דיופלוסטון של אלכסנדריה

בית כנסת גדול באלכסנדריה, מצרים, בתקופת בית המקדש השני וגם לאחר חורבן הבית השני (בשנת 70), עד הריסתו והרג הקהילה בעת דיכוי מרד התפוצות (בשנים 115

דּיוֹפְּלוּסְטוֹן של אלכסנדריאיוונית: διπλόστοον או διπλόστωον[1]) היה בית כנסת גדול באלכסנדריה, מצרים, בתקופת בית המקדש השני וגם לאחר חורבן הבית השני (בשנת 70), עד הריסתו והרג הקהילה בעת דיכוי מרד התפוצות (בשנים 115–117).

דיופלוסטון של אלכסנדריה
(מקורות עיקריים)
ברייתא תוספתא סוכה ד ו; אסתר רבה פתיחתא ג
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד ב'
תלמוד ירושלמי תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א' (דפוס וילנא: דף כ"ג, עמוד א')
שולחן ערוך שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכ"ד, סעיף ח'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כבודן של ישראל

עריכה

במקורות השונים בחז"ל מופיע בית הכנסת כשיא הפאר וההדר של עם ישראל.

תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל.

הסופר היהודי פילון האלכסנדרוני (חי במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספה"נ) ככל הנראה מתייחס לבית הכנסת הזה בחיבורו "המשלחת לגאיוס",[2] בתיאורו את הפרעות נגד יהודי אלכסנדריה בשנת 38 לספה"נ (אנ'), בימי גזירת הצלם של הקיסר הרומי גאיוס קליגולה: "הואיל והיו בתי תפילה שלא יכלו להורסם או לשורפם, משום שהמוני יהודים רבים חיו בסביבתם, התנכלו להם בדרך שונה, על-ידי שחללו בהם את חוקינו ומנהגינו. בכולם הציבו את האיקוניות של גאיוס; ובגדול והמפואר שבהם הציבו צלם ארד של אדם הנוהג במרכבה וארבעה סוסים".[3]

חורבנו של בית הכנסת במהלך מרד התפוצות נתפס כסמל בתלמוד הירושלמי עד כדי האמירה: ”באותה השעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד”.[4]

מבנה בית הכנסת

עריכה

המבנה היה אולם גדול, שכלל כמה אלמנטים עיצוביים:

  • האולם הוקף בשתי שורות כפולות של עמודים, בלשון חז"ל "סטיו לפנים מסטיו". על שמם נקרא בית הכנסת דיופלוסטון, שכן 'דיו' משמעו שניים, ו'סטון' פירושו סטיו. תיאור נוסף המובא במקורות שלמעשה מתאר את אותו המבנה הוא "כמין בסילקי גדולה", סגנון בנייה עתיק.[1]
  • באמצעיתו הייתה בימת עץ, עליה עמד 'חזן הכנסת' (השמש). לפי חלק מכתבי היד הייתה זו בימה מזהב.[5]
  • בבית הכנסת היו 71 כיסאות עשויים מזהב, שהיו זכר למושבי הסנהדרין. בחלק מהמקורות כתוב שהיה משובצים באבנים יקרות, כמו מושביהם של הסנהדרין בתקופת שלמה.
  • תכולה: שטח האולם היה עצום בגודלו. חז"ל משתמשים בביטויים הגדולים ביותר כדי לתאר את תכולתו, לפיהם בזמני שיא הכיל 1,200,000 או 60,000 איש (תלוי בגרסאות בגמרא). מקור נוסף ל-1.2 מיליון מופיע בתלמוד הבבלי, מסכת גיטין, שם מופיע שנרצחו באלכסנדריה "ששים רבוא על ששים רבוא, כפליים כיוצאי מצרים".[6] עם זאת, מקובל על פרשני האגדה[7] כי אין אלו ביטויים מספריים מדויקים, אלא לשון גוזמה של חז"ל באגדה, אך עצם ההתבטאות במונחים אלו מוכיחה שהיה זה אולם עצום.
  • הישיבה בבית הכנסת הייתה מחולקת לפי המקצועות. החייטים ישבו במרוכז, הנפחים, הצורפים וכן הלאה. בצורה זו, גם איש זר שנקלע לעיר מצא עד מהרה את מקומו בין חבריו למקצוע.
  • על פי דברי הירושלמי, יש המסבירים שהייתה עזרת נשים עליונה, קומה מעל.[8]

נח חכם[9] מונה את התומכים באמינות התיאור למרות לשון הגוזמה שמופיעה בכמה תיאורים, ביניהם יהושע גוטמן וישראל לוין. לעומתם הוא מביא את סטיבן פיין שהאריך להשוות בין תיאורי בית הכנסת לתיאורי המקדש והלשון שבה נקט התנא רבי יהודה, מה שלדעתו מהווה אמצעי ספרותי להגדיל את חשיבות בתי הכנסת לרמת מקדש מעט, ולא תיאור ממשי. חכם עצמו סובר שרבי יהודה באמצעי זה מתאר מרכז יהודי גלותי ומעודד את קיומו, במקביל למרכז הארץ ישראלי.

משמעות הלכתית

עריכה

בשל גודלו העצום, לא יכלו לשמוע את שליח הציבור בכל שטח בית הכנסת. בשל כך היה עומד השמש על הבימה האמצעית, וכשהגיע שליח הציבור לסיום ברכה היה מניף 'סודרין', סימן לכולם שיענו אמן.

