ויקיפדיה

תוכנית ג'מיני

תכנית חלליות של נאסא

תוכנית ג'מיני (באנגלית: Gemini) הייתה תוכנית החלל השנייה של ארצות הברית. התוכנית הופעלה על ידי נאס"א בין 1962 ל־1966. הטיסה המאוישת הראשונה במסגרתה, ג'מיני 3, שוגרה ב־1965. התוכנית כללה עשר טיסות מאוישות במהלכן נלמדו טכניקות שונות שנדרשו עבור תוכנית אפולו, שהנחיתה את האדם הראשון על הירח ב־1969.

ג'מיני
Project Gemini
סמל תוכנית ג'מיני
סמל תוכנית ג'מיני
ג'מיני 7 כפי שצולמה מג'מיני 6
ג'מיני 7 כפי שצולמה מג'מיני 6
מידע כללי
ייעוד חללית לטיסות מסלוליות
יצרן מקדונל איירקראפט קורפוריישן
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
צוות 2
היסטוריית פעילות
סטטוס לא פעיל
מפעיל נאס"א
משגר טיטן 2
טיסה ראשונה לא מאוישת: 8 באפריל 1964
מאוישת: 23 במרץ 1965
טיסה אחרונה לא מאוישת: 19 בינואר 1965
מאוישת: 11 בנובמבר 1966
משימות 12 (10 מאוישות)
ביצועים
טווח פעולה מסלול LEO
עמידות 14 יום וכ־18.5 שע' (ג'מיני 7)
תרשים
תרשים חללית ג'מיני
מידע טכני
מסה מודול חדירה: 1,938 ק"ג
מודול האטה: 591 ק"ג
מודול מטען: 1,277 ק"ג
מסה כוללת 3,851 ק"ג
נפח כולל 2.55 מ"ק
גובה 5.67 מטרים
קוטר 3.05 מטרים
מנועים 4 × רטרו: 11.12 kN
16 × RCS:‏ 111 N
2 × OAMS:‏ 378 N
6 × OAMS:‏ 445 N
8 × OAMS:‏ 111 N
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בתוכנית ג'מיני בוצעו משימות ארוכות שדימו טיסה אל הירח ובחזרה, בוצעו פעילויות חוץ רכביות ובוצעו תמרונים שונים לפגישה ועגינה בין שתי חלליות בחלל. כל משימות התוכנית שוגרו מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה על גבי משגרי טיטן 2-GLV

מטרות התוכנית

עריכה

לאחר שתוכנית אפולו הוצגה על ידי נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ב־25 במאי 1961, היה ברור לנאס"א כי יהיה צורך בתוכנית המשך לתוכנית מרקורי, במהלכה יפותחו יכולות טיסה הדרושים לאפולו. שם התוכנית, שהוצג בתחילה כמרקורי סימן 2 ב־7 בדצמבר 1961, שונה לג'מיני ב־3 בינואר 1962. ג'ימני הוא השם הלטיני לקבוצת הכוכבים תאומים, שם שהתאים לעובדה שחלליות הג'מיני נשאו שני אסטרונאוטים יישובים זה לצד זה. סמל קבוצת הכוכבים מופיע בסמל התוכנית.

המטרות המרכזיות בתוכנית היו:[1]

  • להדגים שהייה ממושכת של בני אדם וציוד בטיסות ארוכות בחלל, מלפחות שמונה ימים (הדרושים למשימה מאוישת אל הירח) ועד למקסימום של שבועיים.
  • להדגים פגישה ועגינה בין שתי חלליות בחלל וביצוע תמרונים כאשר שתי החלליות מעוגנות אחת לשנייה.
  • להדגים פעילות חוץ רכבית (הליכת חלל) ולהעריך את יכולתם של האסטרונאוטים לפעול מחוץ לחלליתם.
  • לשדרג את טכניקות החדירה לאטמוספירה והנחיתה המדויקת.
  • לאמן את האסטרונאוטים בחוסר משקל, בפגישה ובעגינה בחלל לקראת תוכנית אפולו.

צוות הפיתוח

עריכה

תוכנית ג'מיני תוכננה על ידי ג'ים צ'מברלין, שהיה בעברו המפתח הראשי של ה־CF-105 – מטוס היירוט של חברת אוורו קנדה. צ'מברלין הצטרף לנאס"א יחד עם 25 מהנדסים נוספים לאחר שבוטל פיתוח המטוס, והפך לראש המחלקה ההנדסית של צוות משימות החלל שתכננה את תוכנית ג'מיני. הקבלנית הראשית לפיתוח חללית הג'מיני הייתה חברת מקדונל איירקראפט קורפוריישן, שפיתחה גם את חלליות המרקורי.

