המרוץ לחלל

המרוץ לחלל, או "המאבק על כיבוש החלל", הוא כינויה של התחרות בין ארצות הברית לבין ברית המועצות על שיגור חלליות אל מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ. השיגור הסובייטי של הלוויין הראשון בעולם ספוטניק 1, ב־4 באוקטובר 1957, היה אות הפתיחה של המרוץ, ומשימת אפולו־סויוז המשותפת לארצות הברית וברית המועצות, שהחלה ב־15 ביולי 1975, היא סמל לסוף המרוץ.

משגרי טיטן 2 שיגרו 12 חלליות ג'מיני אמריקניות בשנות השישים.

בשנות החמישים של המאה העשרים הובילה ברית המועצות את התחרות. היא שיגרה את הלוויין הראשון ספוטניק 1, את בעל החיים הראשון (הכלבה לייקה) ואת החללית המאוישת הראשונה ובה הקוסמונאוט יורי גגארין (האדם הראשון מחוץ לכדור הארץ). אולם בשנות השישים חלפה ארצות הברית על פני יריבתה: היא פיתחה טכנולוגיות מתקדמות והחלה בתוכנית אפולו במטרה להגיע אל הירח. מטרה זו הוגשמה ב־1969, עם ביצוע תוכנית אפולו 11, ומאז ואילך שמרה ארצות הברית על מיקומה בראש, ובין השאר פיתחה אמצעי חדש למסע בחלל – מעבורת החלל.

התחרות בין שתי המעצמות על כיבוש החלל כללה מרכיב של יוקרה. המנצחת בתחרות זו אמורה הייתה להוכיח את עליונותה על פני עמיתתה ואת מעמדה כמעצמה מובילה. הלוויין הראשון, ספוטניק 1, ששיגרה ברית המועצות, גרם לזעזוע בארצות הברית, וחולל מפנה שהתבטא בין היתר בשינוי תוכניות לימודים: האמריקאים החלו לשים דגש על חינוך שיוביל לעליונות טכנולוגית.

רקע היסטורי

ראשית פיתוח המשגרים

הראשון שהציע להשתמש במנוע רקטי כדי להגיע לחלל היה המדען הרוסי קונסטנטין ציולקובסקי. בנוסף לתוכניותיו המפורטות לגבי חקר החלל, הוא פרסם בשנת 1903 תכנון של מנוע דלק נוזלי, אולם רק ב־1926 נבנתה ושוגרה הרקטה הראשונה בעולם המונעת בדלק נוזלי, על ידי רוברט גודרד האמריקאי. רקטה זו עפה במשך שתי שניות וחצי ועלתה רק לגובה של 12.5 מטר, אבל הייתה בכך פריצת דרך משמעותית, והיה זה הבסיס למשגרי הלוויינים והחלליות העתידיים.

גודרד ביצע את מחקרו בתחום ההנעה הרקטית ללא חשיפה, בעוד הקהילה המדעית, הציבור ואף אמצעי התקשורת (למשל הניו יורק טיימס) לועגים לו ולעבודתו. גודרד חקר הן את האפשרות של שימוש בדלק מוצק והן את אפשרות השימוש בדלק נוזלי, ומחקריו מהווים את הבסיס לשני סוגי המשגרים המצויים בשימוש: משגר המונע בדלק נוזלי ומשגר המונע בדלק מוצק. למעשה, המנוע הרקטי זכה לפרסום ולשימוש נרחב רק כאשר הותאם, מאוחר יותר, לצרכים צבאיים. היה זה אות לעתיד, וה"מרוץ לחלל" אכן התקשר באופן הדוק לשאיפות צבאיות של המדינות המעורבות, למרות תדמיתו המדעית והשלווה.

מאמצי פיתוח הטילים בגרמניה

ערך מורחב – V-2

ורנר פון בראון, מדען הטילים הגרמני שהיה לדמות מפתח בפיתוח של טכנולוגיית הטילים בגרמניה, ובהמשך בארצות הברית

בשנות העשרים של המאה העשרים החלו מדענים גרמנים לערוך ניסויים בטילים שהונעו בדלקים נוזליים, ויכלו להגיע לגבהים ולמרחקים גדולים. בשנת 1927 נוסדה בגרמניה "אגודת טיסות החלל" (Verein für Raumschiffahrt), שכמה מחבריה, כדוגמת ורנר פון בראון, הרמן אוברת, הרמן נורדונג (Hermann Noordung) וולטר הוהמן (Walter Hohmann) עתידים היו לתרום תרומה חשובה לתחום הטילים והטיסה בחלל. ב־1932 החל הרייכסוור, צבא גרמניה שקדם לוורמאכט, לגלות עניין בתחום ההנעה הרקטית לצורכי אש ארטילרית ארוכת טווח. פון בראון, מפתח טילים שאפתן, הצטרף למאמץ ופיתח כלי נשק כאלו לשימושה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. פון בראון למד את תוכניותיו של גודרד ונעזר בהן.

הטיל הגרמני A-4 ששוגר ב־3 באוקטובר 1942 היה העצם המלאכותי הראשון שהגיע לחלל. ב־1943, החלה גרמניה בייצור המוני של דגם מבצעי של הטיל, שכונה V-2. הטיל היה בעל טווח של 300 ק"מ, ונשא ראש נפץ במשקל 1,000 ק"ג. הוורמאכט שיגר למעלה מ־3,000 טילי V-2 על מדינות בעלות הברית, ואלו גרמו לנזק ולקטל רב, כ־7,000 הרוגים. ידוע שמספר עובדי הכפייה שמתו בייצור הטילים בעבודת הכפייה במחנה מיטלבאו־דורה עלה על מספר ההרוגים בעקבות פגיעתם, ונאמד בלמעלה מ־20,000 הרוגים.

לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, צוותי מחקר אמריקניים, סובייטיים ובריטיים התחרו בניסיון להשיג מודיעין טכנולוגי וללכוד מדענים ממתקן תוכנית הטילים הגרמנית בפנמינדה. לברית המועצות ולבריטניה הייתה הצלחה מעטה, ואילו ארצות הברית הייתה המרוויחה העיקרית מהמאמץ. היא הצליחה לתפוס מספר רב של מדעני טילים גרמנים, רבים מהם חברי המפלגה הנאצית, וביניהם פון בראון עצמו. המדענים הועברו מגרמניה לארצות הברית כחלק ממבצע פייפרקליפ ("אטב נייר"), ובארצות הברית המשיכו המדענים לפתח את הטילים שבהמשך היוו את הבסיס ליכולת השיגור האמריקאית. האמריקאים הבריחו גם כ־300 קרונות עמוסים בחלקי טילי V-2 ממיטלבאו־דורה, וזאת בניגוד להסכמים בוועידת פוטסדאם, לפיהם עתיד היה האזור לעבור לידי הסובייטים, ופירוקם של מפעלים גרמניים שם היה אסור בתכלית. סטלין רגז על נפילתם של בכירי המהנדסים לידי האמריקאים. הוא אמר:

"זה בלתי נסבל בהחלט. אנו הבסנו את צבאות גרמניה הנאצית; אנו כבשנו את ברלין ופנמינדה; אך האמריקאים השיגו את מהנדסי הטילים."

