בן-ציון ישראלי

חלוץ, איש העלייה השנייה, ממקימי קבוצת כינרת
(הופנה מהדף בן ציון ישראלי)

בן ציון ישראלי (20 בפברואר 188730 ביולי 1954) היה איש העלייה השנייה, מחלוצי החקלאות וההתיישבות בארץ ישראל, ממקימי קבוצת כנרת, פעיל בהגנה ומקים פלוגת חי"ש בעמק הירדן. היה ראש וראשון למחדשי ענף התמר בארץ ישראל.

בן-ציון ישראלי
לידה 1887
הגליל, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1954 (בגיל 67 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות כנרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תולדות חייו עריכה

ישראלי נולד בשם בנציון צ'רנומורסקי (טשרנומורסקי) בעיירה גלוכוב שבאוקראינה למשפחה יהודית מסורתית. אביו היה שוחט ודיין. עד גיל 15 למד בתלמוד תורה. בשנת 1906, לאחר פרעות קישינב, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו ל"ישראלי".

ישראלי עבד בפתח תקווה עם א"ד גורדון, שם פגש בשני רעיו, נח נפתולסקי ומאיר רוטברג. יחד עברו לרחובות, שם עבדו בעבודות מזדמנות בפרדסים וסעדו ב"מטבח הפועלים" של פייגע זלצר. בן ציון התאהב בחיה, בתה של פייגע זלצר והשניים נישאו.

ישראלי נסע לרוסיה, ובעת שהותו שם גויס לצבא וערק ממנו. ב-1909 שב לארץ והנהיג קבוצה בת 13 פועלים ובראשה שני חבריו, נפתולסקי ורוטברג (יחדיו נקראו "חבורת יחד" או "שלישיית יחד"), לעלייה להתיישבות בחוות כנרת. יחד עמם עלו גם חיה, אשתו של ישראלי ורחל המשוררת.

 
שבחי הכנרת ששלח בן ציון ישראלי לאהובתו חיה זלצר, במצבה על חוף האגם.[1]

הקבוצה עבדה בחוות כנרת, וה"שלישייה" התגוררה בבית המוטור. יחד עמם גר מנחם שמואלביץ (ממש"י) עד מותו ב-1911. לאחר סכסוך עם מנהל הפעילות החקלאית במקום, האגרונום משה ברמן, עזבו את כנרת ופנו לסג'רה ולמסחה, ובתחילת 1913 עברו לכפר אוריה ושהו שם עד נובמבר 1913. לבסוף התיישבו חלק מחברי הקבוצה בהנהגתו של רוטברג בקלנדיה (עטרות) שליד ירושלים. ישראלי ואחדים מהקבוצה בהם יוסף זלצמן, עלו לכנרת ב-2 בנובמבר 1913 (ב' בחשוון תרע"ד) וייסדו את קבוצת כנרת. בשנות ה-30 הנהיג ישראלי שיטות מודרניות של חקלאות אינטנסיבית ברפת ובמטעי בננות ותמרים.

ערב מלחמת העולם השנייה יזם ישראלי את הקמת פלוגת חי"ש בעמק הירדן ופיקד עליה. ב-1941 חש שאין די בכך והתנדב בעצמו לצבא הבריטי והוא בן 54 שנים.

עם שובו לארץ ישראל הקים את אוהלו, בית הארחה ומכללה להנצחת ברל כצנלסון.

לאחר קום המדינה נודע במאמרים שכתב בעיתון דבר שבהם הגיב באופן נוקב לתופעות בחברה ובמדינה. בנוסף כתב את ההיסטוריה של קבוצת כנרת ושל ההתיישבות והחקלאות בעמק הירדן.

ישראלי נספה באסון מעגן, בעת טקס לגילוי אנדרטה שהוקמה לזכרו של פרץ גולדשטיין, מצנחני היישוב שצנחו מעבר לקווי האויב הנאצי במלחמת העולם השנייה. נקבר בבית הקברות כנרת ועל מצבתו חקוק דקל. על שמו רחובות בחיפה, בגבעתיים, בחולון ובבת ים.

אשתו, חיה ישראלי, המשיכה לחיות בכנרת שנים רבות עם צאצאיה המכונים בכנרת "שבט הישראלים".

פרשת התמרים עריכה

 
מסע התמרים לעיראק, 1933
 
בן ציון ישראלי במפגש ב-1934 עם יהודים בכפר סינדור בכורדיסטן העיראקית
 
הדקל על מצבתו בבית הקברות כנרת
 
אנדרטה לבנציון ישראלי במטע "נאות בנציון" בקיבוץ אילות

כבר ב-1924 הביאה משלחת של מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בראשות יוסף ויץ חוטרי תמרים ממצרים לנטיעה במשקי עין חרוד, דגניה א', נהלל וכנרת [א]. רוב הנטיעות לא עלו יפה. ב-1933 יצא ישראלי לבדו לעיראק על מנת להביא חוטרים, בשליחות המשרד הארצישראלי בהנהלת ארתור רופין, שתיקצב את המסע ב-17 לירות. מדובר היה במבצע מסוכן וסודי כיוון שהמדינות שמרו על התמרים, שתוצרתם היוותה מרכיב חשוב בכלכלה המקומית, כעל אוצר לאומי.
החוטרים ניטעו ב"גן רחל" בכנרת [ב]. הגן שימש כמשתלה ל"אמהות", חוטרי תמרים, שהופצו בהתיישבות לאורך נהר הירדן עד סדום. על הצד המדעי של פיתוח ענף התמר הופקד ידידו של ישראלי, חתן פרס ישראל לחקלאות, שמואל סטולר. עוד שבע פעמים נסע בן ציון לעיראק, לאל עריש, לדלתה של הנילוס ולפרס על מנת להביא חוטרי תמרים לשתילה, תוך סיכון עצמי. נסיעתו האחרונה לפרס הייתה בשנת 1953, שנה לפני מותו.

