פתיחת התפריט הראשי

היסטוריה של העיתונאות בארץ ישראל

יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: שפה עילגת ואי דיוקים היסטוריים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
עיתונים בישראל, 1949

העיתונאות העברית החלה לצמוח הרבה לפני קום המדינה במקומות בעולם בהם החלה להתפתח העיתונאות. לאומים רבים שאפו להקים לעצמם עיתון המבטא את רוח הקהילה. בין היתר, התפתחות עיתונים וכתבי עת הצביעו על שאיפה לעצמיות, חופש ביטוי והתארגנות הקהילה. העיתון היווה מקום לבטא דעות ומחשבות, ושימש בעיקרו תחליף לפורום הישן, אותה כיכר מרכזית שבה התנהלו החיים במרכזים הכלכליים והחברתיים. העיתונים שימשו בתחילה תוספת ומאוחר יותר תחליף לאותו פורום.

ניצניה של העיתונאות העברית בארץ ישראל פרחו כמעט 200 שנה אחרי שהעיתונאות העברית והיהודית התבססה באירופה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 נוסד העיתון "גאזטה דה אמסטרדם" על ידי יהודי העיר אמסטרדם, ונחשב לעיתון היהודי הראשון בעולם. הוא נכתב בלאדינו ויצא לאור כנראה בשנת 1675[1]. בעקבות גירוש ספרד היגרו יהודים רבים מספרד לאמסטרדם. רובם היו סוחרים ונוצר צורך בעיתון שישרת אותם בפרסום ידיעות מסחריות ומדיניות, במקביל יצא לאור העיתון היהודי נועד לאוכלוסיית האשכנזים באמסטרדם, "לציר שטאגישי קוראנט" (השליח של יום שלישי), שהופיע לראשונה ב-16 באוגוסט 1686, נכתב ביידיש בכתב רש"י[2] והתקיים שנה וחצי. שני העיתונים יועדו בעיקר לסוחרים, היו בהם גם ידיעות מדיניות, אך מרכזם היה מסחר וכלכלה.

במאה ה-19 התחילה הפריחה האמיתית של העיתונאות באירופה, הן משום ששכלולים טכנולוגיים אפשרו הדפסת העיתון ביתר קלות והן עקב התפתחות תנועתה השכלה. היהודים התערו יותר בקהילת מגוריהם ושאפו להיות מעודכנים בחדשות הכלליות. לכן העיתונים העבריים כללו ידיעות הקהילה היהודית וחדשות מסחר ומדיניות.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 התרחשה התפתחות מואצת של העיתונאות היהודית. אחת הסיבות לכך היא עלילות דמשק - עלילות דם שהותירו חותם עמוק על הקהילות היהודיות בעולם, החלה התנועה הציונית שהיה צורך להפיצה. כתבי עת בעברית יצאו לפני הופעת עיתונים. הראשון היה פרי עץ החיים, 1691 שהיה קובץ שאלות ותשובות תורני. ב-1856 יוצא לאור העיתון העברי הראשון במרכז אירופה - "המגיד", ולאחר 4 שנים ראה אור "המליץ" ושנה לאחריו "הצפירה"[3]. שבועונים שיצאו במקביל יוצקים את יסודות העברית שפורחת יותר מאוחר בא"י.

תולדות העיתונאות העברית בארץ ישראלעריכה

  • תקופה ראשונה: 1863-1864 - באותה השנה הופיעו שני עיתונים בירושלים.
  • תקופה שנייה: 1870-1914- הופעתו המחודשת של עיתון עברי בירושלים,
    העיתון נסגר בתחילת מלחמת העולם הראשונה כשהטורקים מצווים על סגירת העיתון.
  • תקופה שלישית: 1919-1948- סוף מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה.
 
