שבטי ישראל

שבטי ישראל או בני ישראל היו לפי המקרא קבוצה אתנית במזרח התיכון הקדום (המוכרים כיום כיהודים). לפי המסופר, עם ישראל הורכב משלושה עשר שבטים נפרדים, ממוצא משותף. מקור שמות השבטים על פי המקרא הוא בשנים-עשר בניו של יעקב (שנקרא גם ישראל). שני בניו של יוסף, אפרים ומנשה, הפכו לשבטים נפרדים, בהתאם לברכת יעקב לפני מותו. השבטים התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת.

נחלות שבטי ישראל. מפה אינטראקטיבית

ייצוג של כל אחד משנים עשר השבטים על חלון זכוכית בבית כנסת בשילה

בארכאולוגיה המקראית ישנן מספר תאוריות בנוגע למוצאם האתני והגאוגרפי של השבטים. בין ההשערות שמקורם בהגירת שבטים מעבר הירדן, בשילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל, או בהתפתחות של תרבות ישראלית מתוך עמי כנען שישבו בארץ.

מוצאו של עם ישראל

ערכים מורחבים – תקופת האבות, היסטוריה של עם ישראל

השם שזוהה כ"ישראל" בכתב חרטומים

לפי המקרא

מוצאם של היהודים על פי המקרא הוא בהופעתו של אברהם אבי האומה הישראלית במאה ה-19 לפני הספירה והגירתו מחרן לארץ כנען. על פי המקרא, בני ישראל יצאו ממצרים 480 שנה לפני בניין בית המקדש הראשון, ולאחר ארבעים שנות נדודים חזרו לארץ בה ישבו אבותיהם, כבשוה במלחמות יהושע והשופטים, וחילקוה לנחלות שבטיות ולאחוזות משפחתיות. מצבת ישראל, שלפי השערת החוקרים נוצרה במאה ה-13 לפנה"ס, היא אחד הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר להימצאות קבוצה אתנית בשם "ישראל" בשטח ארץ ישראל. המחקר הארכאולוגי אינו מספק ראיות חד-משמעיות לגבי מוצאם של בני ישראל. יש ארכאולוגים המשערים שהם פלשו לארץ באופן מרוכז או בקבוצות קטנות שהתגבשו עם הזמן, ויש המשערים שמוצאם בקבוצה מובדלת מקרב האוכלוסייה המקומית בכנען. בנוסף להשערות אלה, יש הטוענים כי שילוב של שתיהן הוא הפתרון למוצא של בני ישראל, היינו: קבוצות נוודיות שהגיעו מחוץ לכנען עם מסורות שונות ממסופוטמיה, וייתכן גם תוצאת בריחת קבוצות אוכלוסין ממצרים, ומיזוגן לבסוף עם מקומיים שחיו באזור שדרת ההר המרכזי הדל באוכלוסייה - זהו, כנראה, הרקע להתגבשותם של שבטי ישראל בכנען.

בארכאולוגיה המקראית

ערכים מורחבים – ארכאולוגיה מקראית, קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי

תיאור של שבויי מלחמה מממלכות יהודה וישראל כפי שתוארו בקיר במקדש אמון-רע בכרנך.

דמויות של שבויים מממלכות יהודה וישראל כפי שתוארו בקיר הדרומי של מקדש אמון מכרנך, המתעד את מסע פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס.

עקב הקושי לזהות באופן ארכאולוגי את תקופת האבות, ומיעוט התעודות הכתובות, אין לדעת בוודאות כיצד נוצרו שבטי ישראל. האזכור המוגדר כקדום ביותר של המילה "ישראל" מחוץ לתנ"ך הוא מצבת ישראל, שמזכירה ישות אתנית או עם בארץ ישראל, שנקראת: "אי-סי-רי-אר", שפורש כ"ישראל". האזכור הבא של שבטי ישראל או של עם ישראל כישות מדינית, מופיע כשלוש מאות שנה מאוחר יותר במצבת מישע, בה מתואר ניצחונו של מישע מלך מואב על ממלכת ישראל ומוזכר "איש גד" המתייחס לדעת החוקרים לשבט גד^{[דרוש מקור]}.