כמו כן, האסטרונאוט וירג'יל גריסום היה מעורב רבות בפיתוח חללית הג'מיני. בספר "!Gemini" שפורסם ב־1968, לאחר מותו באסון אפולו 1, נכתב כי סיום תוכנית מרקורי, וההבנה כי לא יטוס שוב בחללית מרקורי, הנחו אותו להשקיע את מירב מאמציו בתוכנית ג'מיני.

תוכנית ג'מיני נוהלה על ידי מרכז טיסות החלל המאוישות ביוסטון, טקסס (מאוחר יותר שונה שמו למרכז החלל ג'ונסון), שנוהל הוא על ידי המטה הראשי של נאס"א הממוקם בוושינגטון די. סי.. דר' ג'ורג' מולייר, מנהל שותף בנאס"א לטיסות מאוישות, תפקד כמנהל המפעיל של התוכנית. ויליאם שניידר, סגן מנהל הטיסות המאוישות, היה מנהל המשימה של כל משימות הג'ימני החל מג'מיני 6.

גנטר וונדט היה מהנדס בחברת מקדונל שניהל את ההכנות לשיגור גם בתוכנית מרקורי וגם בתוכנית ג'מיני. צוותו היה אחראי על השלמת הפעולות הסופיות בכן השיגור לפני שיגור המשימה, והוא אישית היה סוגר את פתח החללית מבעד לאסטרונאוטים. בשל כך היה גנטר מוערך מאוד על האסטרונאוטים שפיתחו עמו יחסי קרבה.[2]

חללית הג'מיני

עריכה
 
חללית משימת ג'מיני 11 בעת הרכבתה.

ב־1961 בחרה נאס"א במקדונל איירקראפט קורפוריישן, החברה שהייתה אחראית על פיתוח חללית המרקורי, שתבנה עבורה גם את חלליות הג'מיני. ב־1963 סופקה חללית הג'מיני הראשונה. החללית הייתה בגובה 5.67 מטרים, בקוטר 3.05 מטרים, ושקלה 3,851 קילוגרם בשיגור. החללית שוגרה למשימתה הראשונה והלא מאוישת ב־8 באפריל 1964 (ג'מיני 1), ולמשימתה המאוישת הראשונה ב־23 במרץ 1965 (ג'מיני 3).

חללית הג'מיני הייתה החללית המאוישת הראשונה שכללה מחשב פנימי (שנקרא Gemini Guidance Computer),[3] שהקל על ניהול וביצוע התמרונים בחלל. בשונה מחללית המרקורי, הג'מיני כללה כיסאות מפלט, מכ"ם ומד אופק מלאכותי.

 
קפסולת הג'מיני עם כנף רוגלו בעת ניסוי נחיתה באוגוסט 1964

ההבדל המרכזי ביותר בין חללית המרקורי לחללית הג'מיני היה שכל מערכות חללית המרקורי, מלבד מנועי ההאטה לקראת החדירה, הורכבו בתוך קפסולת החדירה. בחללית הג'מיני לעומת זאת, מערכות ההנעה, הכוח, וקיום החיים הורכבו בתא ציוד ניתק שהורכב באחורי קפסולת החדירה. בכך דמתה חללית הג'מיני לחללית האפולו שגם היא נשאה מערכות אלו בתא שירות ניתק.

בתכנון המקורי, יועדה קפסולת הג'מיני לנחות ביבשה ולא בים, זאת באמצעות כנף רוגלו במקום מצנחים, כך שבעת הנחיתה היה חרטום הקפסולה מופנה קדימה (ולא מעלה) כך שהצוות יכול להנחית את הקפסולה כמו דאון. תכנון זה נזנח לבסוף והמצנחים הוחזרו. בכל זאת, עם נחיתתה במים הייתה הקפסולה מתאזנת כך שבעת חילוצם היו האסטרונאוטים יישובים זקופים (ולא על גבם כמו בשיגור). בצורה זו נחסך השימוש בכריות האוויר ששימשו את קפסולות המרקורי בעת הפגיעה במים.

האנרגיה החשמלית של משימות הג'מיני הראשונות, שנמשכו זמן קצר, סופקה על ידי סוללות. במשימות הארוכות, הפיקו אנרגיה חשמלית באמצעות תאי דלק (הראשונים מסוגם), ששימשו לאחר מכן גם בחלליות האפולו.