מכבש דפוס שנרכש על ידי משה מונטיפיורי

תקופה ראשונהעריכה

 
יואל משה סלומון

התקופה הראשונה בישרה את ראשית העיתונאות בארץ ישראל, שני עיתונים נולדים: הלבנון וחבצלת:

  • "הלבנון" - נוסד כמקור פרנסה על ידי יואל משה סלומון ומיכל הכהן. הם שבו לירושלים לאחר שלמדו דפוס בגרמניה והקימו בית דפוס. בגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת בית הדפוס הם קיבלו שותף נוסף, יחיאל ברי"ל. על מנת ששלושתם יוכלו להתפרנס הם הוציאו את העיתון כמוצר נלווה לבית הדפוס. בעיתון היו מדורי מסחר, כלכלה וכו'.
  • "חבצלת" - קם לאחר כמה חודשים. בעליו ועורכיו היה ישראל ב"ק. הוא הוציא את העיתון כתגובה על הוצאת הלבנון, ומשום שבית הדפוס של סלומון היווה איום על בית הדפוס שלו. כותרת המשנה של חבצלת הבטיחה לקוראים שהעיתון ישמיע חדשות מ"ערי יהודא וחוצות ירושלים".

שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ועל כן התפתחה יריבות קשה ביניהם. ב-1864, לאחר שהופיע גיליון שני של הלבנון, אחרי שהייתה הלשנה שהלבנון כותב נגד הטורקים, התקבל צו של השלטונות הטורקים לסגור אותו.

הלבנון לא מת גם לאחר שהוא נסגר. אחד מעורכיו, יחיאל ברי"ל, המשיך להוציא אותו לאור בפריז. החבצלת קיבל רישיון מחודש להוציא את העיתון אחרי פסק זמן של 5 שנים ויצא כדו-שבועון. העיתון המשיך לצאת ברציפות עד 1911.

תקופה שנייהעריכה

השפה העברית לא הייתה נפוצה בא"י. העברית לא מתה והשימוש בה היה בעיקר בקריאה ולא כשפת דיבור. בן יהודה הוסיף נדבך בתחייתה כשפה מדוברת.

היקף הדפסות העיתונים גדל בשל גידול במספר הקוראים.

שנת 1881 נחשבת לנקודת ציון. בשנה הזו עולה לתודעה אליעזר בן-יהודה, הוא מצטרף תחילה למכללת חבצלת, ולאחר שלוש שנים הוא הצטרף לבית דפוס, שהוציא את עיתון "הצבי". לאחר מכן הוא רכש את הזכויות על העיתון, ורכש את הזכות להשתמש בשם.

ב-1884 בן יהודה החל להוציא את עיתונו העצמאי. העיתון שלו נקרא עיתון יומי אף כי יצא פעם אחת בשבוע- מה שמלמד על צורת הכתיבה ושימוש בביטויים חדשים. העיתון עבר גלגולים שונים ויצא כשבועון ולאחר מכן כיומון. ב-1896 הוציא בן יהודה את כתב העת השקפה שהחליף את הצבי בתקופה בה הוא נסגר זמנית (1908-1902)

אליעזר בן-יהודה שינה את העיתונות העברית בא"י. העיתונאות המודרנית במערב הייתה בעיקר עיתונאות פופולרית להמונים . אף כי היה מחיה השפה העברית, צריך היה הוא עדיין להתפרנס. לכן הפך את העיתון שלו לקצת "צהובון", . הוא הנהיג את השימוש בכותרות גדולות ובידיעות שערוריתיות, שעד אז היו במקום שולי וכן פרסם תרגומים לסיפורים שונים. בן יהודה עשה מהפכה ועתונו כבר לא היה עיתון לאנשים חושבים, לראייה- הכותרות השתרעו על כל העמוד הראשון. דוגמה לכותרת: "התבערה השלישית בירושלים", (את זה דיווח בנו, איתמר בן-אב"י.)

המהפכה בלטה במיוחד בכך שהוא הפך את הצבי לעיתון יומי, וב-1908, לפני מלחמת העולם הראשונה. וזאת לאחר 45 שנים שבירושלים הופיעו יומונים ושבועונים. תופעה זו הותירה את חותמה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

תקופה שלישיתעריכה

אף על פי שלפני מלחמת העולם הראשונה ראו אור בירושלים כמה עיתונים יומיים או יומיים למחצה, אחרי המלחמה החלה להתגבש העיתונאות העברית היומית. יצאו לאור יותר עיתונים הגיעו יותר עולים ולכן גדל קהל הצרכנים, והעתונות התחילה להיות יותר רצינית .