מהמחקר הארכאולוגי באזור ההר של ארץ ישראל עולה כי בסוף תקופת הברונזה המאוחרת התקיימו באזור כ-25 אתרים מאוכלסים בכ-20,000 נפש, בעוד שבתקופת הברזל המספר עולה למעל 300 יישובים במרחב זה, שאוכלוסייתם נאמדת בכ-40,000 נפש. מעריכים שמדובר באתרים שיושביהם היו נוודים-למחצה ממוצא כנעני מקומי. יישובים אלה המיוחסים לראשוני הישראלים, בנויים בעיקר ממבנים מטיפוס בית ארבעת המרחבים, שצורתם מעידה על כך שלא התקיימה בבתים הפרטיים הפרדת תכנון היררכי. חוסר מקומות קבורה מתקופת-הברזל-א' ביישובים הישראלים הקדומים (תופעת היעדר הקבורה מופיעה גם בתקופת הברונזה המאוחרת) הוסבר בכך ששבטי ישראל נהגו לקבור מתיהם מחוץ ליישובים; עובדה זו, וכן העובדה שנפקדו עיטורים במוצרי הקרמיקה שלהם - בניגוד לכלים המעוטרים והמושקעים של תושבי הארץ הכנענים והפלשתים - מעידות על כך שהחברה הישראלית הקדומה הייתה חברה שוויונית, המורכבת (מבחינה רעיונית/תרבותית) מאנשים פשוטים^{[דרושה הבהרה]}.

ויליאם דיוור מסכים שמוצא רוב הפרוטו-ישראלים באותם יישובים הוא כנעני מקומי, אך טוען שייתכן גם שחלקם אכן הגיע ממצרים אחרי שחווה חוויית עבדות ממנה נמלט, מה שמשאיר אפשרות שזיכרון המנהיג שהוביל אותם מעבר הירדן לאזור ההר (בסביבות 1250-1200 לפנה"ס) נשתמר, ונהפך עם הימים למיתוס סביב דמותו של משה המקראי.

קיימות מספר תאוריות בנוגע לראשיתם של בני ישראל:

• ישנם חוקרים הטוענים שמוצאם או מוצא חלקם ממצרים. השערה זו נסמכת על סיפור יציאת מצרים שבמקרא, על העדויות לגבי גירוש החיקסוס ממצרים, על חורבנן של ערים כנעניות רבות בתקופת הברונזה המאוחרת ועל ממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים נוספים.
• ישנם חוקרים (כדוגמת ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל) הטוענים כי בניגוד לתיאור המקראי של מוצא עם ישראל ממסופוטמיה מקורו הוא למעשה בקבוצות כנעניות מקומיות שהתגבשו בתקופת הברזל לעם אחד באזור ההר.
• לצד מקדש שהוקם בעבור פרעה איי, נמשך בימי יורשו חורמחב, והושלם רק בימי רעמסס השלישי במדינת האבו, נחשף מבנה מקנים בסגנון בית ארבעת המרחבים אשר מיוחס לישראלים הקדומים שנהגו לבנות כך את בתיהם בתקופת הברזל בארץ ישראל (1200-586 לפנה"ס), היו חוקרים כדוגמת מנפרד ביטק שהציעו לזהות בכך מגורי עבדים ישראלים או פרוטו-ישראלים במצרים, מה שיכול להתקשר לסיפור יציאת מצרים.
• לדעתו של אדם זרטל, ראשית ההתיישבות של שבטי ישראל הייתה במאה ה-13 לפני הספירה. מקור השבטים הישראלים היה בשבטים שבאו מעבר הירדן שנקראו "עִפּירוּ". שבטים אלו הלכו והתבססו בדומה לתיאור בספר שופטים, באופן הדרגתי. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון.
• יש כאלה שהציעו לזהות את שבטי ישראל עם קבוצה שנקראת בכתובות מצריות בשם: "השסו של יהו", אנשי השסו הללו היו נוודים שחיו בארץ כנען, והשם "יהו" מזכיר את שמו המפורש של אלוהים.^{[דרוש מקור]}
• יגאל ידין הציע לזהות את אנשי שבט דן עם אנשי קבוצת ה"דננוי" שהשתתפה בפלישת גויי הים למצרים העתיקה בימי רעמסס השלישי (שבה לקחו חלק גם הפלשתים), כדי לבסס את טענתו הציע ידין כי הקשר שבין הדננוי לבין הפלשתים יכול להסביר את הקשר שמתואר במקרא בין שבט דן לפלשתים, כפי שמשתמע מסיפור שמשון הגיבור.
• לפי התאוריה של הסוציולוג האמריקאי ג'ורג' מנדנהול, מקורם של שבטי ישראל הוא בשילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא, והתאגדו לעם על רקע ואקום שלטוני שנוצר לאחר התערערות השלטון המצרי בארץ. חלק מהמצדדים בתאוריה זו רואים ביציאת מצרים מיתוס של אחת הקבוצות הללו, אשר אכן היגרה ממצרים לכנען בטרם התגבשו השבטים (ראו למשל את טענותיהם של אישים כדוגמת: ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל).

