פתיחת התפריט הראשי

אל-מוחרקהערבית: المحرّقة, תעתיק מדויק: מֻחַרַּקַה) היה כפר ערבי בנגב הצפון-מערבי, כ-15 קילומטרים מזרחית לעזה.

אל-מוחרקה (יישוב לשעבר)
المحرّقة
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז מחוז עזה
נפה נפת עזה
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד המאה ה-13
שטח 4,855 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 25 במאי ו17 באוגוסט 1948
יישובים יורשים יכיני
דת מוסלמים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 580 (1945)
קואורדינטות 31°28′01″N 34°36′41″E / 31.467025°N 34.61130833°E / 31.467025; 34.61130833 
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הכפר אל-מוחרקה היה ידוע עוד מהתקופה הממלוכית. באותה העת היה הכפר הקדש (וקף) במובן זה שעודפי היבולים של הכפר הוקדשו לתחזוקת המסגד של עזה וכיפת הסלע בהר הבית. במאה ה-16 ננטש הכפר ויושב מחדש בסוף המאה ה-19. הרוב המוחלט של אדמות הכפר היו רשומות על שמו של הסולטאן עבדול חמיד השני. אולם בשנת 1932 נרשמו הקרקעות על שמו של הנציב העליון כנאמן של ממשלת ארץ ישראל[1], על סמך הטענה שהקרקעות היו אדמות ג'פתליק ועל כן שייכות לממשלה הטורקית ובהתאם להסכם לוזאן עברו לידי ממשלת המנדט. ובעבר התושבים היו צריכים לשלם דמי שכירות שנתיים על הקרקע. בשנת 1934 תבע הנסיך מוחמד סלים, יורשו של הסולטאן עבדול חמיד השני את ממשלת המנדט בדרישה שאדמות הכפר יועברו לרשותו, בטענה שהאדמות היו אדמותיו הפרטיות של הסולטאן. התביעה נועדה להיות בלון ניסוי במסגרת ניסיון לקבל חזקה בכלל האדמות של הסולטאן בארץ ישראל[2]. מוחמד סלים זכה במשפט בבית המשפט המחוזי ביפו[3], אולם תוצאות המשפט בוטלו בערעור בטענה שהמשפט התנהל שלא כדין בפני שני שופטים בלבד והוחזרו לדיון חוזר[4]. המשפט התקיים במשך מספר שנים עד שבשנת 1947 קבע בית הדין העליון של ארץ ישראל שהאדמות שייכות לממשלה[5].

במפקד אוכלוסין שערכו הבריטים בשנת 1931 נמנו בכפר כ-422 תושבים, ו-86 בתים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל הוערך מספר התושבים בכפר 580 תושבים[6]. בלילה שבין ה-27 ל-28 במאי 1948 תקפו כוחות של חטיבת הנגב את הכפר וגירשו את תושביו[7]. ב-16 באוגוסט 1948, ביצעה חטיבת הנגב מבצע פינוי נוסף באזור, ערבים שנמצאו בכפר גורשו ובתים מוקשו ופוצצו[8].

על אדמות הג'יפתליק ששימשו את תושבי הכפר הוקמו יושיביה, שכונה אל-מוחרקה א' ויכיני, שכונה מוחרקה ב'. כן נמסרו חלק מהאדמות לתושבי תקומה לעיבוד ולנתיבות[דרוש מקור]. בתי הכפר ההרוסים עומדים שוממים בין זרועה ויכיני.

לקריאה נוספתעריכה

  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תש"נד - 1994, עמ' 189-188.

הערות שולייםעריכה