עם זאת, עלה בידי הסובייטים לתפוס מאות טכנאים ומהנדסים, את המעבדות בפנמינדה וכן רשימות של ספקי רכיבים לטילים. הטכנאים והמהנדסים הועברו לברית המועצות בשנת 1946. שם הם נחקרו ומסרו פרטים שאיפשרו לסובייטים לבנות את הטילים הגרמניים. עד נובמבר 1953 הוחזרו הטכנאים לגרמניה.

לאחר המלחמה פיתחו מדענים בארצות הברית ובברית המועצות את הטילים הגרמניים, והשתמשו בהם, יחד עם אמצעים נוספים, למחקר של התנאים השוררים בגובה רב. הם נעזרו בשידור טלמטריה מהטילים לתחנות קליטה על פני כדור הארץ. הטלמטריה הכילה מידע על הטמפרטורה והלחץ האטמוספירי, וכן מידע על קרניים קוסמיות ונתונים נוספים. פון בראון ותלמידיו, שהפכו לחלק מהמערכת המדעית האמריקאית, נטלו חלק במחקר זה.

שורשי המלחמה הקרה של המרוץ לחלל

לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות נכנסו ל"מלחמה הקרה", שבה היה תפקיד חשוב להיבטים של ריגול ותעמולה. טכנולוגיית הלוויינים וחקר החלל גויסו לשימוש לצורכי המלחמה הקרה. ציוד שנישא על לוויין יכול היה לשמש לריגול אחר מדינות אחרות, בעוד הגשמת שאיפות חלל יכולה הייתה לשרת כתעמולה את הכישרון המדעי והפוטנציאל הצבאי של המדינה. הציבור הבין שאותם משגרים שהיו יכולים לשלוח בני אדם למסלול בחלל או לפגוע בנקודה מסוימת בירח, יכלו גם לשמש לשיגור פצצת אטום אל עבר עיר אויב מסוימת. רוב הפיתוח הטכנולוגי שנדרש למסעות בחלל היה שימושי במידה רבה גם לטילים בזמן מלחמה, כדוגמת טילים בליסטיים. בדוח של תאגיד ראנד שהוזמן לבקשת חיל האוויר האמריקאי ב־1946 נכתב:

"ניתן לצפות כי רכב לוויין עם מכשור מתאים יהיה לאחד מכלי המחקר המשפיעים ביותר במאה ה־20. הישג של שיגור לוויין ייצור תהודה בת השוואה לזו של פיצוץ פצצת אטום."

נוסף לאספקטים הצבאיים של מרוץ החימוש, הקידמה בחלל נתפסה כעדות על מיומנות טכנולוגית וכלכלית, שמוכיחה את עדיפות האידאולוגיה של המדינה. לחקר החלל הייתה אפוא מטרה כפולה: הוא יכול היה לשרת מטרות שלום, אך גם לתרום למטרות צבאיות. כל אחת משתי המעצמות עשתה מאמצים להשיג נקודת פתיחה טובה לקראת המרוץ לחלל, אך לא היה ברור מי תירה את יריית הפתיחה.

לוויינים מלאכותיים מתחילים את המרוץ

ספוטניק

ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון בחלל

ב־4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות בהצלחה את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון שהגיע למסלול, ובכך החל המרוץ לחלל. עקב המשמעויות הכלכליות והצבאיות של הלוויין, עורר ספוטניק פחד וויכוחים פוליטיים בארצות הברית. באותה עת, שיגור ספוטניק נראה בברית המועצות כסימן חשוב לכישרונותיה ההנדסיים והמדעיים של האומה. הלוויין ותוכנית חקר החלל שבאה בעקבותיו זכו לעניין רב בקרב הציבור. למדינה שעסקה בהשתקמות מחורבן המלחמה היה חשוב ומעודד לראות הוכחה של הכישרון הטכני בעידן החדש.

בול עם דמותו של סרגיי קורוליוב

לפני שיגורו של ספוטניק, האמריקאי הממוצע הניח שלארצות הברית יש עליונות בכל תחומי הטכנולוגיה. מקבילו של פון בראון בברית המועצות, סרגיי קורוליוב, המהנדס הראשי שתכנן את משגר ה־R-7 ששיגר את ספוטניק למסלולו, היה מאוחר יותר המהנדס של משגר ה־N-1, שתוכנן לשיגור קוסמונאוטים לירח. בתגובה לספוטניק, החלה ארצות הברית בהשקעת מאמץ רב לרכישת העליונות הטכנולוגית מחדש. מאמץ זה כלל גם שינוי בתוכנית הלימודים בבתי הספר בתקווה ליצור עוד מדענים כדוגמת פון בראון וקורוליוב. תגובה זו נקראה בשם "משבר הספוטניק". לינדון ג'ונסון, סגנו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, ביטא את המוטיבציה לניסיונות אמריקאיים אלו במילים:

הקלטת הנאום המפורסם של הנשיא קנדי מ־1962 "אנו בוחרים לטוס לירח"

"בעיני העולם, ראשון בחלל פירושו ראשון, נקודה; שני בחלל הוא שני בכול."