יצירת השבטים

על פי המסופר במקרא (בראשית, ל"ה), אבות השבטים (מלבד בנימין) נולדו בחרן שבארם על פי החלוקה הפנימית הבאה:

• בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון
• בני בלהה: דן, נפתלי
• בני זלפה: גד, אשר
• בני רחל: יוסף, בנימין

למעשה מופיעות במקרא לא פחות מ-15 רשימות של השבטים: החל מסדר לידתם (בראשית, כ"ט-ל'), בני יעקב (בראשית, ל"ה), רשימת היורדים מצרימה (בראשית, מ"ו), וברכת יעקב (בראשית, מ"ט), ועד המפקדים (במדבר, א', במדבר, כ"ו), סדר השבטים (במדבר, ב'), המרגלים (במדבר, י"ג), נשיאי המטות להתנחלות (במדבר, ל"ד), סדר המסעות במדבר (במדבר, י'), העמידה על הר גריזים והר עיבל (דברים, כ"ז), וברכת משה (דברים, ל"ג).

נראה כי המקרא מקדיש תשומת לב רבה לאפיין את החלוקה הפנימית שבעם ישראל בהיבטים שונים. על פי הרב מאיר גרוזמן, שלשה גורמים ראשיים שולטים בסדרם של 15 הרשימות המופיעות במקרא:

1. סדר נשואי האמהות ליעקב ולידת הבנים, המשפיעות על שש הרשימות הראשונות.
2. המערך והשיקולים הצבאיים שלפיהם סודרו הדגלים במדבר, המשפיעות על הסדר בשש הרשימות הבאות.
3. מבנה ההתנחלות של השבטים בארץ ישראל, שעל פיו סודרו רשימות 13 ו-15.

ברוב הרשימות הועדפו בני הגבירות לאה ורחל על פני בני השפחות בלהה וזלפה, וברוב הרשימות נשמר המספר שנים עשר, כאשר לפעמים שבט לוי נכלל במניין ושבטי אפרים ומנשה נספרים כ"יוסף", ולפעמים נמנים אפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים ושבט לוי לא נספר. על פי גרוזמן, סדרם של השבטים ברשימות מושפע פה ושם מברכתו של יעקב לבניו; ממצבם הדמוגרפי של השבטים; מהתנהגותם במדבר ומן היחס ששרר בין השבטים לבין עצמם.

שמות השבטים

שמות השבטים וסמליהם על דלת בית הכנסת ברחובות

למעט בנימין, שמקבל את שמו מיעקב ללא הסבר, ומנשה ואפרים שמקבלים את שמם מיוסף, כל הבנים מקבלים את שמותיהם מאמם ומשמעות השם מוסברת במקרא. על פי המקרא, הבנים נולדו בסדר הבא, כאשר הראשונים הם בני לאה והאחרונים הם בני רחל:

