פתיחת התפריט הראשי
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דְּדָן (גם: דְדָנֶה) היה שבט קדום המיוחס לאחד מצאצאי אברהם וקטורה[1], וכן עיר בהרי אדום.

שטחי שליטת האדומים

מקור השםעריכה

בשפה האכדית פירוש השמות "ditānu"-"didānu" :שור הבר, תאו, ביזון. ופירוש המילה "dātnu" - חזק, הרואי[2]. בתנ"ך משמעות השם דדן היא "ארץ נמוכה".

בתנ"ךעריכה

השבט והעיר נזכרים מספר פעמים בספרי הנביאים, בנבואות על חורבן אדום:

כך, בספר ירמיהו מובא: "וְאֶת דְּדָן וְאֶת תֵּימָא וְאֶת בּוּז וְאֵת כָּל קְצוּצֵי פֵאָה"[3], וכן: "נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו"[4];

וכך, מובא בספר יחזקאל: "וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ"[5], וכן: "בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן והובנים (וְהָבְנִים) הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ ... דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְּבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה"[6].

במחקרעריכה

ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ג' מספק פרטים לגבי צאצאי דדן : "וּבְנֵי דְדָן, הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים". בפסוק המקביל שבדברי הימים א א, ל"ג - בני דדן נפקדים מרשימת היוחסין התנכית.

דדן נזכר בכתובות מדרום ערב, שזמנן מהמאה ז' לפנה"ס ואילך, וכן בכתובות שנתגלו בנווה המדבר אל-עולה, בצפון מערב חצי האי ערב, המזוהה עם שם המקום דדן. דדן הייתה תחנת מסחר חשובה בצפונה של דרך המסחר שהוליכה מדרום ערב צפונה למסופוטמיה ולאזור הסורי-ארץ ישראלי, במאה השישית לפנה"ס ידעו שבטי הדדנים התקפות חוזרות ונשנות של שבטי ערבים נוודים ולא ממושטרים על מושבות המסחר הממוסדות יחסית של הדדנים .קראו בכותר - עולם התנ"ך - ישעיה, kotar.cet.ac.il

השם דדן מופיע באוגריתית כשמו של אחד צאצאי המלוכה של אוגרית ואשור, שנות מלוכתו של "דידנו" - (2296 - 2309 לפנה"ס) והוא מופיע כמלך התשיעי מתוך שושלת של 'שבעה-עשר מלכים שוכני אוהלים" ,על פי הכתוב אב קדמון זה הפך לישות אלוהית, ולמעשה לאפונים, מלך זה מהווה את החולייה המקשרת לשושלות המלכים הבבליתאשורית, והאוגרית.

השמות "didanu" - ditānu" מופיעים כשמו של השבט שחי בצדה המערבי של מסופוטמיה שבט זה מוזכר לראשונה בסוף האלף השלישי לפנה"ס, במהלך האלף השני שם זה מתחיל להופיע כשם פרטי, ניתן למצוא שמות אלה "דיטנו"("דיטני") ברשימות השושלת הראשונה כשמות של שבטים בבבל שנקראו:

  • "אמידיתנה" - ראש-דיטני. (ראש השבט דיטני)
  • "סמסודיטנה" -שמש-דיטנו (שמש השבט דיטנו).

מן הממצאים הארכאולוגיים עולה שפולחן דדן - דֹּתן היה קשור בפולחן המתים (1.161 [KTU[2) של האבות הקדמונים משושלת המלוכה, שנקראו "הרפאים של הארץ" או "הכינוס של דדן". במהלך הטקס הפולחני חברי הכת קוראים בשמו של המלך המת כדי שייעתר ויקבל את מנחתם, ובתמורה על רוח המלך המת להגן על המלך החי ועל עירו. בשירה אוגריתית - (אגדת כרת) ניתן למצוא מאפייני פולחן הדומים לפולחן המלך דידנו. לאחר שקבל את ברכת האלוהות, נאמר על מלך קרת שבשעה שהובטח לו הצאצא שייחל לו או אז הגיע עד למדרגה (הרוחנית) של אותו כינוס מיתי של דידן .K. Spronk, Dedan דתן, Dictionary of Deities and Demons in the Bible Online

"דדן" ו"דודנים" נזכרים גם בכתובות מן המאות ה-7 עד ה-4 לפני הספירה שנמצאו בערב הדרומית, וכן בכתובות שנמצאו בוואדי אל קרא שבצפון ערב, ולפי אחת הסברות מקור השבט היה באזור תימא[7]. יוסף בן מתתיהו הזכיר את "דדן" כבנו של "שוח", אף הוא מבני קטורה[8].

אונקלוס מתרגם : "ובני דדן הווין למשירין ולשכונין ולנגוון" תרגום אונקלוס מנוקד - בראשית פרק כה, www.mechon-mamre.org , כלומר : למחנות, לאוהלים ולמושבות .

תרגום יונתן גורס: "ובני דדן הוו תגרין ואמפורין ורישי אומין", משמע: תגרים וסוחרים וראשי שבטים, עיסוקים שאכן הלמו את משלח ידם של המדיינים.

אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה), ציין כי המדובר בעיר השוכנת בהרי אדום, כארבעה מילים צפונית לפינון[9].

לפי המידע שמסר אוסביוס, מוצע כיום לזהות את העיר הקדומה עם הכפר דאנא שבהרי אדום, כ־12 ק"מ צפונית מזרחית לח'רבת פינאן, המזוהה עם פינון המקראית; זאת, כאשר כפר זה נזכר במקורות ערביים קדומים בשם דידאן[10]. זיהוי זה הוצע כבר במאה ה-19 על ידי החוקר יהוסף שוורץ[11].

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ג'.
  2. ^ The Assyrian Dictionary, אוניברסיטת שיקאגו
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק כ"ג.
  4. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוק ח'.
  5. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ג.
  6. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ז, פסוקים ט"ו-כ'.
  7. ^ אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ב', 625-626.
  8. ^ קדמוניות היהודים א, טו, א.
  9. ^ אונומסטיקון, 80, שורה 14.
  10. ^ י' אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת יד יצחק בן-צבי והאקדמיה ללשון העברית, 282-287.
  11. ^ תבואות הארץ, תר"ה, דף קיא ע"ב, לונץ, עמ' רמז.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.