ראשון העיתונים שיצא לאור לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא עיתון הארץ, שהחל להופיע ב-1919, ותיק העיתונים בישראל. בהתחלה הוא הופיע בשם "חדשות הארץ", והודפס על ידי הצבא הבריטי. הדפסת העיתון החלה בירושלים ובשנת 1923 עברה הדפסת העיתון לתל אביב, ומאז מעבר זה מסמל את עסקי העיתונים בתל אביב.

זמן קצר לאחר הוצאת העיתון לאור יצא עיתון יומי נוסף- דואר היום, העורך שלו הוא איתמר בן-אב"י, שהיה הראשון שהכניס נורמות מערביות מסחריות לעתונות בארץ, והביא סגנון לוחמני וסנסציוני, הוא זה שהטביע את חותם הסנסציות בארץ. עד אז יצאו העיתונים רק בשעות הצהריים, וזאת מטעמים כלכליים. ודואר היום היה העיתון שהופץ לראשונה בשעות הבוקר.

ב-1925 החל לצאת העיתון דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, שאותו הוציאה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. העיתון יצא לאור עד שנת 1996 ותקופה ארוכה נחשב עיתונה של מפא"י, המפלגה השלטת באותם ימים. כעבור זמן מה כמעט לכל מפלגה היה עיתון. התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי הוציאה לאור עיתון שנקרא "העם", לאחר מכן "הירדן" ו"המשקיף". תנועת המזרחי הוציאה את הצופה החל מ-1937. תנועת השומר הצעיר הוציאה את "משמר" בשנת 1943 ובשנת 1948 עיתון זה שינה שמו ל"על המשמר" והיה לביטאונה של מפלגת מפ"ם שהוקמה אז.

עיתון בארץ ישראל בתקופה זו שלא היה עיתון מפלגתי היה עיתון מיוחד על אף שעורכו ובעליו העיתונאי אלכסנדר זאובר היה איש התנועה הרוויזיוניסטית. העיתון הגדיר את עצמו כבלתי מפלגתי ובלתי תלוי והיה בעיקרו עיתון שעסק ברכילות.

הקמת עיתוני הבוקר סללה את הדרך לעיתוני הערב. עיתוני הערב הראשונים ראו אור ב-1929, כתוצאה מכך מהדורת הצהריים נפגעת. עיתוני הערב היו מעין תוספות לעיתוני הבוקר.

אחד הכשלונות של עיתוני הבוקר היה חוסר היכולת להתמודד עם עיתוני הערב. הבולט בין עיתוני הערב היה "ידיעות אחרונות",

באותה תקופה יצקו את היסודות לשלושה מאפיינים שהותירו חותמם על העיתונאות הישראלית:

  1. פריחת עיתונאות מפלגתית המשמשת כלי פוליטי שלא למטרת רווח כספי.
  2. התגייסות קולקטיבית מרצון של עיתונים ועיתונאים למאמץ הלאומי של התבססות המדינה. עיתונים היו מגויסים מרצון לכל מה שקשור בהקמת מדינה ציונית יהודית שלא כמו היום כאשר העיתונים מבקרים את השלטון ונחשבים כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה. לפני קום המדינה לא היו "מכבסים את הכביסה המלוכלכת" בציבור ואחרי קום המדינה היו מפחדים לספר רעות על המדינה, ושמרו על תדמיתה.
  3. אימוץ דפוסי עבודה עתונאיים שמקורה בעיתונאות היהודית במזרח אירופה ובמערבה. דוגמה: העיתון של איתמר בן-אב"י שאימוץ דפוסי עבודה מחו"ל.