שבט	האם	הסבר	משמעות	מקור
ראובן	לאה	"כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי"	ראו בן	בראשית, כ"ט, ל"ב
שמעון	לאה	"כי שמע ה' כי שנואה אנכי, ויתן לי גם את זה"	שמע ה'	בראשית, כ"ט, ל"ג
לוי	לאה	"עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים"	לויה	בראשית, כ"ט, ל"ד
יהודה	לאה	"הפעם אודה את ה'"	הודיה	בראשית, כ"ט, ל"ה
דן	בלהה	"דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן"	דין	בראשית, ל', ו'
נפתלי	בלהה	"נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי"	התפתלות	בראשית, ל', ח'
גד	זלפה	"בא גד"	בא המזל	בראשית, ל', י"א
אשר	זלפה	"באשרי כי אשרוני בנות"	אושר	בראשית, ל', י"ג
יששכר	לאה	"נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי"	יש שכר	בראשית, ל', י"ח
זבולון	לאה	"זבדני אלהים אותי זבד טוב, הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים"	חלק טוב, מתנה	בראשית, ל', כ'
יוסף	רחל	"יוסף ה' לי בן אחר"	הוספה	בראשית, ל', כ"ד
בנימין	רחל	"בן אוני, בנימין"	בן הגבורה	בראשית, ל"ה, י"ח
מנשה	אסנת	"כי נשני אלוהים מכל עמלי"	אלוהים השכיח את סבלי	בראשית, מ"א, נ"א
אפרים	אסנת	"כי הפרני אלוהים בארץ עניי"	אלוהים הפרה אותי בגלות	בראשית, מ"א, נ"ב

ברכת השבטים

פעמיים מופיעות במקרא ברכות לשבטים, המנוסחות באופן המשלב אפיונים תיאוריים עם איחולים ונבואות לעתיד. יעקב אביהם מברכם בסוף ימיו במצרים, ואילו משה מברכם בפעם השנייה לפני מותו בערבות מואב. ישנם הבדלים שונים בין הברכות ופרשני המקרא עומדים עליהם.

טבלה השוואתית של ברכות השבטים

	ברכת יעקב	ברכת משה
ראובן	רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה	יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר
שמעון ולוי	שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל	וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן
יהודה	יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ; גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ; לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים; אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב	וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה
זבולון	זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן	וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל
יששכר	יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם; וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד
דן	דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'	וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן
גד	גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב	וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל
אשר	מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ	וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.
נפתלי	נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר	וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה
יוסף	בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר; וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל; מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם; בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו	וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה
בנימין	בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל	לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן

הנקודות העיקריות המעוררות תמיהה בהשוואה בין נוסחי הברכות:

• שמעון זוכה להתעלמות מוחלטת בברכת משה,
• יששכר מובלע בברכת זבולון בברכת משה,
• לוי זוכה להתייחסות חיובית מאוד בברכת משה לעומת ברכת יעקב,
• יהודה זוכה לברכה מצומצמת ממשה לעומת ברכה גדושה מאוד מיעקב,
• יוסף זוכה בשתי הברכות להתייחסות מפורטת וחיובית מאוד.

יאיר גנז מוצא בברכת משה מגמה של פיוס, המופנית אל שבטים שננזפו בברכתו של יעקב.

שבטי ישראל במדבר

מיקום מחנות השבטים ביחס למשכן, בבית כנסת "אור תורה" בעכו.

ארץ ישראל נחלות השבטים על פי רש"י. בציורו של אהרן בן חיים מגרודנו, 1836

מפקד אנשי השבטים

על פי המקרא נערכו במהלך נדידת בני ישראל במדבר, שבין היציאה ממצרים לכניסה לארץ ישראל, שני מפקדים, בהם נמנו הגברים הראויים להילחם בכל שבט ושבט, מבני עשרים שנה ומעלה.

שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב דן 62,700 64,400 אשר 41,500 53,400 נפתלי 53,400 45,400	שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב יהודה 74,600 76,500 יששכר 54,400 64,300 זבולון 57,400 60,500
שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב אפרים 40,500 32,500 מנשה 32,200 52,700 בנימין 35,400 45,600	שם שבט מפקד במדבר מפקד בערבות מואב ראובן 46,500 43,730 שמעון 59,300 22,200 גד 45,650 40,500

סה"כ 603,550 במפקד במדבר ו-601,730 במפקד בערבות מואב. בין אם מדובר במספר ריאלי ובין אם מדובר במספר טיפולוגי, על פי המקרא יש ללמד על היחסים של סדרי הגודל בין השבטים השונים, על השבט הגדול ביותר יהודה, ועל התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון עקב נפילתם של 24,000 מהם במגפה על דבר פעור.

ניתן לראות ברשימות אלו ששבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין שני המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו. בסה"כ התמעטו בני ישראל בין המפקדים ב-1,820 גברים הראויים להילחם מבני 20 ומעלה.