בשונה מחללית המרקורי, שלא יכלה להגביה או לשנות את מסלולה, אלא רק את כיוונה, יכלה חללית הג'מיני לשנות גם את מסלולה. החללית תוכננה כך שתוכל לעגון בחללית האג'ינה הרובוטית ששוגרה בנפרד, ואשר כללה מנוע עוצמתי ששימש לביצוע תמרונים גדולים.

חללית האג'ינה

עריכה
 
חללית האג'ינה ששימשה כמטרתה של ג'מיני 8
 
חללית ה־ATDA שבה יועדה ג'מיני 9A לעגון. ניתן לראות כי מגיני החללית לא נפרדו כראוי

חללית האג'ינה, שנקראה Agena target vehicle (ובקיצור ATV) הייתה החללית הרובוטית עימה נפגשו ובה עגנו חלליות הג'מיני בעת אימוני המפגשים והעגינה בחלל.

כל חללית אג'ינה כללה מנוע רקטי שנגזר משלב האג'ינה D שנבנה על ידי לוקהיד קורפוריישן, ומסוף עגינה שנבנה על ידי מקדונל. החלליות שוגרו מ־LC-14 מנמל החלל קייפ קנוורל על גבי משגרי אטלס־אג'ינה שנבנו על ידי ג'נרל דיינמיקס.

לאחר שכניסת חללית האג'ינה למסלול אושרה, הייתה משוגרת חללית הג'מיני המאוישת מ־LC-19 שבקייפ קנוורל. לאחר השיגור היו מטיסים האסטרונאוטים את חלליתם אל עבר האג'ינה ועוגנים בה. בעודם מעוגנים זו לזו, היו מבצעות שתי החלליות תמרונים שונים.

חללית נוספת שנקראה Augmented Target Docking Adapter (ובקיצור ATDA) נבנתה אף היא על ידי מקדונל וכללה מסוף עגינה וסילונים רקטיים (דומים לאלו ששימשו את חללית הג'מיני בעת חדירתה לאטמוספירה). חללית זו הייתה קטנה יותר מה־ATV ושימשה כגיבוי לה במקרה ושיגורה נכשל. ה־ATDA לא כללה מערכת הנעה (מלבד הסילונים הרקטיים) אך ניתן היה לעגון בה. ה־ATDA שוגרה פעם אחת על משגר אטלס SLV-3 לאחר שה־ATV של ג'מיני 9A נכשל בשיגור. כאשר נפגשה חללית הג'מיני עם ה־ATDA בחלל לא ניתן היה לעגון בה כיון שחיפוייה לא נפרדו ממנה כראוי.

שיגורים

עריכה
זיהוי זיהוי NSSDC מטרתה של שיגור חדירה מסה הערות
GATV-5002 GEM6T ג'מיני 6
ג'מיני 6A 		25 באוקטובר 1965,
15:00:04 UTC 		25 באוקטובר 1965,
15:06:20 UTC 		3,260 ק"ג המשגר של טיל מטרה התפוצץ במהלך השיגור. במקום זאת נפגשה ג'מיני 6A עם ג'מיני 7 המאוישת
GATV-5003 1966-019A ג'מיני 8 16 במרץ 1966,
15:00:03 UTC 		15 בספטמבר 1967 3,200 ק"ג שימשה כמטרת ג'מיני 8 שעגנה בה בהצלחה אך נאלצה להיפרד ממנה ולנחות נחיתת חרום עקב תקלה ברקטות הניהוג. שימשה מאוחר יותר כמטרה משנית של ג'מיני 10
GATV-5004 GEM9TA ג'מיני 9 17 במאי 1966,
15:12:00 UTC 		17 במאי 1966,
15:19:00 UTC 		3250 ק"ג נכשלה להיכנס למסלול. במקומה שוגרה חללית ה־ATDA
ATDA 02186 1966-046A ג'מיני 9A 1 ביוני 1966,
15:00:02 UTC 		11 ביוני 1966 790 ק"ג שתי החלליות נפגשו אך עגינה לא הייתה אפשרית כיון שחיפויי ה־ATDA לא נפרדו כראוי
GATV-5005 1966-065A ג'מיני 10 18 ביולי 1966,
20:39:46 UTC 		29 בדצמבר 1966 3,200 ק"ג שימשה להעלאת מסלול ג'מיני 10 לאפוגיאה בת 763 ק"מ
GATV-5006 1966-080A ג'מיני 11 12 בספטמבר 1966,
13:05:01 UTC 		30 בדצמבר 1966 3,200 ק"ג העלתה את מסלול ג'מיני 11 לאפוגיאה בת 1,369 ק"מ. כמו כן הודגמה לראשונה יצירת כבידה מלאכותית בתנאי חוסר משקל
GATV-5001A 1966-103A ג'מיני 12 11 בנובמבר 1966,
19:07:58 UTC 		23 בדצמבר 1966 3,200 ק"ג בעקבות בעיה במנועיה לא העלתה את מסלול ג'מיני 12 אך שימשה לניסויים אחרים

