצומקים. בשלב זה, לקראת סיום השלב הזכרי, התארכות עמוד העלי והרחקת הצלקת מן האבקנים מונעות את האבקה העצמית[5].

מאפייניםעריכה

אזוב מצוי הוא בן-שיח ים-תיכוני, בן קיימא, קטן, נמוך, אפרפר, ארומטי מאוד, גובהו 30 עד 60 ס"מ, חלקיו מכוסים כסות צמר ובלוטות. המין מכוסה הן בשערות בלוטיות קצרות וצפופות והן בבלוטות צהבהבות או אדמדמות יושבות ולעיתים בשערות רב-תאיות מסועפות צפופות או דלילות. השערות הבלוטיות מייצרות לפחות 18 טרפנים ביניהם שני טרפנים בולטים תימול (Thymol) וקרבקרול (Carvacrol).

עלי החורף גדולים יחסית ורחבים וצמריים יותר מעלי הקיץ הקטנטנים. בקיץ נושרים העלים, וצומחים במקומם עלים קטנים יותר ובעלי שערות צפופות, הדומים במראם ובריחם לעלי החורף. עלי החורף החדשים מלבלבים מבסיס הגבעולים המעוצים בעת ובעונה אחת יחד עם עלי הקיץ מצהיבים של השנה שעברה. במהלך הפריחה מתייבשים עלי החורף ובחיקם מתפתחים ענפים מקוצרים (שפרקיהם קרובים שה לזה) נושאים עלי קיץ קטנטנים.

הגבעולים זקופים, נוקשים, מעוצים, כמעט מעוגלים (אינם רבועים). הנצרים הצעירים אדמדמים ושעירים, הגבעולים מכוסים בכל שטחם בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה. הגבעולים מסתיימים בתפרחת דמוית שיבולים.

העלים נגדיים, פשוטים, קטנים, יושבים או קצרי פטוטרת, תמימים, דמוי ביצה רחבה, ראשם קהה, עבים, בעלי עורקים בולטים בצידם התחתון. העלים מכוסים בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה (שקערוריות).

דורי הפרחים ערוכים בשיבולים מוארכים או דמויות ביצה.

הפרחים הלבנים ערוכים בתפרחיות חיקיות, צפופות ודמויות קרקפת הנישאות על עוקצים לאורך קצהו העליון של הגבעול ובקוקדקו.

החפים והחפיות מכוסים בכל שטחם בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה.

הפרחים זעירים, בעלי עטיף כפול, מאוחות עלים, דו-שפתניים, צבעם לבן.

הגביע שאורכו כ-2.5 מ"מ, דמוי פעמון, מתרחב בהדרגה כלפי מעלה ושסוע לאורכו עד לבסיסו לפנים לשני חצאים בלתי שווים, שפתו תמימה. הגביע, בעל 13 עורקים, שפת הגביע תמימה (ללא שיניים). הוא מכוסה בכל שטחו בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה.

הכותרת, צבעה לבן, דו-שפתנית זעירה, שאורכה כ-5 מ"מ.

צינור הכותרת, אינו בולט מהגביע שתי שפות הכותרת כמעט שוות. השפה העליונה זקופה ושטוחה. השפה התחתונה בת 3 אונות.

האבקנים 4, מעורים אל צינור הכותרת, ערוכים בשני זוגות בלתי שווים באורכם, מסודרים בשתי קומות, שניים קצרים ושניים ארוכים. הם בולטים מהכותרת מהפרחים בעלי אבקה פורייה. הזרים של האבקנים קירחים ומפורדים. המאבקים ורודים בפרחים בעלי אבקה פורייה, וחומים בפרחים ללא אבקה.

השחלה עילית, בעלת 2 עלי שחלה המתחלקים בשלב מוקדם על ידי מחיצה מדומה לארבעה מגורות בעלות ביצית אחת.

עמוד עלי אחד בולט החוצה בשלב הנקבי עמוד העלי בולט מתוך צינור הכותרת בשלב הנקבי והצלקת מפוצלת לשתי אונות. הוא יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה ומתפצל בראשו לשתי זרועות בלתי שוות.

הפרי מסוג מַפְרֶדֶת (schizocarp) שעשוי 4 פרודות (זרעים, אגוזיות יבשות) ועטופות בגביע משתייר.

הפרודות (הזרעים) סגלגלים, יבשים, חלקים, קירחים ובעלי עובר ישר.

תפוצהעריכה

האזוב נפוץ במזרח הים התיכון (רוב אזורי ישראל, סוריה ולבנון), בעיקר בבתות ים-תיכוניות וגם בשדות בור בחורש, בגריגה ובמחשופי סלעים בגבעות של סלעי גיר וקירטון. האזוב צומח בקרקעות מנוקזות היטב בשמש מלאה עד חצי-צל. הוא עמיד בגיר וביובש ורגיש לעודף מים.

תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שבמזרחו של הים התיכון.

למרות שהאזוב נפוץ מאוד בישראל, בעקבות קטיף בכמויות מסחריות של הצמח בבר, עמד המשך קיומו בסכנה, לכן הוא הוכרז כצמח מוגן[6][7]. הצמח תורבת, ומגודל בארץ כגידול חקלאי. את העלים ניתן לאסוף במשך כל השנה.