מחנות השבטים

מפת ארץ ישראל על פי נחלות שבטי ישראל, ציורו של אברהם בן-יעקב, בהגדה של פסח משנת 1695

על פי ספר במדבר (פרק ב') התחלקו השבטים במדבר לארבעה מחנות שכל אחד כלל שלשה שבטים כאשר בראשם השבט הדומיננטי:

• במזרח: יהודה עם יששכר וזבולון,
• בדרום: ראובן עם שמעון וגד,
• במערב: אפרים עם מנשה ובנימין,
• בצפון: דן עם אשר ונפתלי.

במרכז המחנה היה המשכן וסביבו שבט לוי. המטרה כנראה הייתה לפזר את הכוחות הצבאיים החזקים, כך שתהיה הגנה צבאית סבירה מכל כיוון שיותקף, וגם ליצור הפרדה ומידור בין המשכן לבין כל השבטים באמצעות שבט לוי.

	דן אשר נפתלי
יהודה יששכר זבולון	לוי והמשכן	אפרים מנשה בנימין
	ראובן שמעון גד

בכניסה לארץ דרך הירדן, למעמד הברכה והקללה, התפצלו השבטים: חציים על הר הברכה, הר גריזים, וחציים על הר הקללה, הר עיבל.

גריזים:	שמעון	לוי	יהודה	יששכר	יוסף	ובנימין
עיבל:	ראובן	גד	אשר	זבולון	דן	ונפתלי

נחלות השבטים בארץ ישראל

נחלות שבטי ישראל

על פי ספר יהושע (פרקים יג-יט), עם כניסת השבטים לארץ ישראל קיבל כל שבט נחלה, מלבד שבט לוי שלאנשיו פוזרו בין השבטים והוקצו להם 48 ערי הלוויים. בראש כל שבט עמד נשיא או ראש מטה. רוב השבטים ישבו באזור ההר והתקשו לתפוס את ערי הארץ כולן מידי יושבי הארץ, כמו הכנענים יושבי אחלב בצפון הארץ והיבוסים בירושלים, בשל עוצמתם הצבאית שכללה "רכבי ברזל". חלוקת הארץ באופן גס הייתה כדלהלן:

• דן: דרום מישור החוף באזור יפו. לאחר מכן עברו חלקם לאזור אצבע הגליל והגולן בגלל הפלשתים.
• גד: צפון עבר הירדן (באזור נחל יבוק).
• ראובן: דרום עבר הירדן (מצפון לנחל ארנון).
• נפתלי: מזרח הגליל העליון.
• אשר: מערב הגליל העליון.
• זבולון: הגליל התחתון ואזור חיפה ונחל קישון
• יששכר: אזור עמק יזרעאל.
• מנשה: צפון השומרון ובעבר הירדן הגולן ומערב הבשן (ממלכת עוג מלך הבשן).
• אפרים: דרום השומרון (הרי אפרים).
• בנימין: ירושלים וצפונה (בין אפרים ליהודה).
• יהודה: ירושלים ודרומה.
• שמעון: חלק מהנגב.

התוכנית המקורית הייתה להתנחל רק ממערב לירדן. עקב רצונם של אנשי ראובן וגד להתיישב בשטחי המקנה שנכבשו במזרח הירדן, נותר שטח של מובלעות בתחומי ארץ כנען. שבט ראובן וגד התיישבו בתחום שבין נחל יבוק הצפוני לבין נחל ארנון הדרומי שנשפך למרכז ים המלח, וחצצו למעשה בין העמים-האחים עמון הצפוני ומואב הדרומי. שבט מנשה היה השבט היחיד שהתפצל והיה משני הצדדים של הירדן.

שבט דן במקור יועד להתגורר באזור גוש דן של ימינו, אבל בלחץ הפלשתים הוא נדד צפונה לבשן ונהיה השבט הצפוני ביותר. שבט לוי לא קיבל נחלה, כי "ה' נחלתו", והוא למעשה התפזר בין כל השבטים ושימש בתפקידים של הנהגה רוחנית. שני השבטים הגדולים והנחשבים אשר הקימו בתי מלוכה, הם שבט יהודה ושבט אפרים. סביבם התפצלו המלכויות לממלכת יהודה וממלכת ישראל.