אסטרונאוטים

עריכה
 
"שבעיית מרקורי"
 
"התשעה החדשים"
 
קבוצת האסטרונאוטים השלישית

ב־10 המשימות המאוישות בתוכנית שוגרו 16 אסטרונאוטים. שלושה מתוכם היו ותיקי תוכנית מרקורי שנבחרו לאסטרונאוטים באפריל 1959 כחלק מ"שביעיית מרקורי" (קבוצת האסטרונאוטים הראשונה של נאס"א). לקבוצת האסטרונאוטים השנייה, שנבחרה בספטמבר 1962, נבחרו תשעה מועמדים, שכונו "התשעה החדשים" (The New Nine). אליוט סי, אחד מהתשיעיה, שיועד לפקד על משימת ג'מיני 9 ביוני 1966, נהרג בהתרסקות מטוס ב־28 בפברואר אותה שנה. מלבדו, כל שאר הקבוצה טסה בתוכנית ג'מיני. באוקטובר 1963 הכריזה נאס"א על קבוצת האסטרונאוטים השלישית שלה, שכללה 14 אסטרונאוטים, אשר 5 מתוכם טסו בתוכנית. צ'ארלס באסט, אסטרונאוט מהקבוצה השלישית שיועד להיות טייס המשנה של ג'מיני 9, נהרג גם הוא בהתרסקות המטוס עם אליוט סי.

האסטרונאוטים מהקבוצה הראשונה שבחרה נאס"א (ותיקי תוכנית מרקורי – "שביעיית מרקורי"):

האסטרונאוטים מהקבוצה השנייה שבחרה נאס"א ("התשעה החדשים"):

האסטרונאוטים מהקבוצה השלישית שבחרה נאס"א:

בחירת הצוותים

עריכה
 
אד ווייט בעת הליכת החלל שביצע במשימת ג'מיני 4 ביוני 1965.

דיק סלייטון, היחיד מ"שביעיית מרקורי" שלא טס משום שהתגלו אצלו בעיות רפואיות (הוא טס לבסוף במשימת אפולו־סויוז ב־1975), היה מנהל פעולות הצוותים ולכן היה בעל תפקיד מרכזי בבחירת הצוותים. החל מתוכנית ג'מיני הונהג הנוהל שלכל משימה יהיה צוות ראשי וצוות גיבוי, כאשר צוות הגיבוי הופך לצוות ראשי כעבור שלוש משימות. סלייטון תכנן כי מפקדי ארבע המשימות הראשונות יהיו ארבעה מוותיקי תוכנית מרקורי: שפרד, גריסום, שירה וקופר (ג'ון גלן פרש מנאס"א ב־1964 אך טס שוב לחלל ב־1998 במשימת STS-95. סקוט קרפנטר, שהיו שהאשימו אותו בבעיות הנחיתה של אורורה 7, השתתף בפרויקט SEALAB של הצי וקורקע מטיסות ביולי 1964 בעקבות פציעת זרועו בתאונת אופנוע. ודייק סלייטון עצמו היה מקורקע מסיבות רפואיות).

בסוף 1963 בחר סלייטון בשפרד ובסטאפורד כצוות ג'מיני 3, במקדיוויט ובווייט כצוות ג'מיני 4, ובשירה וביאנג כצוות ג'מיני 5 (שיועדה להיות המשימה הראשונה שתיפגש עם חללית האג'ינה בחלל). צוות הגיבוי לג'מיני 3 היו גריסום ובורמן שהוצבו גם כצוות הראשי של משימת ג'מיני 6, שיועדה להיות המשימה הממושכת הראשונה. וקונראד ולוול נבחרו כצוות הגיבוי של ג'מיני 4.

העיכובים בייצור חללית האג'ינה גרמו לשינויים הראשונים בסידור הצוותים: משימתם של שירה ויאנג הפכה לג'מיני 6 (במקום 5), ולכן הם גם הפכו לצוות הגיבוי של שפרד וסטאפורד (ג'מיני 3), והמשימה הממושכת של גריסום ובורמן הפכה לג'מיני 5.