הציבור האמריקאי, שהיה בתחילה מדוכא ומבוהל מספוטניק, הוקסם מהפרויקטים האמריקאיים שבאו בעקבות זאת. תלמידי בית ספר עקבו אחר רצפי השיגורים, ובניית דגמי משגרים הפכה לתחביב פופולרי. הנשיא קנדי נשא נאומים שעודדו את הציבור לתמוך בתוכנית החלל, וניסה בכך להתגבר על הספקנות של רבים אשר חשו שמוטב היה לו מיליוני הדולרים היו מושקעים בפיתוח בכיוונים מוכחים, באמצעי חימוש קיימים, או בלחימה בעוני. בנאום מפורסם שנשא באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962 הצהיר:

"אנו בוחרים להגיע לירח בעשור זה ולעשות דברים נוספים, לא משום שהם קלים, אלא מפני שהם קשים"

קרוב לארבעה חודשים לאחר שיגור ספוטניק 1, שיגרה ארצות הברית את הלוויין הראשון שלה, אקספלורר 1. אולם, בניסיונות הראשונים שעשתה ארצות הברית לשיגור לוויינים לחלל, מספר כישלונות שיגור מביכים אירעו בקייפ קנוורל. בניסיון השיגור הראשון של לוויין אמריקאי לחלל, ואנגרד TV3, ב־6 בדצמבר 1957 התפוצץ המשגר שניות ספורות לאחר השיגור. ניסיון השיגור שודר בשידור חי בטלוויזיה, ובהמשך כינו בעיתונות בלעג את המשגר "קאפוטניק" ו"פלופניק". ניסיון כושל נוסף בתוכנית וונגארד אירע ב־5 בפברואר 1958, ימים ספורים לאחר השיגור המוצלח של אקספלורר 1.

הלוויינים הראשונים כבר שימשו למטרות מדעיות. הן ספוטניק והן אקספלורר 1 שוגרו כחלק מהשתתפות המדינות בשנה הגאופיזית הבינלאומית. הלוויין ספוטניק עזר לקבוע את צפיפות האטמוספירה העליונה ומידע מטיסת אקספלורר 1 הוביל לגילוי חגורת ואן אלן על ידי ג'יימס ואן אלן (שאת קיומה צפה ניקולאס כריסטופילוס היווני).

לווייני תקשורת

לוויין התקשורת הראשון, SCORE, שוגר ב־18 בדצמבר 1958 והעביר הודעה לרגל חג המולד מהנשיא אייזנהאואר לעולם. דוגמאות מפורסמות אחרות של לווייני תקשורת ששוגרו במהלך המרוץ לחלל, או בהשפעתו, כוללות בין היתר את:

1962: טלסטאר, לוויין התקשורת ה"פעיל" הראשון (ניסוי תקשורת טרנס־אוקייני).

1972: אניק 1, הלוויין הראשון לתקשורת פנימית (קנדה).

1974: וסטאר, הלוויין הראשון לתקשורת פנימית של ארצות הברית.

1976: מאריסאט, הלוויין הראשון לתקשורת ניידת.

לוויינים נוספים

ארצות הברית שיגרה את הלוויין הגאוסינכרוני הראשון, סינקום־2, ב־26 ביולי 1963. הצלחה של סוג זה של לוויין אפשרה להשתמש בצלחת לוויין נייחת, בלי שזו תצטרך לעקוב אחר מסלולו של הלוויין, היות שמסלולו של הלוויין היה גאוסטציונרי. מאז, יכלו אזרחים רגילים לקלוט באופן קבוע שידורי טלוויזיה בעזרת לוויינים.

הצלחות סובייטיות נוספות: יצורים חיים בחלל

בעלי חיים בחלל

בול רומני המנציח את לייקה וספוטניק 2

זבובי פירות ששיגרה ארצות הברית על טילי V-2 גרמניים ב־1946 היו לבעלי החיים הראשונים ששוגרו לטיסה תת־מסלולית לצורך מחקר מדעי. בעל החיים הראשון שנשלח למסלול בחלל, כלבה בשם לייקה, נשלחה בחללית ספוטניק 2 הסובייטית ב־1957. באותה עת עוד לא הייתה קיימת הטכנולוגיה להחזרת לייקה לאחר טיסתה, והיא מתה מלחץ ומחום־יתר זמן קצר לאחר שהגיעה לחלל. ב־1960, כלבים רוסיים נוספים, בלקה וסטרלקה, הקיפו את כדור הארץ ושבו בהצלחה. תוכנית החלל האמריקנית ייבאה שימפנזים מאפריקה ושיגרה לפחות שניים מהם לחלל לפני ששיגרה לשם את האסטרונאוט האמריקאי הראשון. בספטמבר 1968, צבים ששיגרה ברית המועצות בזונד 5 הפכו לבעלי החיים הראשונים שטסו סביב הירח.

בני אדם בחלל

ב־12 באפריל 1961 הפך יורי גגארין לאדם הראשון בחלל עם כניסתו למסלול בחללית ווסטוק 1 הסובייטית. תאריך זה מצוין כיום חג ברוסיה ובמדינות נוספות. 23 ימים לאחר מכן, על החללית פרידום 7, אלן שפרד היה לאמריקני הראשון ששוגר לטיסה תת־מסלולית, אולם רק ב־20 בפברואר 1962 הצליחו האמריקאים לשגר אדם, ג'ון גלן, לטיסה מסלולית בחלל, בחללית פרנדשיפ 7. גלן היה לאמריקאי הראשון שהקיף בהצלחה את כדור הארץ והשלים 3 הקפות.

בין 11 ל־15 באוגוסט 1962 שיגרה ברית המועצות שתי חלליות שהקיפו את כדור הארץ במקביל: ווסטוק 3 ווסטוק 4. הקוסמונאוטית הסובייטית ולנטינה טרשקובה הייתה לאישה הראשונה בחלל ב־16 ביוני 1963 בחללית ווסטוק 6. קורוליוב תכנן בתחילה להמשיך את משימות ווסטוק לזמנים ממושכים יותר, אולם בעקבות ההודעה על תוכנית אפולו האמריקאית, דרש מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב פריצות דרך נוספות. הטיסה הראשונה שנטל בה חלק יותר מאיש צוות אחד, הווסחוד 1 הסובייטית, גרסה מותאמת של חללית ווסטוק, המריאה ב־12 באוקטובר 1964 כשעל סיפונה היו הקוסמונאוטים ולדימיר קומארוב, פאוקטיסטוב ויאגורוב. משימה זו הייתה הראשונה שבה הצוות לא לבש חליפות חלל.

ב־18 במרץ 1965 ביצע הקוסמונאוט הסובייטי אלכסיי ליאונוב את הליכת החלל הראשונה, כאשר יצא מהחללית ווסחוד 2. משימה זו כמעט שהסתיימה באסון; לאחר הליכת החלל התקשה ליאונוב לחזור לחללית, ומאוחר יותר, בעקבות תקלה במנועי הבלימה, נחתה החללית במרחק כ־1,600 ק"מ מהמטרה, והצוות שנאלץ לשהות במשך הלילה ביער בהרי אורל היה נתון להתקפות של זאבים. באותה עת חרושצ'וב כבר פרש מתפקידו וההנהגה הסובייטית החדשה לא פעלה בתחום החלל באורח נמרץ כבעבר.