פוסקי ההלכה דנים כיצד ענו אמן על ברכה שלא שמעו, שכן היא נחשבת אמן יתומה. יש שהסבירו כי האיסור על עניית אמן יתומה היא רק בברכה שיוצאים בה ידי חובה, כמו תפילה, ובבית הכנסת הייתה הנפת סודרין רק על ברכות אחרות, כמו ברכות התורה.[10] אחרים מסבירים שאכן היו עונים בצורה זו גם על ברכות התפילה, מכיוון שהם ידעו איזה ברכה מברך כעת שליח הציבור, לפי סדר התפילה, ומספיקה הידיעה גם ללא שמיעה מפורשת.[11]

סופה של הקהילה

עריכה

על פי המסופר בחז"ל,[12] בא אחד הקיסרים[13] לכבוש את אלכסנדריה, דרכו למצרים התקצרה לכדי מחצית – במקום עשרת ימי הפלגה הספיקו חמישה ימים. בכניסתו לבית הכנסת שמע שקוראים בתורה את הפסוק: ”ישא ה' עליך גוי מרחוק... כאשר ידאה הנשר”,[14] והוא ראה בזה סימן מן השמים, שהוא הנשר שהקדים להגיע ועליו להורגם. לפי נח חכם[9] הנשר אינו רק דימוי למהירות ההגעה, אלא גם לסמל הלגיון הרומי.

חז"ל בשלושת המקורות מסבירים מדוע נענשו, משום שעברו על איסור חזרה למצרים. בירושלמי ובמדרש מופיע גם סיפור העלילה שבעקבותיה בא טראיאנוס על יהודי אלכסנדריה. בנו של הקיסר נולד בתשעה באב בו היהודים מתאבלים, ובחנוכה נפטר. לאחר התלבטות ודיון החליטו היהודים להדליק נרות בסתר, על אף שזה יכול להתפרש כשמחה למותו של בן הקיסר. קבוצת מלשינים הלשינה על היהודים לאשתו של הקיסר, שדרבנה את בעלה להלחם בהם.

זהות הכובש

עריכה

במדרש האגדה אסתר רבה מופיע שזהו "טרכינוס שחיק עצמות",[15] ובירושלמי נכתב "טרוגיינוס הרשע",[4] הכוונה לקיסר הרומאי טראיאנוס (קיסר בשנים 98–117), שדיכא את מרד התפוצות.

בתלמוד הבבלי, מסכת סוכה לעומת זאת, כתוב כי המלך שהרגם הוא "אלכסנדרוס מוקדן" (כבש את מצרים בשנת 332 לפנה"ס), אך רבים מערערים על הגרסה הזו בגמרא. רבי יצחק אברבנאל[16] מוחק את המילה "מוקדון", ומציין שכוונת הגמרא לאלכסנדרוס מלך רומי, שחי כמאה וחמישים שנה לאחר החורבן [דרושה הבהרה]. הוא מסתייע לדבריו מהטענה כי אלכסנדר מוקדון חי בתחילת תקופת בית המקדש השני, ועל שמו נקראה העיר 'אלכסנדריה'. גם בספר 'ערוך לנר' כותב שהמילים 'אלכסנדרוס מוקדון' הם טעות סופר, ובמקומם יש לגרוס "טרגיינוס", וכפי גרסת הירושלמי. הגאון מווילנה גורס "טרכינוס", כגרסת המדרש.[17]

בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב' המדברת על אותו אירוע, מופיעה גרסה שלישית, "אדריינוס" (קיסר רומא בשנים 117–138), אולם גם שם המגיהים מציינים שזו טעות סופר, ומתקנים לטראיאנוס או אלכסנדר.

ראו גם

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, סוכה, ד, 17, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
  2. ^ על פי שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, סוכה, ד, ו ונוספים, כגון: אריה כשר, תרגום "המשלחת לגאיוס", בתוך כתבי פילון האלכסנדרוני בעריכת סוזן דניאל-נטף, כרך ראשון, עמ' 88, הערה 177: "זכרו של בית הכנסת הגדול באלכסנדריה נשתמר גם במסורת התלמוד".
  3. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, 134 (תרגום אריה כשר).
  4. ^ 1 2 תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א' (דפוס וילנא: דף כ"ג, עמוד א')
  5. ^ כתב יד ב' בבבלי, וכן בכד הקמח; אך גירסתם יחידאית ושונה משאר המקורות; ראו ליברמן על התוספתא
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'
  7. ^ ראו למשל רשימה במקורות האגדה סגנונה ודרכיה, באתר "רציו", בפיסקה "מדות ומספרים"
  8. ^ כך מצדד ליברמן, על פי דברי רמא"ש, בית תלמוד של ווייס, ח"ד, עמוד 200, באתר היברובוקס
  9. ^ 1 2 נח חכם, "מהדר לקלון: על חורבנה של יהדות מצרים בספרות חז"ל", תרביץ כרך ע"ב, תשס"ג (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה) [דרושה הבהרה]
  10. ^ ספר הערוך, ערך אמן, מוכיח מתלמוד ירושלמי במסכת סוכה, פרק ה', הלכה א'
  11. ^ תוספות, מסכת סוכה, דף נ"ב, עמוד א', ד"ה וכיון
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א' (דפוס וילנא: דף כ"ג, עמוד א'); אסתר רבה פתיחתא ג
  13. ^ זהותו משתנה במקורות השונים ובגרסאות שונות
  14. ^ דברים, כ"ח, מ"ט.
  15. ^ אסתר רבה פתיחתא ג
  16. ^ בהקדמה לספר מלכים
  17. ^ ראה כאן לדיון נוסף ומגיהים נוספים שהולכים בשיטתו