שימושיםעריכה

האזוב משמש כתבלין והוא המרכיב העיקרי בזעתר המורכב מעליו הטחונים ומשמעורבים בזרעי שומשום וזרעים קלויים של אוג הבורסקאים[1].

השמן האתרי באזוב מכיל בעיקר תימול וקרבקרול (אנ').[8] על פי הרפואה העממית חומרים אלו נוגדי כאבים ובעלי תכונות אנטיספטיות חזקות ומכאן גם השימוש הנרחב בו כצמח מרפא. שמן האזוב (השריית העלים בשמן זית) בעיסוי מקל על כאבי ראש ומכייח, מריחתו על דלקות מסייע בריפוין ושתייתו מקלה על כאבי בטן, בחילות, תולעים בבטן ושיעול. מעלים ירוקים או יבשים ניתן להרתיח תה שניתן לשתותו או לגרגר אותו. התה יעיל בעיקר להקלה על שיעול, צרידות, הרגעת כאבי שיניים ומיחושים בבטן.

האזוב ביהדותעריכה

"אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת,
מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?"

(תלמוד, מסכת מועד קטן, דף כ"ה, עמוד ב', ההספד על מות רבינא.)

האזוב נזכר במקרא עשר פעמים כצמח מעוצה קטן הגדל על 'קיר' (מל"א ה יג). האזוב שימש בטקסים שונים, כמו טהרת המצורע (ויקרא יד ד), מרכיב בהכנת אפר פרה אדומה (במדבר יט ו) וכסמל החיטוי והטהרה: "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין" (ספר תהילים, פרק נ"א, פסוק ט').

המקרא מורה לעשות שימוש באגודת אזוב לטהרת אנשים - בהזאה על טמא מת (במדבר י"ט י"ח), בשרפת פרה אדומה (במדבר י"ט ו), בטהרת מצורע (ויקרא י"ד ד) ובפסח מצרים (שמות י"ב כב).

התרגום הלטיני לצמח זה, Ysop, מתייחס בטעות לצמח בן האזוב (Hyssopus officinalis) שגם הוא ממשפחת השפתניים. אך צמח זה אינו נפוץ בארץ.

האזוב נזכר רבות בספרות חז"ל, והתיאורים התנאיים אינם מותירים ספק שסתם אזוב, ללא שם לוואי, הוא הצמח Origanum syriacum, המכונה בימינו בארץ ישראל בשם "זעתר" ללא שם תואר נוסף. לעומת זאת, אמוראי בבל היו חלוקים לגבי זהותו.

פרשני ימי הביניים שכתבו את חיבוריהם בערבית, כמו רס"ג והרמב"ם, זיהו את האזוב עם ה'צעתר' על פי מסורת שהייתה בידם, כפי שציין אבן עזרא בפירושו ל (ויקרא יד ד): 'ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה'. בימי הביניים נקרא הצמח בערבית גם 'זופא'. הרופא היהודי אסחאק אבן עמראן מציין שהוא גדל בהרי ירושלים, הוא בעל גבעולים ועלים הדומים לאזוב תרבותי, יש לו ריח טוב וטעם מר והוא נאסף בימי האביב. בנוסף לכך, יש למין זה תימוכין במסורת התרגום של השומרונים, שנוהגים להזות בענפיו את הדם בטקס קרבן הפסח גם בימינו. צמח זה גדל גם במצרים, ולכן סביר שהשתמשו בו בטבילת דם קרבן הפסח (שמות יב כב)[9].[10]

הרמב"ם מפרט את שימושי האזוב בפירושו לסוגיית פרה אדומה: "הוא עשב נכבד במיני מטעמים, והוא עשב ידוע לרופאים, ואוכלים אותו בעלי-בתים ומתבלים בו הקדרות ומרקחים אותו בדבש" (פרה אדומה פ"ג, ה"ב).

לקריאה נוספתעריכה


קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 פרפסור דן פלביץ, ד"ר זהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ ישראל, כרך א, תמוז-מודן, 1991, עמ' 46-49
  2. ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 375
  3. ^ Origanum syriacum subsp. sinaicum, Plants of the World Online (POWO)
  4. ^ Rodríguez-Riaño, T. and Dafni, A, Pollen–stigma interference in two gynodioecious species of Lamiaceae with intermediate individuals, Annals of Botany 100(2), 2007, עמ' 423-431
  5. ^ 1 2 אמוץ דפני, רותי בקר ודן איזיקוביץ, האבקת אזוב מצוי, צמח השדה, ‏3-3-2022
  6. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), התשס"ה-2005
  7. ^   מיכל וקסמן, מאז שהוכרז כצמח מוגן, הפך הזעתר לסלע מחלוקת תרבותי־פוליטי, באתר הארץ, 21 במרץ 2019
  8. ^ Factors affecting quantitative and qualitative variation of thyme (Origanum syriacum L.) essential oil in Lebanon, The Free Online Library
  9. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 131-129
  10. ^ 'זיהוי האזוב על פי דברי חז"ל והמקורות ההיסטוריים', הרצאה של הרב עזריה אריאל, ביום עיון של אגודת מטמוני ארץ, באתר בינינו.