במרוצת הדורות חיברו מלומדים ואמנים פרשנות מילולית וחזותית לתיאורי נחלות השבטים וגבולותיהן, וכן צוירו והודפסו מפות רבות המתארות את ארץ ישראל ונחלות השבטים.

תקופת השופטים

בתקופת השופטים כיהנו מנהיגים ממספר רב של שבטים. הבולטים שבהם היו אפרים, לוי ומנשה.

מיפוי השופטים על פי השבטים

שבט	שופט	שופט	שופט
אפרים	יהושע בן נון	דבורה הנביאה	עבדון בן הלל
יהודה	עתניאל בן קנז	אבצן
בנימין	אהוד בן גרא
לוי	שמגר בן ענת	עלי הכהן	שמואל
מנשה	גדעון בן יואש	יאיר הגלעדי	יפתח הגלעדי
יששכר	תולע בן פואה
זבולון	אילון הזבולוני
דן	שמשון

לשבטי אפרים, לוי ומנשה היו מספר השופטים הרב ביותר, לעומת זאת משבטי ראובן, שמעון, נפתלי, גד ואשר לא צומחים שופטים כלל.

על פי שירת דבורה, שבטי אפרים, בנימין, מנשה, זבולון, נפתלי ויששכר יצאו למלחמה עם סיסרא, לעומת ראובן, גד, אשר ודן שהשתמטו ממנה. היא מתארת את הגיבורים משבט אפרים ובנימין, ואת מסירות נפשם של זבולון ונפתלי. ולעומתם היא מתארת את ראובן ממשיך ברעיית הצאן ואת דן ממשיך בשיט בספינותיו.

מהצלבה של שתי הרשימות ניתן לראות ששבטי ראובן, גד ואשר אינם מצטיינים, לא בהנהגה ולא במלחמה.

בתקופת השופטים שבט שלם, שבט בנימין כמעט ונכחד, לאחר שכל השבטים הכריזו עליו מלחמה, עקב התנהגות בלתי מוסרית. (פרשת פלגש בגבעה).

תקופת הממלכה המאוחדת

לעומת הגיוון הרב בתקופת השופטים, על פי המקרא, בתקופת הממלכה המאוחדת כיהנו מנהיגים משבטי בנימין ויהודה בלבד. בתחילה שאול משבט בנימין שייסד את המלכות בישראל, ולאחר מכן דוד ושלמה משבט יהודה שביססו את המלכות. בספר שמואל מתוארים התנגשויות ועימותים בין שאול ודוד ואנשי שבטיהם. על פי הפרשנות המקובלת, מדובר לא רק בשני שבטים איתניים אלא גם בשני זרמים רוחניים שונים, בני רחל לעומת בני לאה. סיפורם של מלכים אלו מתואר באריכות ובפירוט בספר שמואל וגם בספר בדברי הימים. לאחר מות שלמה ופיצול הממלכה, מלכו בממלכת ישראל הצפונית מלכים שמוצאם משבטים שונים. סיפורם של מלכים אלה מתואר בספר מלכים.

התפלגות השבטים

ערכים מורחבים – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, עשרת השבטים

לאחר מותו של שלמה המלך ב-930 לפנה"ס, נוהלה הממלכה המאוחדת כשנתיים בערך בידי בנו רחבעם שהקשה על העם במיסים ובעבודות יותר מאשר אביו, נציגי העם ביקשו פשרה והתמתנות של רחבעם שבחר להקשיב ליועציו הלא מנוסים וחשב שאם יכביד את הנטל על העם יוכיח את כוחו כשליט. המצב הגאו-פוליטי כלל התמרדויות שונות מבית ומחוץ לממלכת ישראל המאוחדת, בעיקר ידועים מעשיו של פרעה שישק שעודד את ירבעם בן נבט משבט אפרים ואת הדד שליט אדום הכבושה על ידי ישראל להתמרד כנגד שלטון בית דוד הישראלי. בשנת 928 לפנה"ס בערך התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות, ממלכת יהודה בראשות רחבעם בדרום וממלכת ישראל בראשות ירבעם בצפון.