 
ג'מיני 7 כפי שצולמה מג'מיני 6

השינוי השני בסידור הצוותים בא לאחר ששפארד חלה במחלת מנייר: גריסום הועבר לפקד על משימת ג'מיני 3, סלייטון החליט כי ליאנג מתאים יותר להיות בן זוגו של גריסום ולכן החליף בין סטאפורד ויאנג, וכי קופר יפקד על משימת ג'מיני 5 הממושכת. לאחר מכן, שוב בגלל בעיות התאמה בין הזוגות, העביר את קונראד להיות טייס המשנה של ג'מיני 5 ואת בורמן הציב כגיבוי למפקד משימת ג'מיני 4 (במקום קונראד). כמו כן הוא הציב את ניל ארמסטרונג ואת אליוט סי כצוות הגיבוי של ג'מיני 5.

השינוי השלישי הגיע לאחר שסלייטון פקפק ביכולותיו הפיזיות של אליוט סי לעמוד בפעילות חוץ רכבית בג'מיני 8, ולכן הפך אותו למפקד משימת ג'מיני 9, והציב את דייוויד סקוט כטייס המשנה של ג'מיני 8 ואת צ'ארלס באסט כטייס המשנה של ג'מיני 9.

הסידור הרביעי והאחרון בא בעקבות מותם של אליוט סי וצ'ארלס באסט בהתרסקות מטוס ב־28 בפברואר 1966, בעת אימון למשימתם. באופן אירוני, מטוסם התרסק אל תוך מבנה של מקדונל בסנט לואיס, בו נבנתה באותו זמן חללית הג'מיני שלהם. צוות הגיבוי של ג'מיני 9, סטאפורד וסרנן, הפכו לצוות הראשי של המשימה שקיבלה זיהוי חדש – ג'מיני 9A, ולוול ואולדרין הפכו לצוות הגיבוי שלהם (קודם לכן הם היו צוות הגיבוי של ג'מיני 10). הצבה זו הפכה אותם גם לצוות הראשי של משימת ג'מיני 12.

כל 16 האסטרונאוטים של תוכנית ג'מיני הוצבו למשימות אפולו אך לבסוף רק 13 מתוכם טסו בתוכנית (גריסום ווייט נהרגו באסון אפולו 1 ומקומו של קופר במשימת אפולו 14 ניתן לאלן שפארד ששב לתפקד).

משימות

עריכה
 
מרכז הבקרה של תוכנית ג'מיני במהלך משימת ג'מיני 5

ב־1964 וב־1965 שוגרו שתי משימות ג'מיני לא מאוישות, ולאחריהם באו 10 משימות מאוישות שנמשכו עד לסוף 1966. כל משימות הג'מיני שוגרו על גבי משגר טיטן 2.

בחלק מהמשימות הושלמו הישגים שחלקם מהווים ציון דרך בתולדות הטיסה בחלל ובתולדות תוכנית החלל האמריקאית, הישגים שגם נדרשו לשם הטיסה לירח בתוכנית אפולו:

  • אד ווייט היה לאמריקאי הראשון שיצא מחלליתו להליכת חלל ב־3 ביוני 1965 במהלך משימת ג'מיני 4.
  • ג'מיני 5 הייתה המשימה הראשונה שהשתמשה בתאי דלק להפקת אנרגיה במהלך משימתה בת 8 הימים.
  • ג'מיני 6A וג'מיני 7 הדגימו לראשונה פגישה בחלל בדצמבר 1965. ג'מיני 7 שהתה בחלל כ־14 יום.
  • ג'מיני 8 הייתה הראשונה שביצעה עגינה בחלל כשעגנה בחללית האג'ינה הרובוטית.
  • ג'מיני 11 הגיעה בספטמבר 1965 לגובה המרבי של טיסה מאוישת במסלול סביב כדור הארץ – 1,369 ק"מ – זאת באמצעות מנועי חללית האג'ינה. שיא זה עוד לא נשבר.
  • במשימת ג'מיני 12 ביצע באז אולדרין פעילות חוץ רכבית במשך חמש וחצי שעות והראה כי ניתן לבצע פעילות חוץ רכבית ארוכה מבלי להסתכן (כל הליכות החלל הקודמות בתוכנית נמשכו זמן מועט עקב תשישות האסטרונאוטים, שאילצה אותם לסיים את הפעילות).