תוך כדי מסעותיו בארצות המזרח נפגש עם קהילות יהודים. ולעיתים היה הראשון שהביא להם את בשורת התקומה היהודית הציונית בארץ ישראל. כך למשל קיים מכתב של הרב יוסף פתחי סחייק מבגדאד המביע את התפעלותו לאחר הפגישה עם החלוץ מארץ ישראל. בשנת 1934 הקדיש מסע שלם לפגישה עם קהילות יהודיות בעיראק ובכורדיסטן והגיע למוסול ולכירכוכ. עם חזרתו ארצה תבע את העלאת יהודי כורדיסטן ועיראק. במסעות אחרים ביקר את אנוסי משהד באיראן, שראו בו משיח.

ב-1938 סברו ראשי היישוב שלענף התמרים אין כל תוחלת כלכלית. הם התנגדו גם לפעולה לא חוקית של ייבוא חוטרים ממדינות שסירבו להעברתם באופן חוקי, כדי לא לסכן את השליחים או את הקהילות היהודיות במדינות אלה. ישראלי נותר בודד כמעט בדעתו לשמר ולפתח את הענף. יחד עם איש תנובה מנהלל, יהודה גרינקר, הבריחו לארץ 7,000 חוטרים מאל עריש שלחוף חצי האי סיני.

ב-1953 נסע ישראלי יחד עם איש נהלל, יאני אבידוב, לפרס במטרה להביא 30,000 חוטרים עבור ההתיישבות בערבה לפי בקשת שר הקיצוב דב יוסף. השניים הגיעו עד פקיסטן, אך נאלצו לחזור בשל החום הכבד. לאחר מותו של ישראלי המשיך אבידוב את המפעל. בשנות ה-60 נוסדה ליד אילות חוות איקלום דקלים בשם "נאות בנציון" לזכרו. במטע, השייך לקיבוץ אילות, ישנה אנדרטה לזכרו.

הנצחה עריכה

בקבוצת כנרת הוקם בשנת 1967 בנין ציבורי גדול הנקרא "בית בנציון". ”מגילת אבן-הפינה לבית בנציון, קבוצת כנרת, היום יום ששי י"ד בחשון תשכ"ד שנת חמשת אלפים שבע מאות עשרים וארבע ליצירה, השנה השש-עשרה למלחמת השחרור ולקימום מדינת ישראל, השנה החמשים ושש להתחדשות הישוב העברי במקומנו כנרת, שנת החמישים לקיום הקבוצה בה. יום זה זכינו בו להניח את אבן הפינה לבנין בית-עם אשר יקרא בית בנציון ירכז ויכנס תרבות והוי של בית-כנרת. יעמוד בית זה איתן יגביר הרעות, השמחה, הדעה והתעלות האדם, אמן אמן, הקבוצה”[2]

לקריאה נוספת עריכה

  • בן-ציון ישראלי, מועצת הסתדרות הפועלים החקלאית, קונטרס, י"ד, י"ג תשרי תר"ף, עמ' 29.
  • בן-ציון ישראלי, בנציון: כתבים ודברים, הוצאת עם עובד, תשט"ז
  • כנרת אלבום לציון יובלה של הקבוצה הוצאת קבוצת כנרת 1964.
  • מוקי צור, אהרן ישראלי, על שפת אגם סואן, בנציון וחיה ישראלי, עם עובד, תשמ"ה 1985
  • יאני אבידוב, עלילות עיראק, ספריה לעם - הוצאת עם עובד, תל אביב 1959
  • שמואל סטולר, מסעות בן ציון ישראלי, הוצאת ספרית השדה, תשי"ט
  • בן-ציון ישראלי, "בריתנו עם האדומה" בתוך הספר לזכרו של "יוסף זלצמן" מאיר מלמד (ליקט והביא לביה"ד), דוד זכאי (עורך), בהוצאת המרכז החקלאי וקבוצת כנרת, תשכ"ד, עמ' 9
  • שמואל סטולר, שיבת התמר לארץ ישראל: מסעות בנציון בעיראק, איראן ומצרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ז
  • נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך ב' (על חיה ישראלי), הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 129–135

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא בן-ציון ישראלי בוויקישיתוף

ביאורים עריכה

  1. ^ ריבוי התמרים נעשה על ידי הורדת חוטרים הצומחים מחלקו התחתון של עץ התמר
  2. ^ שהיה ידוע בטיב תמריו והתקיים עד 2016, אז נכרת

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "על חוף אגם סואן" עמ' 64.
  2. ^ כנרת עלון הקבוצה, 16 במרץ 1967.