בית הנשיא יצחק בן-צבי
בית הנשיא או בית ולירו הוא מבנה בשכונת רחביה בירושלים, ברחוב אלחריזי 17. התגוררו בו נשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית ומשפחתם, גם בתקופת כהונתו כנשיא מדינת ישראל. הוא נכלל במתחם יד יצחק בן-צבי, הכולל, בין השאר, את בית החלוצות.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית מגורים  |
| כתובת |
רחוב אלחריזי 17 |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – העשור של 1920 |
| תאריך פתיחה רשמי |
שנות ה־20 של המאה ה־20 |
| קואורדינטות | 31°46′34″N 35°12′52″E / 31.776°N 35.214305555556°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   בית הנשיא יצחק בן-צבי | |
  | |
היסטוריה
עריכהבני הזוג רחל ינאית ויצחק בן-צבי רכשו בשנת 1924 מגרש בשכונת רחביה במטרה להשתקע בה. עלות רכישת המגרש ברחוב אבן גבירול 10 הייתה גבוהה, ולא נותר להם די כסף לבנות עליו את ביתם, ולכן התגוררו עם בניהם בצריף שניצב על המגרש. בן צבי קיבל שני צריפים אוסטריים שנלקחו על ידי הצבא הבריטי כשלל מלחמה, בהיותו חייל משוחרר מהצבא הבריטי. צריפים אלה אוחדו יחד לצריף אחד בן שישה חדרים בו התגוררו גם הוריו של יצחק בן-צבי והוריה של רחל ינאית.
הצריף שימש גם כמפקדה של ארגון "ההגנה" בשכונה, ובו הוחזקו מוטות הברזל באמצעותם הגנו גברי השכונה על השכונה במאורעות 1929. בצריף נערכו ישיבות של ההסתדרות הכללית ושל הוועד הלאומי בו היו פעילים בני הזוג בן צבי.
בהמשך הגיעו בני הזוג בן צבי להסכם עם קבלן בניין, שבנה במגרש בית מגורים ובתמורה נתן לבני הזוג את הדירה בקומת הקרקע של המבנה. על יתרת המגרש, במקום בו היה "משק החלוצות", נבנה בית החלוצות.
בשנת 1950 פורק הצריף והועבר לקיבוץ בית קשת, שם הוא משמש כמרכז נוער על שמו של עלי בן צבי, בנם של יצחק בן-צבי ורחל ינאית, שנפל במרץ 1948 בקרבת הר תבור בקרבות מלחמת העצמאות.
עם היבחרו של בן צבי לנשיא, סירבו בני הזוג בן צבי לעבור לבית זלמן שוקן שנועד לנשיאי ישראל. רחל ינאית אמרה ליוסף כרמל, שלישו הצבאי של הנשיא כי:
אנחנו אנשים עממיים. תמיד חיינו עם העם, בשמחתו שמחנו בצערו כאבנו. אין אנו אוהבים מותרות ורוצים אנו להמשיך באורח החיים לו הורגלנו. בצריף הקטן היה מרכז ההגנה בירושלים, שם נפגשנו לראשונה עם אנשי העלייה השלישית, ובו גדלו בנינו עמרם ועלי. נודע לי, שהממשלה חפצה, כי נתגורר בארמון בית שוקן, אך אנו לא נעזוב את פינתנו זו, שבה עמד צריפנו. עז רצוננו להמשיך בחיי פשטות
— י' כרמל, יצחק בן-צבי: מתוך יומן בית הנשיא, רמת גן, 1967
בעקבות סירוב זה החליטה ממשלת ישראל על רכישת ביתו של הסוחר העשיר ניסים ולירו (בנו של חיים ולירו ואביו של פרופסור אהרון ולירו) הסמוך ברחוב אלחריזי 17, בתור לשכות בין הנשיא ומשרד הנשיא, וכן נבנו בסמוך שני "צריפים שוודיים" על מנת לשמש אולמות קבלות פנים. הצריף הגדול ידוע כ"צריף הנשיא". את עיצוב הפנים של הבית ביצע זוג האדריכלים יחזקאל גד ודורה גד[1].
זמן קצר לאחר פטירתו של בן צבי ב-23 באפריל 1963 נוסד יד בן צבי על ידי רחל ינאית, לוי אשכול וקדיש לוז.
בית ולירו
עריכהבית ולירו נבנה באמצע שנות ה-20 עבור אסתרינה (לבית קוקיה) וניסים ולירו, על פי תכנון של האדריכל יהושע סלנט בסגנון הבינלאומי. המבנה צופה באבן אדומה, ובחזיתו הותקנה דלת כניסה מרשימה בסגנון אר דקו. בחדר האוכל של הבניין, שהפך לחדר האירוח של הנשיא, הותקן הרדיאטור הראשון בירושלים. בקומת הקרקע היה משרדו של הנשיא וחדרי האירוח והקומה השנייה שימשה למגורים.
בניין זה משמש כיום את משרדי יד יצחק בן-צבי.
הצריפים השוודים
עריכה"הצריפים השוודים" הותקנו בחצר המבנה (שהורחבה על חשבון "גן הכוזרי" הסמוך) במטרה לשמש אולמות אירועים ואולמות קבלות פנים. צריפים אלה יוצרו בגרמניה. הצריף הגדול שימש לקבלות פנים רבות משתתפים, והקטן לקבלות פנים מצומצמות. הצריפים מעץ הותקנו לבקשת בן צבי אשר סבר כי לאור העובדה שמרבית העולים החדשים התגוררו במעברות בצריפים ובפחונים, אין זה ראוי שלנשיא יבנו אולם קבלת פנים מרשים, ודי בצריף צנוע.
הצריפים, מהיותם אולמות האירוח הרשמיים של נשיא המדינה, עוטרו בסמלי שנים עשר השבטים מעשי ידי הפסלת בתיה לישנסקי (אחותה של רחל ינאית). על רצפת האולם הונח שטיח "משכית". באולם הקטן מוצגים אריחי אבן שעליהם כתובים פרקים מספר יחזקאל, שהובאו מעיראק, ממקום קבורת הנביא.
בכניסה לצריפים ניצב פסיפס מעון, וכן פסל של בתיה לישנסקי בשם "מגש הכסף" - על שם שירו של נתן אלתרמן.
כיום משמש הצריף הגדול כאולם ההרצאות של יד בן צבי, והצריף הקטן - ככיתת לימוד.
לקריאה נוספת
עריכה- אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר" שכונת רחביה בירושלים, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2006
- דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, ירושלים: הוצאת כתר, 1996.
- אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, 1996
- רות קרק ויוסף גלס, "משפחת ולירו-שבעה דורות בירושלים 1800-1948", גפן הוצאה לאור 2005.
הערות שוליים
עריכה- ^ שבתי טבת, הצריף והארמון, הארץ, 8 במאי 1959