משימות ירח

משגרי סויוז סובייטים כדוגמת זה המופיע בתמונה היו לאמצעים האמינים הראשונים להעברת עצמים למסלול סביב כדור הארץ

"זריחת הארץ", 22 בדצמבר 1968

למרות ההצלחות שהשיגו ארצות הברית וברית המועצות ושהביאו גאווה רבה לאומות אלו, האקלים האידאולוגי הבטיח שהמרוץ לחלל יימשך לפחות עד שאדם ילך על הירח. לפני ביצוע משימה שכזו, נדרשו חלליות בלתי מאוישות שיחקרו קודם את הירח באמצעות צילומים ויוכיחו את יכולתן לנחות בבטחה על פניו.

גשושיות לא מאוישות

בעקבות הצלחת ברית המועצות בהצבת הלוויין הראשון בחלל, האמריקאים מיקדו את מאמציהם בשליחת גשושית לירח. הניסיון הראשון לעשות זאת נקרא "תוכנית פיוניר". בנוסף לתוכנית פיוניר, היו לאמריקאים שלושה פרויקטים ספציפיים: תוכנית ריינג'ר, תוכנית לונר אורביטר ותוכנית סורוויור במטרה לאתר נקודות נחיתה פוטנציאליות על הירח עבור החלליות של תוכנית אפולו.

תוכנית הירח הסובייטית הפכה למבצעית עם שיגור לונה 1 וב־4 בינואר 1959 הייתה לונה לגשושית הראשונה על הירח. תוכנית זונד הסובייטית פעלה במקביל והייתה הראשונה לצלם את הצד הרחוק של הירח.

הנחתת אדם על הירח

בעוד הסובייטים גוברים על האמריקאים במרבית פריצות הדרך הראשוניות במרוץ לחלל, הם הפסידו בהתמודדות מול תוכנית אפולו האמריקאית להנחתת אדם על הירח. לאחר ההצלחות הסובייטיות הראשוניות, בפרט טיסתו של גגארין, חיפשו הנשיא קנדי וסגן הנשיא ג'ונסון פרויקט אמריקני שישבה את דמיונו של הציבור. תוכנית אפולו התאימה למטרותיהם ומנעה ויכוחים עם פוליטיקאים הן מהשמאל (שהעדיפו תוכניות חברתיות) והן מהימין (שהעדיפו פרויקט צבאי יותר).

קנדי וג'ונסון הצליחו לשנות את דעת הקהל הציבורית בארצות הברית: ב־1965, 58% מהאמריקנים תמכו בתוכנית אפולו, לעומת 33% בלבד שנתיים קודם לכן. תמיכתו המתמשכת של ג'ונסון, שהפך לנשיא ב־1963, בתוכנית זו איפשרה את הצלחת הפרויקט.

ברית המועצות הראתה דו־ערכיות גדולה יותר לביקור בני אדם בירח. חרושצ'וב לא היה מעוניין הן ב"הפסד" למדינה אחרת והן במחיר הכרוך בפרויקט שכזה. באוקטובר 1963 הוא תיאר את ברית המועצות כ"לא מתכננת לעת עתה טיסות קוסמונאוטים לירח", אך הוסיף שהם לא יצאו מהמרוץ. רק כעבור שנה ראתה ברית המועצות את עצמה מחויבת לניסיון נחיתה על הירח.

קנדי הציע תוכניות משותפות, כגון הנחתה על הירח של אסטרונאוטים אמריקאים וסובייטים ולווייני ניטור מזג אוויר משופרים. חרושצ'וב, שחש שזהו ניסיון לגנוב את יתרונה של טכנולוגיית החלל הסובייטית, דחה את הרעיונות. קורוליוב, המתכנן הראשי של סוכנות החלל הסובייטית, החל בקידום חללית הסויוז והמשגר N-1 כך שיהיו בעלי יכולת לנחיתה מאוישת על הירח. חרושצ'וב הנחה את לשכת התכנון של קורוליוב להביא להתקדמות נוספת באמצעות שינוי הטכנולוגיה הקיימת של הווסטוק, בעוד קבוצה שנייה החלה בבניית חללית ומשגר חדשים לחלוטין, פרוטון וזונד, לטיסת ירח מאוישת ב־1966. ב־1964 העניקה ההנהגה הסובייטית החדשה בראשות ליאוניד ברז'נייב את תמיכתה לקורוליוב לניסיון נחיתה על הירח והעבירה את כל הפרויקטים המאוישים תחת פיקוחו. עם מותו של קורוליוב וכישלון טיסת הסויוז הראשונה ב־1967, הסדר של התוכנית הסובייטית לנחיתה על הירח התערער במהירות. הסובייטים בנו חללית נחיתה ובחרו קוסמונאוטים למשימה שתציב את אלכסיי ליאונוב על פני הירח, אך עם כישלונות השיגור הרצופים של משגר ה־N-1 ב־1969, התוכניות להנחתת אדם על הירח סבלו תחילה מדחייה ולאחר מכן בוטלו.

אפולו 11

אף על פי שגשושיות סובייטיות לא־מאוישות הגיעו לירח לפני החלליות האמריקניות, ניל ארמסטרונג האמריקאי היה לאדם הראשון שהניח את רגלו על פני הירח ב־21 ביולי 1969, יום לאחר הנחיתה. שותפיו של ארמסטרונג למשימה היו מייקל קולינס, טייס מודול הפיקוד, ובאז אולדרין, טייס מודול הירח. האירוע שודר בטלוויזיה ונצפה על ידי יותר מ־500 מיליון בני אדם ברחבי העולם. הנחיתה על הירח היא אחד הרגעים שעיצבו את פני המאה ה־20, ומילותיו של ארמסטרונג כשנגע לראשונה בפני הירח הפכו במקביל לבלתי נשכחות:

זהו צעד קטן לאדם, [אך] קפיצה ענקית למין האנושי

— ניל ארמסטרונג, 21 ביולי 1969

(‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏)

רוברים

ערך מורחב – תוכנית לונוחוד

תוכנית לונוחוד הסובייטית פעלה בין 1969 ל-1977 והנחיתה רכבים בלתי מאוישים עם ציוד מדידה על הירח. ב-1970 לונוחוד 1 שנחת בים הגשמים היה הרובר הרובוטי הראשון שנחת בשלום על גרם שמימי. לונוחוד 2 נחת על הירח בשנת 1973. הרובים הסובייטים ביצעו צילומים ומדידות מדעיות, אשר שוגרו לכדור הארץ. הרוברים פעלו על לוחות סולאריים באור ונכנסו לתרדמת בחושך.