העיתונאות הכתובה במדינת ישראלעריכה

החל מקום המדינה היו ניסיונות רבים להוציא עיתונים יומיים חדשים. הוותיק מביניהם הוא "ידיעות אחרונות" שהחל להופיע ב-1939 והיה לעיתון הנפוץ ביותר במדינה. עד 2010 עת התחיל לצאת "ישראל היום". ב-1948 עבר העיתון משבר גדול. קבוצת עיתונאים בראשות עזריאל קרליבך פרשה מ"ידיעות אחרונות" והקימה את "ידיעות מעריב" שהפך מאוחר יותר לעיתון "מעריב". משך כ-20 שנה היה "מעריב" לעיתון הנפוץ במדינה. רק ב-1967, בזמן תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, כאשר "ידיעות אחרונות" חולק חינם למגויסים, חזר לגדולתו. בשנות ה-80, אז נוצר פער מרשים בין שני העיתונים. כיום כמות התפוצה של ידיעות אחרונות היא פי כמה מ"מעריב".

רבים מהעיתונים שבקו חיים במרוצת השנים:

  • "הבוקר" - עיתונם של הציונים הכלליים, שהחל להופיע בשנת 1934 בעריכתו של יוסף הפטמן, ונסגר סופית בשנת 1965, לאחר כשלושים שנות פעילות.
  • "דבר" - עיתון פועלי א"י שהיה עיתונה של ההסתדרות הכללית, שהיה ביטאונה של מפא"י יצא בשנת 1925 והיה שופרה של מפלגת השלטון. אחרי המהפך בשנת 1977 התחיל העיתון לדעוך עד לסגירתו בשנת 1996.
  • "על המשמר"- נוסד בשנת 1948 והיה לביטאונה של מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) שנוצרה מאיחוד בין השומר הצעיר לאחדות העבודה. משך שנים היה מתח בין שני הפלגים, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד שהגיע לשיאו בעמדה כלפי ברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה. היה זה עיתון שהרבה לעסוק בפוליטיקה ואף היה לעיתון האופוזיציה והעביר ביקורת נוקבת על הממשלה. בשנת 1985 נסגר.
  • "חדשות" - יצא בשנת 1984 בפורמט צעיר ושונה מהעיתונים שהיו אז בארץ. היו בו הרבה תמונות צבעוניות, ידיעות סנסציוניות ושפה צעירה וקולחת. זמן קצר לאחר הופעת העיתון, הוא נקלע לשערוריה גדולה כאשר פרסם בניגוד להוראת הצנזורה את תמונת המחבלים החיים שפגעו בקו 300. העיתון נסגר לשלושה ימים וקנה לו שם של אנטי ממסדי. העיתון נסגר בשנת 1993.

לעומת העיתונים שנסגרו החלו להופיע עיתונים חדשים בשנים האחרונות:

  • ישראל היום - החל להופיע בשנת 2007. בתחילה עיתון זה חולק חינם בתחנות הרכבת ומאוחר יותר החלו לחלקו בשעות הבוקר המוקדמות לבתים. העיתון בבעלות המליונר שלדון אדלסון ונוקט קו תמיכה בולט בראש הממשלה בנימין נתניהו.
  • יתד נאמן - והחל להופיע בשנת 1985 ופונה לציבור החרדי הליטאי ומזוהה עם מפלגת דגל התורה.
  • המבשר - החל להופיע בשנת 2009 כעיתון יומי הפונה לציבור החרדי המזוהה עם אגודת ישראל.

השינויים בעיתונות במרוצת שנות המדינהעריכה

בימי המנדט הבריטי רובה של העיתונות העברית הייתה עיתונות מפלגתית. עיתונות זו כמעט נעלמה לחלוטין ממפת התקשורת בימינו למעט העיתונות החרדית. הציבור מעוניין פחות לקרוא עיתון מפלגה, ויותר עיתון רב תחומי, בעל דעות מגוונות וחופשי.

העיתונאות המפלגתית נעלמה בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת והותירה שוק עיתונות מסחרי. בתחילה נחשבו העיתונים המפלגתיים לבעלי חוסן כלכלי גדול יותר בגלל הגופים העומדים מאחריהם. דבר שהתברר לאו דווקא כנכון. העתונות הפרטית -"הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו-"ישראל היום" נמצאים בבעלות גופים כלכליים גדולים שמשתמשים בעיתון לצורכיהם. המציאות החדשה בישראל הבליטה את המתח בין בעלי העיתון שרוצים להרוויח כסף מצד אחד, ועיתונאים ועורכים שראו עצמם כאחראים לדיווחי אמת וחשיפת פרשיות.

