בורו (טקסטיל)

בורויפנית: ぼろ) זו קבוצת טקסטילים יפניים, שאוחו או הוטלאו יחד. הביטוי בא מהמילה היפנית boroboro שמשמעותה קרוע או מתוקן. טקסטילי בורו יכלו להיות תפורים זה לזה או ארוגים מחדש עם הרבה שכבות שהפכו אותם לבדים חמים. לרוב השתמשו בחוט קנבוס לעיתים יחד עם חוט כותנה שהיה נדיר יותר כי לא גדל בכל יפן. השכבות היו נחוצות, בגלל האקלים הקר. רוב בדי הבורו המקוריים תפורים מבדים מהמאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כיום הביטוי בורו מוערך כדוגמה לצורה אסתטית של שימור ומיחזור משביח המזכירה את חשיבות שימור החומרים והכישרונות של בעלי המלאכה והאמנים שיודעים לתקן במקום להחליף[1].

היסטוריהעריכה

בתקופת האדו [Edo] אריגי משי וכותנה נשמרו על ידי תקנות או פשוט על ידי המחיר הגבוה, רק לשימושם של השכבות המיוחסות של המעמדות העליונים. בגלל האופי החסכני של תיקוני טקסטילים או אריגתם מחדש ליצירת בגדים חדשים ושימושיים הבורו הפך בעיקר לסממן לבוש של מעמד האיכרים, שלרוב לא הייתה להם ברירה אחרת אלא לגדל בעצמם את החומרים לאריגת בגדיהם, לתקן את בגדיהם עם פיסות בד כדי לשרוד, בהרבה מקרים הבגדים המוטלאים הועברו דרך כמה דורות עד שהבגד או הטקסטיל הפך ליצירת טלאים רב דורית. האכרים התביישו בבגדיהם המוטלאים, אך כיום אנן יודעים לראות שם את המסירות של הנשים שהשקיעו מאמצים[2] יומיומיים בשמירת בריאות משפחתן מפני הקור, והמחסור.

השימוש בצבעי אינדיגו היה נפוץ ולעיתים היה אף הצבע היחידי שעמד לרשות האיכרים, היות שהיה קל לגדל אותו ויש לו גם תכונה של דחיית עש. צביעת בגדים באינדיגו הייתה גם מאוד חסכנית כי יכלו להשתמש באמבט הצבע מספר פעמים רב ולא לבזבז טיפה ממנו.

בצפון יפן היו לאיכרים ולבעלי מלאכה, קימונו בשם דוניה [Donja][3] שמידותיו היו כה גדולות שמשפחה קטנה של הורים וילדים יכלו להתכרבל בו ביחד ערומים וחום גופם המשותף נשמר על ידי השכבות הרבות שנתפרו זו על זו במשך דורות.

שימור היסטוריעריכה

בתקופת המייג'י [明治時代] עם השיפור הכללי בתנאי המחיה בכלל האוכלוסייה היפנית, נזרקו רוב בגדי ובדי הבורו והוחלפו בבגדים יותר חדשים. מעמד הפועלים ראה בבדי הבורו אזכור מביך של העוני שבו חיו לפני כן. והשלטונות ומוסדות התרבות עשו מאמץ מזערי לשמר את החפצים ההיסטוריים הללו.

המושג היפני על שלמות שונה מהמערבי[1]בכך שחריגות ופגמים הם לעיתים קרובות מה שהופך פריט פשוט למשהו ייחודי ומיוחד מתוך תפיסת חיים שאומרת שיופיו של חפץ מתגלה עם הזמן. התרבות המערבית פחות סלחנית לתיקונים ופגמים, האנשים במערב אמנם תיקנו את בגדיהם, אבל הם העדיפו לעשות תיקונים בלתי נראים לעין, או 'תיקונים אמנותיים' שלא הותירו סימן. בגדים מוטלאים באופן ניכר לעין נחשבו כבגדי עניים מרודים, צוענים או מי שאינם חלק מהחברה.

עם הזמן הפכו בדי ובגדי הבורו לסמלים של האסתטיטקה היפנית של ואבי סאבי [Wabi-Sabi] בהבנה שיופיו של הבד בא מהמראה של מה שעבר עליו בזמן שלבשו אותו מהבלאי הטבעי של השימוש בו. הרבה מהדוגמאות הקיימות נשמרו רק בגלל מאמציהם של אנשי פולקלור כגון שוזבורו טאנאקה[4] [Chuzaburo Tanaka] אשר אסף בימי חייו מעל 20.000 פריטים. מהם 786 שמוגדרים כיום על פי החוק היפני כפריטים היסטוריים לאומיים. 1500 מהפריטים הללו נמצאים בתצוגה מתמדת במוזיאון אמוז באסקוזה [Amuse Museum Asakusa] בטוקיו.