משימות לא מאוישות

עריכה
משימה זיהוי המשגר תאריכי המשימה שעת שיגור משך הערות
ג'מיני 1 GLV-1 12556 8-12 באפריל 1964 16:01 UTC 3 ימים ו־23 שע' טיסת המבחן הראשונה של חללית הג'מיני.
ג'מיני 2 GLV-2 12557 19 בינואר 1965 14:03 UTC 18 דק ו־16 שנ' טיסה תת־מסלולית לבחינת מגן החום.

משימות מאוישות

עריכה
משימה זיהוי המשגר טייס טייס משנה תאריכי המשימה שעת שיגור משך
ג'מיני 3
  		GLV-3 12558 וירג'יל גריסום ג'ון יאנג 23 במרץ 1965 14:24 UTC 4 שע', 52 דק' ו־31 שנ'
המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית. שלוש הקפות.
ג'מיני 4
  		GLV-4 12559 ג'יימס מקדיוויט אדוארד ווייט 3-7 ביוני 1965 15:15 UTC 4 ימים, שעה, 56 דק' ו־12 שנ'
כללה את הליכת החלל הראשונה של ארצות הברית, שבוצעה על ידי ווייט ונמשכה 22 דקות. 62 הקפות.
ג'מיני 5
  		GLV-5 12560 גורדון קופר פיט קונראד 21-29 באוגוסט 1965 13:59 UTC 7 ימים, 22 שע', 55 דק' ו־14 שנ'
טיסה ראשונה באורך שבוע, שימוש ראשון בתאי דלק כמקור אנרגיה, הערכת מערכות הניווט למשימות מפגש בחלל. 120 הקפות.
ג'מיני 7
  		GLV-7 12562 פרנק בורמן ג'יימס לוול 4-18 בדצמבר 1965 17:30 UTC 13 ימים, 18 שע', 35 דק' ו־1 שנ'
שימשה כמטרת ג'מיני 6 תחת שלב האג'ינה שיועד למטרתה המקורית שכשל בשיגורו. בחינת שהייה ממושכת (שבועיים) של בני אדם וציוד בחלל. 206 הקפות.
ג'מיני 6A
  		GLV-6 12561 וולטר שירה תומאס סטאפורד 15-16 בדצמבר 1965 13:37 UTC יום, שעה, 51 דק' ו־24 שנ'
מפגש ראשון בחלל בין שתי חלליות (עם ג'מיני 7). טיסה במבנה במרחק מינימלי של 60–90 ס"מ בלבד. 16 הקפות.
ג'מיני 8
  		GLV-8 12563 ניל ארמסטרונג דייוויד סקוט 16-17 במרץ 1966 16:41 UTC 10 שע', 41 דק' ו־26 שנ'
עגינה ראשונה בין שתי חלליות בחלל (עגנה בשלב אג'ינה). בעודם מעוגנים, קצר באחת מרקטות הניהוג בחלליתם הביאה להסתחררות החלליות, ועם התנתקותם, הצליח ארמסטרונג להתגבר עליה. נחיתת החרום הראשונה של משימת חלל אמריקאית. 7 הקפות.
ג'מיני 9A
  		GLV-9 12564 תומאס סטאפורד יוג'ין סרנן 3-6 ביוני 1966 13:39 UTC 3 ימים, 21 דק' ו־50 שנ'
יועדה לשיגור במאי אך נדחתה עקב כשל משגר האג'ינה. מעטפת שלב ה־ATDA, שהיווה מטרה חלופית, לא נפרדה ממנה כראוי ולכן העגינה בוטלה. שני סוגי פגישה נוסו בשעתיים ו־7 דקות של פעילות חוץ רכבית על ידי סרנן שהתעייף קשות עקב חוסר המשקל. 44 הקפות.
ג'מיני 10
  		GLV-10 12565 ג'ון יאנג מייקל קולינס 18-21 ביולי 1966 22:20 UTC יומיים, 22 שע', 46 דק ו־39 שנ'
שימוש ראשון במערכת ההנעה של האג'ינה. החללית נפגשה גם עם האג'ינה של ג'מיני 8. קולינס ביצע 49 דק' פעילות חוץ רכבית תוך עמידה בפתח החללית, ועוד 39 דקות כאלו לאיסוף ניסויים שמוקמו על שלב האג'ינה. 43 הקפות.
ג'מיני 11
  		GLV-11 12566 פיט קונראד ריצ'רד גורדון 12-15 בספטמבר 1966 14:42 UTC יומיים, 23 שע', 17 דק' ו־8 שנ'
שיא הגובה של חללית ג'מיני – 1,368 ק"מ – הושג על ידי שימוש בשלב האג'ינה. גורדון ביצע 33 דקות פעילות חוץ רכבית ממנה התעייף. 44 הקפות.
ג'מיני 12
  		GLV-12 12567 ג'יימס לוול באז אולדרין 11-15 בנובמבר 1966 20:46 UTC 3 ימ', 22 שע', 34 דק' ו־31 שנ'
המשימה האחרונה בתוכנית ג'מיני. ביצוע פעילות חוץ רכבית בתנועות איטיות[4] על ידי אולדרין, בעוד החללית עגונה לשלב האג'ינה, במשך 5 שעות ו־30 דקות. 59 הקפות.