גישת העורכים והעיתונים מתבססת על כך שהעיתונאות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. כל עיתונאי מחזיק בדעה שיש לו תפקיד עיתונאי חשוב, והוא הרשות הרביעית, שבה אין אינטרסים סמויים. גם בית המשפט העליון רואה חשיבות עליונה בקיום עיתונות והכיר בתפקיד העיתונות - "קיימים גורמי בקרה נוספים מחוץ למסגרת".

תקנון האתיקה המקצועית של עיתונאות ישראל אומר שעיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונאות ולזכות הציבור לדעת, הם מגישים לציבור שירות מקצועי ופרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

בשנות ה-90 נכנסו בעלי העיתונים גם לתחומי תקשורת אחרים כמו פרסום, מוזיקה, מחשבים ועוד. בשנים האחרונות הם נכנסו גם לעסקי הכבלים והשירות האלקטרוני, מה שגרם להם להיות בעלי אינטרסים נוספים, שיכול להוביל לניגוד אינטרסים .

תופעה נוספת שמתרחשת עם השנים היא היעלמות עיתוני הערב. שני העיתונים שעדיין זכו לכינוי עיתוני ערב הופצו בעבר בצהריים. עם הזמן גברה התחרות מול עיתון "הארץ", שהוא עיתון בוקר, וגם העיתונים האלה החלו להדפיס העיתון בלילה, וכך נהפכו כולם לעיתוני בוקר.

גם העיתון חדשות, שהופיע בשעות הבוקר, נתן דחיפה להפיכת כל העיתונים לעיתוני בוקר.

העיתונאות בחברה הדתית-חרדיתעריכה

במגזר החרדי ובמידה פחותה במגזר הדתי לאומי המשיכה העיתונאות המפלגתית לשגשג.

כך לדוגמה, בטאונה של אגודת ישראל "המודיע" מופיע ברציפות מאז 1950 ואף המפלגות החרדיות החדשות הקפידו לפתוח עיתונים משלהן ששימש כשופר להשקפות מנהיגיהן: דגל התורה הקימה את "יתד נאמן", הקבוצות החסידיות הקטנות הקימו את המבשר וש"ס את "יום ליום". עיתונאות זו לא מוגבלת למפלגות הרשמיות בלבד וקבוצות משנה שונות, בעיקר חצרות חסידיות, מוציאות ביטאונים משלהן כגון "המחנה החרדי" של חסידות בעלז וכפר חב"ד ומתחרהו בית משיח של חסידות חב"ד.

עם זאת, החל משנות ה-80 החלו גם להופיע עיתונים בלתי מפלגתיים כמו "משפחה" ו"בקהילה".

במגזר הדתי לאומי בלט עיתון "הצופה" שנוסד ב-1937 ושייך לתנועת המזרחי על גלגוליה עד מכירתה לגורמים פרטיים ב-2003. כיום אוחד העיתון בתוך מקור ראשון.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • גליה ירדני. העיתונות העברית בארץ-ישראל בשנים 1863 - 1904, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.
  • שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, (1973) - לקט מהעיתונות העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
  • מנוחה גלבוע, לקסיקון העתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, הוצאת מוסד ביאליק.
  • פרופ' זהר שביט (עורך), תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה - בנייתה של תרבות עברית, 1998, הוצאת מוסד ביאליק.
  • במחלוקת: 60 עימותים שהסעירו את המדינה, עורך: אבי כצמן. הוצאת עם עובד, אוסף מיתר והחברה ההיסטורית הישראלית, 2008.
  • עוזי אלידע, העולם בצהוב : לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית (מ'הצבי' ל'האור' 1884–1914), הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גאזטה דה אמסטרדם, העין השביעית (בhe-IL)
  2. ^ ישראל ברטל:,מבשר ומודיע לאיש יהודי ' : העיתונות היהודית כאפיק של חידוש, קתדרה 71 מרץ 1994
  3. ^ נורית גוברין, כתבי העת העבריים אז והיום, http://www.yekum.org/2017/09/כתבי-העת-העבריים-אז-והיום-פרופסור-נורי