ממלכת יהודה כללה את שבט יהודה (ובתוכו את שבט שמעון שנטמע כמעט כליל בתוך שבט יהודה), שבט בנימין וחלק מבני שבט לוי, בעוד שממלכת ישראל כללה את כל היתר. לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית בימי בית ראשון, הוגלו לפי המקרא עשרת השבטים של הממלכה לפחוות שונות ברחבי האימפריה האשורית (מקומות שלדעת רוב החוקרים הם בשטחי סוריה, עיראק וחלק מאיראן של ימינו), לפי המחקר הארכאולוגי עולה כי האשורים הגלו רק את האליטה החברתית בממלכת ישראל ויתר התושבים נשארו במקומם תחת מס גולגולת כבד. רבים מתושבי ממלכת ישראל שנחרבה נמלטו עם חורבנה דרומה לממלכת יהודה ומאותו השלב הפכו שבטי ממלכת יהודה לחלק העיקרי בעם ישראל. לפי האגדות היהודיות בתקופות המשנה והתלמוד, גורלם ומקום הימצאם של "עשרת השבטים" המוגלים לא ידוע עד היום אך לפי המחקר הארכאולוגי עולה כי הגולים שמרו על ייחודם ועל זהותם הלאומית לפחות כמאה שנה לאחר הגלות, טרם נספחו לגולים מיהודה או נטמעו בחברה הכללית באזורים אליהם הוגלו, שכן הם מוזכרים בספר ירמיהו שנכתב כמאה שנים לאחר מכן ובתיאור שיבת ציון שבספר דברי הימים א', פרק ט' מוזכרים אנשים מהשבטים אפרים ומנשה - שפורשו על ידי משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום כ"כינוי לכלל שרידי עשרת השבטים שנטמעו בגולי יהודה".

צאצאי בני ממלכת יהודה (כולל תושבי ממלכת ישראל שנטמעו בהם), שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל. בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון.

אפיוני השבטים בתרבות היהודית

פסיפס של 12 שבטי ישראל. מקיר בית הכנסת בגבעת מרדכי בירושלים

שנים עשר השבטים- יצירה של אמנית הפסיפסים יעל פורטוגז בגלריית בית הבד, ברובע היהודי בירושלים

לכל שבט היו מאפיינים מיוחדים: כך היו שבטים מלחמתיים כמו בנימין, גד ודן, היו שבטי מלוכה כמו יהודה ואפרים, היה שבט למדני כמו יששכר, היה שבט רועים כמו ראובן, היה שבט איכרים כמו אשר, היה שבט סוחרים ויורדי ים כמו זבולון והיה שבט כהונה כמו לוי. על פי הספירה המקובלת, מספר השבטים הוא כמספר חודשי השנה וכמספר המזלות בשמיים. לכל שבט היה דגל בצבע מסוים ועליו סמל, וכן אבן חן מסוימת בחושן. הצבע בדגל תאם את הצבע של האבן שהתייחדה להם, והסמל לרוב היה לפי ברכת יעקב או ברכת משה לשבטים.

על פי מדרש רבה אלו הם האבנים והדגלים של השבטים:

מספר	שבט	אבן	דגל	סמל	משמעות הסמל
1.	ראובן	אודם	אדום	דודאים	בשל מסירותו ללאה אימו, על פי הסיפור המקראי.
2.	שמעון	פטדה	ירוק	שכם העיר	על כך שקינא לאחותו במעשה שכם.
3.	לוי	ברקת	שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום	אבני החושן	תמצית עבודת הכהונה.
4.	יהודה	נופך	תכול שמים	אריה	על פי ברכתו "גור אריה יהודה", לבטא את מנהיגותו וגבורתו.
5.	יששכר	ספיר	דומה לכחול	שמש וירח/ חמור	על פי הכתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים"./ על פי הכתוב "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים"
6.	זבולון	יהלום	לבן	ספינה	מבטאת את משלח ידו.
7.	דן	לשם	כעין ספיר	נחש/ מאזניים	על פי ברכתו.
8.	גד	שבו	אפור	מחנה צבא	על פי ברכתו "גד גדוד יגודנו". מבטא יכולת צבאית.
9.	נפתלי	אחלמה	אדום בהיר	איילה	על פי ברכתו, "נפתלי איילה שלוחה".
10.	אשר	תרשיש	צהוב	עץ זית.	על שם הברכות שקיבל מיעקב וממשה "מאשר שמֵנה לחמו" "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ".
11.	יוסף	שוהם	שחור	שור / אגודות חיטים	על דגל אפרים מצויר שור, על פי "בכור שורו הדר לו". על דגל מנשה מצויר ראם, על פי "קרני ראם קרניו". אגודות החיטים על פי חלומו של יוסף בו אלומות חיטים המשולים לאחיו המשתחווים לו.
12.	בנימין	ישפה	צבעי כל יתר השבטים יחד	זאב	על פי ברכתו: "בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד". מבטא את יכולתו הצבאית, וביצוע מבצעי לוחמה נועזים.