הישגים נוספים

משימות לכוכבי לכת אחרים

ברית המועצות הייתה הראשונה לשלוח גשושיות לכוכבי לכת אחרים, הן לנוגה והן למאדים ב־1960. החללית הראשונה שטסה בהצלחה ליד נוגה, מארינר 2 האמריקאית, עשתה זאת ב־14 בדצמבר 1962. היא שידרה חזרה לכדור הארץ מידע חדש על הטמפרטורה הגבוהה של פני השטח ועל צפיפות האוויר של נוגה. מאחר שהחללית לא נשאה מצלמות, הממצאים שהביאה לא זכו לתשומת לב ציבורית כמו תמונות מגשושיות חלל אחרות. תמונות אלה היו איכותיות יותר מתמונות שניתן היה לצלם בעזרת טלסקופים על פני כדור הארץ. ונרה 7 הסובייטית ששוגרה ב־1971 הייתה לחללית הראשונה שנחתה על נוגה. אף על פי שהמצנח שלה לא פעל כראוי בשלב האחרון, דבר שגרם לנחיתה תוך התנגשות בקרקע במהירות של כ־60 קמ"ש, הגשושית שרדה והייתה לגשושית הראשונה שהחזירה מידע מפני הקרקע של נוגה. באוקטובר 1975, משימת ונרה 9 שידרה מנוגה את התמונות הראשונות מפני השטח של כוכב לכת אחר. שתי חלליות אלו היו רק שתיים מתוך סדרה ארוכה של חלליות ונרה; כמה חלליות אחרות שקדמו להן בסדרה עברו בסביבת נוגה וניסו לבצע משימות נחיתה. שבע חלליות ונרה נוספות שוגרו לאחר מכן.

ארצות הברית שיגרה את מארינר 10 שעברה ליד נוגה בדרכה אל כוכב חמה ב־1974, ובכך הפכה חללית זו לראשונה שחלפה ליד כוכב הלכת הפנימי ביותר. חללית מארינר 4 האמריקאית ששוגרה ב־1965 הייתה החללית הראשונה שטסה ליד מאדים והיא שידרה תמונות חשובות של פני השטח. החללית הראשונה שנחתה על מאדים, מארס 3 ששוגרה ב־1971 על ידי ברית המועצות, לא שידרה תמונות בחזרה. חלליות ויקינג האמריקאיות שידרו ב־1976 את התמונות הראשונות מכוכב הלכת עצמו. ארצות הברית שיגרה גם את הגשושית פיוניר 10 שחלפה ליד כוכב הלכת צדק ב־1973, ואת המעבר הראשון ליד שבתאי ביצעה פיוניר 11 ב־1979. ארצות הברית שיגרה ב־1977 את וויאג'ר 1 ואחר כך את וויאג'ר 2 שביצעה את שני המעברים הראשונים, והיחידים, ליד אורנוס ונפטון. ארבע גשושיות אלה כבר יצאו מתחום מערכת השמש.

שיגורים ועגינה

בול שיצא לרגל המפגש בין קוסמוס 186 ו־קוסמוס 188

פגישת החלל הראשונה נערכה בין שתי החלליות האמריקניות ג'מיני 6 וג'מיני 7, אשר נפגשו ב־15 בדצמבר 1965. בשיאה של הפגישה היו החלליות במרחק של 30 ס"מ בלבד זו מזו. החללית שבאה לאחריהן, ג'מיני 8, ביצעה את עגינת החלל הראשונה ב־16 במרץ 1966 ויצרה מגע פיזי עם הלוויין Agena.

ב־30 באוקטובר 1967 נעשתה עגינת החלל האוטומטית הראשונה, שחיברה את החללית קוסמוס 186 הסובייטית לחללית קוסמוס 188. אלו היו שתי חלליות סויוז לא־מאוישות, משקל כל חללית היה 6,530 ק"ג. המסלול של "קוסמוס 186" נע בגבהים שבין 179 ק"מ ל־223 ק"מ, ואילו מסלולה של "קוסמוס 188" נע בגבהים שבין 180 ק"מ ל־247 ק"מ.

השיגור הראשון מן הים התבצע ב־26 באפריל 1967, כאשר שוגר הטיל סקוט בי האמריקני שנשא לוויין איטלקי מכן שיגור בנמל החלל סן מרקו לא הרחק מחופי קניה. תחנת החלל הראשונה, סליוט 1 הסובייטית, אוישה החל מ־7 ביוני 1971 במשך 23 יום.

תחרות צבאית בחלל

באופן לא גלוי, אך תחרותי לא פחות, היה מרוץ פיתוחי חלל לצרכים צבאיים, מאמץ שהתקדם במקביל למאמצים המדעיים. עוד לפני שיגור ספוטניק 1, הן ארצות הברית והן ברית המועצות החלו לפתח תוכניות ללווייני ריגול. חללית זניט הסובייטית, שתכנונה הבסיסי היה דומה מאוד לחללית הווסטוק, שימשה כלוויין ריגול. חללית זו התחרתה עם סדרת דיסקברר של חיל האוויר האמריקני. חללית הדיסקברר XIII נשאה עליה את המטען הראשון שהוחזר מן החלל באוגוסט 1960 – יום לפני המטען הראשון שהוחזר לכדור הארץ על ידי הסובייטים.

שתי המעצמות פיתחו תוכניות חלל צבאיות גדולות ומקבילות. דפוס נפוץ במרוץ היה שארצות הברית ביטלה תוכניות לאחר השלמת דגם בלבד, בעוד שברית המועצות בנתה, או אף שיגרה את תוצרי תוכניותיה הצבאיות לחלל.

שתי המדינות פיתחו תוכניות חלל צבאיות מאוישות. חיל האוויר האמריקני הציע לשגר באמצעות משגר טיטאן את הדאון העל־קולי X-20 דינה־סואר ליירוט לווייני אויב. התוכנית למעבדה מסלולית מאוישת (Manned Orbiting Laboratory) החליפה את דינה־סואר, אך גם תוכנית זו בוטלה. ברית המועצות פיתחה את תוכנית אלמאז לתחנת חלל צבאית מאוישת דומה, שמוזגה עם תוכנית סאליוט.