זיהוי שיגורי הטיטן־ג'מיני

עריכה
   
מיקום המספרים הסידוריים
12 השיגורים בתוכנית ג'מיני

משגרי הטיטן ששימשו את תוכנית ג'מיני, כמו משגרי האטלס ששימשו את תוכנית מרקורי, הוזמנו עבור נאס"א דרך חיל האוויר האמריקאי, והיו למעשה טילים בליסטיים שעברו שיפוצים כך שיתאימו לשיגור חלליות.

למשגרי הטיטן 2 ששימשו את התוכנית הוקצו מספרי זיהוי מטעם חיל האוויר, שסומנו בארבעה מקומות על גב המשגר (בצדדים המנוגדים בשני השלבים הראשונים). צוותים מחיל האוויר האמריקאי הפעילו את אזור השיגור מס' 19 (LC-19) שבנמל החלל קייפ קנוורל, והכינו את כל משגרי הטיטן 2 לשיגור.

מספרי הזיהוי הצבאיים שהוקצו למשגרי הג'מיני־טיטן מצוינים בטבלה לעיל עבור כל משימה. 15 טילי טיטן 2 הוזמנו ב־1962 ולכן כל מספרי הזיהוי החלו בספרות "62-12XXX", אך רק ה־"12XXX" סומן על המשגר. ב־30 ביולי 1964 בוטלה הזמנתם של שלושת משגרי הטיטן האחרונים ולכן הם לא נבנו.

עלויות התוכנית

עריכה

בינואר 1969 הציגה נאס"א בפני הקונגרס הערכה לעלויות תוכניות מרקורי, ג'מיני ואפולו. לפי הערכה זו, עלות תוכנית ג'מיני עמדה על 1.2834 מיליארד דולר, כמפורט להלן:[5]

  • חללית: 797.4 מיליון $
  • משגרים: 409.8 מיליון $
  • תמיכה: 76.2 מיליון $

ב־2010 העריכו ב־The Space Review כי הוצאות התוכנית בין 1962 ל־1967 עומדים על כ־7.3 מיליארד $, בדולרים של 2010, כך שכל משימה עלתה 723 מיליון $ (בדולרים של 2010).[6]

הצעות להרחבת התוכנית

עריכה
 
תרשים המתאר חללית ג'מיני מעוגנת לשלב קנטאור לשימוש במשימות מוצעות אל הירח.
 
תרשים של ה"ביג ג'מיני".
 
איור של חללית ג'מיני משודרגת (ג'מיני B) מחוברת לתחנת החלל MOL.

ג'מיני מתקדם

עריכה

מקדונל איירקראפט, הקבלנית המרכזית בבניית חלליות המרקורי והג'מיני, הייתה גם אחת המתמודדות לבניית חללית האפולו, אך הפסידה במכרז לחברת נורת' אמריקן אוויאיישן. לאחר בחירת נורת' אמריקן הציעה מקדונל להרחיב את תוכנית ג'מיני על ידי הצגת חללית ג'מיני מתקדמת שתוכל לשמש במשימות מאוישות אל הירח מהר יותר ובמחיר זול יותר מהאפולו, אך הצעות אלו נדחו על ידי נאס"א.

לג'מיני המתקדם הוצעו מספר שימושים, כולל צבאיים, מחקריים וטיסות אל הירח. על מנת להגיע לירח הייתה חללית הג'מיני עוגנת בחללית רובוטית דמוית אגנה עם מנועים עוצמתיים יותר (שלב הקנטאור הוצע), שהייתה מכניסה אותה למסלול TLI.

חלק מההצעות התבססו על חלליות הג'מיני כפי שהם, ללא אף שינוי, וחלקם הציגו שדרוגים לחללית הג'מיני, כגון מקום לאנשי צוות נוספים, יכולת עגינה בתחנת חלל, יכולת הגעה אל הירח ועוד. שדרוגים נוספים כללו הוספת כנפיים או כנף גלישה כך שהחללית תוכל לנחות אנכית על הקרקע (בדומה לתכנון המקורי של חללית הג'מיני).