הנצחת הסמלים באומנות

בשנת 1955 הוציא השירות הבולאי הישראלי, סדרה של 12 בולים, שבכל אחד מהם סמל שבט אחר על פי הברכות.

האומן היהודי מארק שאגאל יצר ויטראז' של 12 חלונות זכוכית צבעוניים (כל אחד בגובה של 3.5 מטר וברוחב של 2.5 מטר) בבית החולים הדסה עין כרם, הקרויים חלונות שאגאל, המסמלים את שנים עשר השבטים. חלונות אלו זכו להיות מונצחים על בולים.

סמלים של שבטים מסוימים זכו להנצחה בסמלים של יחידות בצה"ל, כמו סמל האיילה של שבט נפתלי או סמל האריה של שבט יהודה.

סדרת הבולים "שבטי ישראל" משנת 1955

השבטים בנצרות

על פי ספר חזון יוחנן (ז 1–8, יד 1–5, כא 11) נאמר כי באחרית הימים, מכל אחד משבטי ישראל נחתמים 12 אלף איש. ל-144 אלף איש "החתומים" הללו אלו מובטח שלא ימותו, אלא ימלאו את יעודם בבשורת האל. ברשימה זו לא מוזכרים דן ואפרים ובמקומם מצוינים יוסף ולוי. אנשים אלו מצוינים כביכורים ובתוליים "שלא נטמאו באישה". שנים-עשר השליחים בנצרות הושפעו מ-12 השבטים.

ראו גם

• היסטוריה של עם ישראל
• עץ משפחה של דמויות מקראיות
• עברים
• נשיא שבט (מקרא)
• דינה
• בנות יעקב

לקריאה נוספת

• ברכות יעקב לשבטים, בראשית, פרק מ"ט
• ברכות משה לשבטים, ספר דברים, פרק ל"ג, פסוקים ה'-כ"ד
• יהודה אליצור ויהודה קיל, אטלס דעת מקרא, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק.
• עוז בלומן, שבטים - שערים לעבודת אלהים, מבשרת ציון תשע"ו.
• תהלה הרץ, למשמעות סדר השבטים בספר דברי הימים, סיני, קנב (2019). עמ' קמט–קסד.

קישורים חיצוניים

• יוחנן אהרוני, ‏גבולות הארץ מהתנחלות השבטים וראשית המלוכה, באתר "דעת", מתוך: מחניים, גיליון קכ"ז, תשל"ב
• מאיר גרוזמן, ‏סדרם של שבטי ישראל בתורה, באתר "דעת", מתוך: ניב המדרשיה י"ג, תשל"ח-תשל"ט
• נדב נאמן ונורית ליסובסקי, ‏בין קדש-ברנע לצידון רבה – על גבולות גאוגרפיים ועל גבולות הידע בחקר מערכת נחלות השבטים, קתדרה 117, אוקטובר 2005, עמ' 40-5
• אלחנן סמט, המפקדים - שיטת עיגול המספרים במפקדי בני ישראל, באתר דעת, מתוך עיונים בפרשת השבוע, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ד
• שבטי ישראל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מפות

• מפת שבטי ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: זהר הרקוב, אבי ורשבסקי, רוני מגידוב (עורכים), ירמיהו: האדם והשליח, תשס"א, 2001
• נחלות השבטים, באתר "דעת" (מפה)

בולים

• שבטים 1956-1955, באתר התאחדות בולאי ישראל, תאריך הופעה: 8 בנובמבר 1955
• חלונות שאגאל א, באתר התאחדות בולאי ישראל, תאריך הופעה: 26 במרץ 1973; חלונות שאגאל ב, באתר התאחדות בולאי ישראל, 21 באוגוסט 1973