סוף המרוץ לחלל

הפגישה ב־17 ביולי 1975 של חלליות אפולו וסויוז מסמלת בדרך כלל את סופו של המרוץ החלל

בעוד ששיגור החללית ספוטניק 1 יכול להיחשב באופן ברור כתחילת המרוץ לחלל, סופו של המרוץ פחות ברור. ההתמודדות במרוץ נעשתה בלהט רב ביותר במהלך שנות השישים, והמרוץ נמשך כך עד הנחיתה על הירח ב־1969. על אף שלאחר הנחיתה על הירח של אפולו 11, נשלחו עוד משימות לנחיתה על הירח, מדעני החלל האמריקנים פנו לזירות חדשות. בין היתר, הם עבדו על תחנת החלל סקיילאב שתאסוף מידע, ומעבורות חלל שתוכננו לשמש לצורך הצבת ספינות ומכשירים מדעיים בחלל ולהחזרתם עם סיום משימתם. האמריקאים עשויים לטעון כי בכך שהנחיתו את האדם הראשון על פני הירח הם ניצחו במרוץ הלא רשמי, אך לעומתם, הסובייטים מעולם לא הודו בהפסד. בכל מקרה, עם דעיכתה של המלחמה הקרה, וכשמדינות נוספות החלו לפתח תוכניות חלל משלהן, רעיון "המרוץ" בין שתי המעצמות הפך לפחות אמיתי.

המרוץ לחלל הואט לאחר נחיתת אפולו, ורבים רואים בה כנקודת שיא המרוץ או אף את סופו. אחרים, רואים את סופו הברור של המרוץ עם משימת אפולו־סויוז המשותפת ב־1975. החללית הסובייטית סויוז 19 פגשה בחלל את אפולו 18 האמריקאית. שתי החלליות עגנו יחד והאסטרונאוטים מהמדינות היריבות עברו ביניהן והשתתפו בניסוי משותף. על אף שהמאמץ בחלל של כל מדינה נמשך, הם הלכו ב"כיוונים" שונים, ורעיון ה"מרוץ" הנמשך בין שתי המדינות היה לנחלת העבר לאחר האפולו־סויוז.

בתגובה לתוכנית מעבורות החלל האמריקאית, החלו הסובייטים לעבוד על פרויקט מעבורת החלל בוראן ועל משגר אנרגיה. בשנות השמונים המוקדמות ההתחלה של יוזמת ההגנה האסטרטגית האמריקאית (באופן לא רשמי נודעה גם כפרויקט מלחמת הכוכבים), שבמסגרתה שאפה ארצות הברית להקים מערך הגנה בחלל נגד טילים בליסטיים, הסלימה הלאה את התחרות שאת סופה המוחלט ניתן לציין רק עם נפילת הגוש הקומוניסטי ב־1989.

ארגון, מימון והשפעה כלכלית

ההוצאות הכספיות העצומות והבירוקרטיה שנדרשה למסע מוצלח בחלל הובילו ליצירת סוכנויות חלל. ארצות הברית וברית המועצות פיתחו תוכניות שהתמקדו אך ורק בדרישות תעשייתיות ומדעיות למאמצים אלו. ב־29 ביולי 1958 חתם הנשיא אייזנהאואר על "חוק נאס"א", והארגון החל את פעולתו ב־1 באוקטובר 1958. נאס"א נבנתה על יסוד ארגון NACA, שקדם לה, והתקציב שלה הועמד על כ־5 מיליארד דולר לשנה, לעומת תקציב שנתי של 5 מיליון דולר בלבד של NACA. עלותה של הנחיתה על הירח במהלך משימת אפולו 11, הנחשבת לנקודת השיא בהישגי נאס"א, מוערכת בסכום של 20 עד 25 מיליארד דולרים.

מחסור בסטטיסטיקות מהימנות הופך את ההשוואה בין הוצאות החלל של ארצות הברית לבין אלו של ברית המועצות לקשה, במיוחד בתקופתו של חרושצ'וב. עם זאת, ב־1989, ראש סגל השירותים הסובייטים המזוינים, גנרל מ. מויסייב, דווח כי ברית המועצות הקציבה 6.9 מיליארד רובלים (כ־4 מיליארד דולר) לתוכנית החלל שלה באותה השנה. פקידים סובייטים אחרים מעריכים שסך ההוצאות למשימות חלל מאוישות מסתכמות בסביבות סכום זה לכל אורך תקופתן של התוכניות. הערכות לא רשמיות מצביעות על סכום מעט נמוך יותר של כ־4 וחצי מיליארד רובלים לשנה. בנוסף לחוסר הבהירות בנתונים, השוואות כאלו צריכות לקחת בחשבון גם את השפעת התעמולה הסובייטית, אשר שאפה להציג את ברית המועצות כחזקה ולהטעות את הניתוחים המערביים.

עניינים ארגוניים, ובמיוחד תחרויות פנימיות, פגעו אף הם במאמץ הסובייטי. לברית המועצות לא היה ארגון דומה לנאס"א (סוכנות החלל הרוסית נוצרה רק במהלך שנות התשעים). יותר מדי עניינים פוליטיים ויותר מדי דעות אישיות עכבו את ההתקדמות הסובייטית. כל ראש צוות תכנון סובייטי היה צריך להגן על רעיונותיו, בחיפוש תמיכה מפקיד רשמי. ב־1964 פיתחה ברית המועצות 30 תוכניות שונות של משגר ודגם חללית באמצעות ראשי צוותי תכנון שונים. בעקבות מותו של קורוליוב איבדה תוכנית החלל הסובייטית את היוזמה וניסתה רק להתמיד בשוויון עם ארצות הברית. ב־1974 ארגנה ברית המועצות מחדש את תוכנית החלל שלה, והחלה את פיתוח משגר אנרגיה שנועד לשאת לחלל את מעבורת החלל בוראן.

אומנם הכלכלה הסובייטית נחשבה לשנייה בגודלה בעולם, אך כלכלתה של ארצות הברית הייתה חזקה יותר. הסובייטים פעלו אפוא בנחיתות כלכלית. בסופו של דבר הארגון הסובייטי הלא יעיל והמחסור בכספים הוביל אותם לאיבוד היתרון שבו החזיקו בתחילה. משקיפים גרסו שהמחיר הכלכלי הגבוה של המרוץ לחלל, יחד עם מרוץ החימוש היקר מאוד, העמיקו בסופו של דבר את המשבר הכלכלי של המערכת הסובייטית במהלך סוף שנות השבעים והשמונים. משבר זה היה כנראה גם אחד הגורמים שהובילו לקריסת ברית המועצות.

השפעת המרוץ לחלל

השפעות טכנולוגיות

טכנולוגיות, ובמיוחד בתחומי הנדסת אווירונאוטיקה ותקשורת אלקטרונית, התפתחו רבות במהלך תקופת המרוץ לחלל. עם זה השפעת המרוץ לחלל חרגה הרחק מעבר לתחומים מדע הטילים, פיזיקה ואסטרונומיה. בטכנולוגיות שונות שפותחו במסגרת מאמציהן של המעצמות המתחרות נעשה שימוש בתחומים מגוונים, בהם בציוד אתלטי, במיכשור רפואי, ובתעשיית המזון.