בורו והשפעתו במערבעריכה

בצפון אירופה ובארצות הברית במאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-19, בנות למדו כחלק מחינוכן לתקן בגדים בצורה בלתי נראית לעין. בנות התאמנו שעות רבות בתיקונים שנראו כחיקוי מושלם[3] לבדים ארוגים או לסריגים, שאותם היה עליהן לתקן. הן יצרו דוגמיות של כל מיני אופני אריגה. בדוגמיות הן עשו זאת עם חוטים צבעוניים כדי שתלמדנה, אך כאשר תיקנו אריג או סריג, הן השקיהו זמן בחיפוש חוטים תואמים, הן צירו את דוגמת האריג ולאחר התיקון, אי אפשר היה להבחין בכך שזה אינו חלק מקורי של הבגד. הדוגמיות היו כה מושקעות שכיום הם מבוקשות על ידי אספנים ומוזיאונים כיצירת אמנות בפני עצמה.

ריי קאווקובו [Rei Kawakubo], איסי מיאקי [Issey Miyake] ויוהג'י יאמאמוטו [Yohiji Yamamoto][5] הם שלושה מעצבי אופנה יפניים שבתחילת שנות ה1970 ובשנות ה-1980 התחילו לעצב בגדים בסגנון יפני עם סממני בורו כגון אי שלמות, בדים עם שגיאות ולעיתים טלאים נראים לעין, שנחשבו כסנסציה במערב.

בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, עם גבור המודעות לנזקים שזריקת בגדים וטקסטילים גורמת לסביבה. עלתה קרנם של האנשים שמתקנים בגדים וטקסטילים, יחד עם החשיפה לתרבות היפנית, אנשים למדו שגם בתיקונים יש יופי ואנשים במערב חדלו להסתיר את התיקונים אלא מדברים בגלוי על 'תיקון נראה לעין' [Visible mending] בסגנון או בהשפעת הבורו והשאשיקו. כחלק מההתנגדות לאופנה המהירה. התיקונים הופכים ליצירות אמנות קטנות על הבגדים, הם הופכים ברי-קיימא, הבגדים הופכים למשהו אישי יותר. כבר לא צריך להתאמץ להסתיר את התיקון, אלא יש זמן לתקן לאט, בניחותא בתפירה איטית. לא צריך לחפש חוטים בגוון דומה לבד שצריך לתקן, כדי להסוות את התיקון, אפשר להשתמש בכל חוט שיש בבית, אפילו בכמה שאריות חוטים בגוונים שונים. וליהנות מתהליך התיקון והיצירה. התיקונים היצירתיים והייחודיים הללו קושרים את האדם עוד יותר לבגדיו, והוא לא ימהר לזרוק אותם. בהולנד קמה קבוצה בשם[6] [Golden Joinery] שמשלבים חוט זהב בכל תיקון נראה לעין.

מונחיםעריכה

נוראגי [Noragi] - בגדי איכר יפני.

רקמת שאשיקו [Shashiko stitching][7] - צורה קישוטית של תכי חיזוק וחיבור [או רקמה שימושית] יפניים.

מוטאייני [Mottainai][1] - גישה יפנית עתיקה שמזהירה בפני בזבוז ומביעה צער עליו.

שיבואי [Shibui] - יופי יפני פשוט.

קינצוגי [Kintsugi] - אמנות תיקוני הקרמיקה של היפנים מתוך אמונה שגם השברים והתיקונים הם חלק מההיסטוריה של הפריט.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 Mark, WASTE NOT WANT NOT – BORO TEXTILES, Edmiston Jones (באנגלית)
  2. ^ Claire Wellesley-Smith, Slow Stitch, London: Batsford, 2015, 2015, פרק Japanese boro, עמ' 80-81, ISBN 9781849942997. (באנגלית)
  3. ^ 1 2 Susan Brown, Scraps Fashion, Textiles, and Creative Reuse, New York: Cooper Hewitt ,Smithsonian Museum, 2016, 2016, פרק Looking Back, Reconsidering Materials, עמ' 15-18,23, ISBN 978-1-942303-17-6. (באנגלית)
  4. ^ Boro Textiles : Sustainable Aesthetics, Japan Society, ‏July 2020 (באנגלית)
  5. ^ Vannessa Lawrence, THESE AGE-OLD JAPANESE GARMENTS WERE THE ORIGINAL UPCYCLED CLOTHING, Decor, ‏21/4/2020 (באנגלית)
  6. ^ Meghan Racklin, Instead of hiding rips and tears, the visible mending movement turns them into art, Vox, ‏25/3/2019 (באנגלית)
  7. ^ Karen Kim Matsunaga, Japanese Country Quilting, Tokyo: Kodansha International, 1990, 1990, פרק Introduction, עמ' 7-10, ISBN 0-87011-936-2. (באנגלית)