ביג ג'מיני

עריכה
  ערך מורחב – ביג ג'מיני

הביג ג'מיני[7] שכונה גם "ביג G" הייתה הצעה נוספת של מקדונל שהוצעה באוגוסט 1969. מטרת החללית הייתה להיות חללית רב־תכליתית למשימות מגוונות ביותר בחלל, כולל משימות שהושלמו לאחר מכן על ידי חלליות האפולו ומעבורות החלל.

המחקר בוצע על מנת להגדיר חללית לוגיסטית שתפותח מחללית הג'מיני, אשר תשמש לתחזוק תחנת חלל. הדרישות מן החללית היו יכולת נחיתה על הקרקע במקום מוגדר מראש ויכולת שימוש רב פעמית. שתי תצורות לחללית נבחנו: חללית בעלת מקום ל־9 אנשי צוות וחללית עם מקום ל־12 אנשי צוות. כמו כן נבחנו שלושה משגרים לשיגור החללית: סטורן IB, טיטן 3M וסטורן INT-20.

התוכנית נזנחה לטובת פיתוח תוכנית מעבורות החלל.

יישומים צבאיים

עריכה

חיל האוויר האמריקאי התעניין בחללית הג'מיני והחליט להשתמש בחלליות ג'מיני פרי פיתוחו כחלק מפרויקט MOL – תחנת חלל מסלולית מאוישת. במסגרת פיתוח התוכנית, שופצה חללית הג'מיני הבלתי מאוישת של משימת ג'מיני 2,[8] והיא שוגרה על גבי משגר טיטן 3M ב־3 בנובמבר 1966. הייתה זו הפעם הראשונה שאותה חללית שוגרה לחלל פעם שנייה (אומנם מטוס ה־X-15 מס' 3 טס בחלל פעמיים ב־1963, אך טיסותיו היו תת־מסלוליות). האסטרונאוט אדגר מיטשל, היה ראש ראש מחלקת ניהול הפרויקט של תוכנית זו בין השנים 1964–1965.

בחיל האוויר בחנו גם את האפשרות להשתמש בחללית הג'מיני במשימות צבאיות כגון תצפית והיפגשות בחלל עם לוויינים חשודים. פרויקט זה קיבל את השם "Blue Gemini" (ג'מיני כחול). מכיוון שבחיל האוויר לא אהבו את הרעיון שחלליות הג'מיני שלהם ינחתו בים ויאספו על ידי הצי, תוכנן לצייד את החלליות בכנפי דאיה כמו בתכנון המקורי של החללית.

בתחילה היו בנאס"א שברכו על שיתוף חיל האוויר בפרויקט, אך לבסוף הוחלט כי עדיף שנאס"א תפעיל את התוכנית לבדה. פרויקט "Blue Gemini" בוטל לבסוף ב־1963 על ידי מזכיר ההגנה של ארצות הברית רוברט מקנמארה שהחליט כי טיסות הג'מיני של נאס"א יוכלו לבצע ניסויים צבאיים חשובים. פרויקט MOL בוטל ב־1969 על ידי מזכיר ההגנה מלווין ליירד כשנקבע כי לווייני ריגול יכולים לבצע את אותם פעולות בצורה יעילה יותר ובעלות נמוכה יותר.

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא תוכנית ג'מיני בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Gemini Program. Venice, CA: Revell, Inc.. 1965. pp. 1. pamphlet included with 1/24 scale model of Gemini spacecraft; based on official records of NASA.
  2. ^ Farmer, Gene; Dora Jane Hamblin (1970). First On the Moon: A Voyage With Neil Armstrong, Michael Collins and Edwin E. Aldrin, Jr.. Boston: Little, Brown and Co.. pp. 51–54. Library of Congress 76-103950.
  3. ^ Computer, Guidance, Gemini 8
  4. ^ אולדרין שוחח עם קודמיו לפעילויות חוץ רכביות שהתעייפו נוראות במצב חוסר המשקל, והסיק כי עליו לבצע את פעילויותיו בתנועות איטיות
  5. ^ John Noble Wilford
  6. ^ Costs of US piloted programs
  7. ^ Big Gemini – ג'מיני גדול
  8. ^ Air Force to develop manned orbiting laboratory הודעה לתקשורת מתאריך 10 בדצמבר 1963, אתר משרד הסיור הלאומי


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תוכנית_ג%27מיני&oldid=39856412"