למעלה מ־5,900 מטענים שוגרו לחלל עד ראשית המאה ה־21. במהלך השנים, נוסף על ארצות הברית וברית המועצות, הצליחו מדינות אחרות לפתח יכולת שיגור עצמאית: ב־1965 שיגרה צרפת את הלוויין אסטריקס (נקרא במקור A-1) באמצעות דיאמנט, בפברואר 1970 שיגרה יפן את אוסומי באמצעות המשגר "למדא" וחודשיים מאוחר יותר שיגרה סין את דונג פנג הונג 1 בעזרת לונג מארץ', ב־1971 שיגרה בריטניה את פרוספרו X-3 באמצעות בלק ארו, ב־1979 שוגר CAT 1 במשגר אריאן 1 של האיחוד האירופי, ב־1980 הלוויין ההודי רוהיני 1 באמצעות SLV וב־1988 שיגרה ישראל את אופק 1 באמצעות שביט. מדינות נוספות מחזיקות בלוויינים בחלל ששוגרו בסיוע זר. לאחר המרוץ לחלל גבר שיתוף הפעולה הבינלאומי בתחום החלל, שכלל את תוכנית משותפת של רוסיה וארצות הברית, שבמסגרתה ביקרו מעבורות חלל אמריקניות בתחנת החלל הרוסית מיר, וכן את תחנת החלל הבינלאומית, שהיא מיזם משותף לנאס"א, סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה, הסוכנות היפנית לחקר החלל, סוכנות החלל הקנדית וסוכנות החלל האירופית.

השפעות בחינוך

המרוץ לחלל השפיע גם על החינוך באמריקה, והדחף לניצחון במרוץ תרם לשינויים בדרכי הוראת המדעים. החשש האמריקני מפני פיגור אחר ברית המועצות במרוץ לחלל, הניע מחוקקים ואנשי חינוך להחלטה על הגדלת הדגש על מתמטיקה ופיזיקה בבתי הספר בארצות הברית. פקודת החינוך לביטחון לאומי (National Defense Education Act) שנחקקה בארצות הברית ב־1958, הגדילה את התקציב למטרות אלה בכל רמות מערכת החינוך. עד היום למעלה מ־1,200 בתי ספר גבוהים בארצות הברית מחזיקים בפלנטריום משלהם, מצב שאין לו מקביל באף מדינה אחרת בעולם.

השפעות ביהדות

בעקבות נחיתת האדם על הירח והתגברות הסיכויים לקיים בו חיים סדירים התעורר דיון הלכתי האם אדם מחויב במצוות על הירח, ואם אכן יש חיוב, כיצד ניתן לקיים בו את המצוות התלויות בזמני הלוח העברי הארצי. בין הרבנים הבולטים שהשתתפו בדיון היו הרב בנציון פירר, הרב שלמה גורן והרב מנחם כשר. הרב פירר הגיע למסקנה נועזת שהאדם פטור ממצוות אם אינו נמצא על הארץ, בין היתר משום שהתורה מציינת במפורש כי "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות... כל הימים אשר אתם חיים על האדמה". הרב שלמה גורן סבר לעומת זאת שהיות שהמתקנים בחלל תלויים באספקת אוויר ומזון מהארץ, הרי שהמתקנים נחשבים כשלוחה של הארץ והדרים בהם יהיו מחויבים בקיום מצוות התורה. הרב מנחם כשר שלל את עצם הרעיון שקדושתו של היהודי תלויית מקום וזמן. מאז שיגור האפולו 11 בשנת 1969 התפתחה ספרות תורנית שעוסקת בפרטי המצוות בחלל, לאחר שדעתו של הרב פירר על "פטור קוסמי" מהמצוות נותרה במיעוט.

בנוסף התעורר קושי דתי־הגותי באמירת הפסוק "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו אויבי לנגוע בי לרעה", הנאמר מדי חודש בברכת הלבנה, תוך דילוג וקפיצה סמלית של המתפללים לעבר הירח כדי להביע את חוסר היכולת לגעת בה. רבנים אחדים פטרו את הקושי בציינם שמדובר בלשון ציורית־פיוטית שבא לעורר ולרגש את המתפלל על ידי הבעת הרעיון של מורכבותו וגודלו של היקום, שאין בכוח האדם עצמו להגיע אליו ללא המערכות המורכבות שבתחנות החלל, ואילו הרב גורן שינה את נוסח הברכה בסידורי צה"ל ל"ואיני נוגע בך", כפי שנאמר בנוסח המקורי במסכת סופרים. רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובביץ' ענה על כך, שכאשר אדם אומר קידוש לבנה כאן בארץ לא יכול להגיע לירח בקפיצה, ואם כן אין בעיה בנוסח כאשר נאמר בארץ, אך אמר שיש לדון מה יעשה אדם שנמצא על הירח בעת קידוש לבנה.

אסונות קטלניים

במהלך המרוץ לחלל אירעו כמה אסונות. כשחללית אפולו 15 האמריקנית עזבה את הירח, הותירו מאחוריהם האסטרונאוטים מצבת זיכרון לאסטרונאוטים משתי האומות אשר מתו בניסיונות להגיע לירח. בארצות הברית, האסטרונאוטים הראשונים שנהרגו היו וירג'יל גריסום, אדוארד ווייט ורוג'ר צ'אפי. שלושתם נספו בשריפה במהלך ניסוי קרקעי ב־27 בינואר 1967, על כן השיגור של אפולו 1.

טיסותיה של ברית המועצות סויוז 1 וסויוז 11 נסתיימו במותם של הקוסמונאוטים. סויוז 1 שוגרה למסלול ב־23 באפריל 1967 ונשאה קוסמונאוט אחד, ולדימיר קומארוב, שנספה כשהחללית התרסקה בעת שובה לכדור הארץ. ב־1971 הקוסמונאוטים של סויוז 11, גאורגי דוברובולסקי, ויקטור פטסאייב וולדיסלב וולקוב נחנקו במהלך חזרתם.

אסטרונאוטים נוספים נספו במשימות קשורות, ביניהם ארבעה אמריקאים שנהרגו בהתרסקויות מטוס ה־T-38. הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין, האדם הראשון בחלל, מצא את מותו במוות דומה, כשמטוס מיג־15 שבו טס התרסק ב־1968.

הישגים חשובים (1957–1975)

תאריך	הישג	מדינה	משימה
21 באוגוסט 1957	טיל בליסטי בין־יבשתי	ברית המועצות
4 באוקטובר 1957	לוויין מלאכותי	ברית המועצות	ספוטניק 1
3 בנובמבר 1957	בעל חיים במסלול (הכלבה לייקה)	ברית המועצות	ספוטניק 2
31 בינואר 1958	גילוי חגורת ואן אלן	ארצות הברית – ABMA	אקספלורר 1
17 במרץ 1958	הלווין הראשון אשר עשה שימוש בתאים סולריים	ארצות הברית – ABMA	ואנגארד 1
18 בדצמבר 1958	לוויין תקשורת	ארצות הברית – ABMA	פרויקט SCORE
14 בספטמבר 1959	גשושית לירח	ברית המועצות	לונה 2
17 בפברואר 1959	לוויין מזג אוויר	ארצות הברית – נאס"א (NRL)	ואנגארד 2
14 באוגוסט 1959	תצלומי לוויין ראשונים של כדור הארץ מהחלל	ארצות הברית – נאס"א	אקספלורר 6
18 באוגוסט 1960	לוויין ריגול	ארצות הברית – חיל האוויר האמריקאי	דיסקברר 14
12 באפריל 1961	אדם במסלול	ברית המועצות	ווסטוק 1
18 במרץ 1965	פעילות חוץ רכבית	ברית המועצות	ווסחוד 2
15 בדצמבר 1965	חבירה בחלל בין שתי חלליות	ארצות הברית – נאס"א	ג'מיני 6A/ג'מיני 7
1 במרץ 1966	נחיתת / התרסקות גשושית על כוכב לכת אחר	ברית המועצות	ונרה 3
21 ביולי 1969	אדם על הירח	ארצות הברית – נאס"א	אפולו 11
23 באוגוסט 1971	הקמת תחנת חלל	ברית המועצות	סליוט 1
15 ביולי 1975	משימה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות	ברית המועצות ארצות הברית – נאס"א	אפולו-סויוז

חידוש המרוץ לחלל

יש המכנים גם את פיתוח היכולת להגיע לירח על ידי מדינות נוספות, בשלב מאוחר יותר, בשם "המרוץ לחלל". המרוץ הותנע מחדש בתחילת המאה ה־21 בשל פוטנציאל המחצבים הקיים בירח, שהמעצמות מעוניינות להפיק. בפרט על הירח מצוי מחצב בשם הליום־3 שיכול להוות מקור אנרגיה יעיל, אך נמצא בכמויות מזעריות על פני כדור הארץ. להלן כמה נקודות ציון במרוץ החלל המחודש:

• בשנת 1990 שיגרה יפן חללית בשם היטן לכיוון הירח. חללית זו הציבה לוויין קטן בשם האגורומו במסלול סביב הירח. שלוש שנים לאחר שיגורה התרסקה היטן על הירח.
• ב־27 בספטמבר 2003 שוגרה לחלל "סמארט־1" – חללית של סוכנות החלל האירופית שנשלחה למשימת מחקר מסביב לירח. שיטת ההנעה שלה מבוססת על מנוע יונים.
• ב־14 בספטמבר 2007 שיגרה יפן חללית בשם סלן, שהקיפה את הירח ורוסקה על פניו ביוני 2009. זו החללית הגדולה ביותר ששוגרה לעבר הירח מאז תוכנית אפולו.
• ב־22 באוקטובר 2008 שיגרה הודו לירח חללית מחקר בשם Chandrayaan-1 שהייתה אמורה להקיף את הירח במשך שנתיים ואף לשלוח אליו גשושית לאיסוף דוגמיות קרקע. בפועל פעלה החללית במשך 312 ימים והשלימה 95% מהמשימות שהוקצו לה.

תוכנית החלל הסינית החלה את דרכה בשנת 1968, והלוויין הראשון של הרפובליקה העממית של סין, דונגפאנג הונג 1, שוגר לראשונה בשנת 1970. בשלושים השנים הבאות שוגרו מעל 50 לווייני דונגפאנג הונג. במסגרת תוכנית החלל המאוישת הראשונה של סין שהחלה בשנת 1968 ניסו הסינים להציב אדם בחלל בתחילת שנות ה־70, אך הפרויקט שכונה "פרויקט 714" בוטל.

בשנת 1992 ניתן אישור ומימון ל"פרויקט 921" שבמסגרתו התכוונו הסינים לשגר חללית מאוישת לחלל. בשנים 1999–2002 שוגרו ארבע חלליות לא מאוישות במסגרת תוכנית שנג'ואו. השיגור המאויש הראשון התבצע על גבי החללית שנג'ואו 5 שנשלחה לחלל ב־15 באוקטובר 2003 ועליה שהה הטייקונאוט הסיני הראשון – יאנג ליוויי שהקיף את כדור הארץ 14 פעמים. ב־12 באוקטובר 2005 נשלחה לחלל חללית מאוישת נוספת – שנג'ואו 6 שעל סיפונה היו שני אנשי צוות. ב־24 באוקטובר 2007 שיגרו הסינים את רכב החלל צ'אנג־אה 1 (Chang'e 1) שנכנסה למסלול סביב הירח ולבסוף התרסקה על פניו ב־1 במרץ 2009. ב־1 באוקטובר 2010 שיגרה סין את צ'אנג־אה 2 שנכנסה למסלול סביב הירח ועזבה אותו ב־8 ביוני 2011 כדי לחקור את נקודת לגראנז' L2. הגשושית הבאה בתוכנית, צ'אנג־אה 3 נכנסה ב־6 בדצמבר 2013 למסלול סביב הירח וב־14 בדצמבר 2013 נחתה על פניו, לראשונה מאז לונה 24 הסובייטית בשנת 1976.

גם בריטניה הודיעה ב־23 בנובמבר 2008 על הצטרפותה למרוץ לירח, עם הצהרת הכוונות לממש משימה בשם MoonLITE, שתכלול רכב חלל שיקיף את הירח וישגר אליו ארבע גשושיות. נכון לשנת 2013 לא דווחה התקדמות של המיזם.

ראו גם

• אדם בחלל
• חקר החלל

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המרוץ לחלל בוויקישיתוף

• Space Race Exhibition באתר מוזיאון האוויר והחלל הלאומי
• Paul Lucas, Shadows of the Soviet Space Age
• ההיסטוריה של ההנעה הרקטית
• תוכנית "ספוטניק" הסובייטית
• אתר רוסי המוקדש לחקר החלל עם דגש היסטורי
• חמישים שנה לעידן החלל. האם האנושות כבר שם?, באתר "הידען"
• תהיות לגבי עתיד חקר החלל, באתר "הידען"