ויקיפדיה

בר מצרא

אדם שהקרקע שלו סמוכה לגדר של קרקע חברו. מושג בדיני שכנים במשפט העברי.
(הופנה מהדף דינא דבר מצרא)

דין בר מצרא, בדיני שכנים במשפט העברי, הוא אדם שהקרקע שלו סמוכה לקרקע חברו. על פי ההלכה אם אדם מוכר את אדמתו תינתן זכות הקדימה ברכישה לשכן, המכונה 'בר מצרא'.[1]

טעמו של דין זה הוא בעובדה שקניית קרקע סמוכה משתלמת לשכן. אילולי דין זה, היה השכן נאלץ לקנות קרקע רחוקה ולפצל את אדמותיו. לבעל הקרקע המקורי אין כל הפסד למכור דווקא לשכנו, ולכן ההלכה כופה זאת עליו.

דינו של 'בר מצרא' הוא תקנת חכמים לפנים משורת הדין, והוא מבוסס על הפסוק ”ועשית הישר והטוב בעיני ה'” (ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ח). הוראה כללית זו מלמדת שעל האדם לנהוג בדרכים טובות ומועילות בכל דרכיו. בהקשר זה, עליו להיטיב עם שכנו בעת המכירה ולהציע לו את הקרקע, בעוד הוא אינו מפסיד מכך.

פרטי הדין עריכה

דין זה מתקיים בנכסי דלא ניידי - קרקעות, בתים ומבנים אחרים.[1]

אם בעל הקרקע מתעלם מזכות הקדימה של השכן ומוכר את הקרקע לאחר, יכול עדיין השכן לממש את זכותו, כלומר - לשלם לבעל הקרקע המקורי, ולסלק את הקונה האחר.

תנאי לזכות הקדימה של השכן, הוא המכירה בתנאי שוק. אם השכן מציע מחיר נמוך יותר, ובעל הקרקע יפסיד מהעסקה - מותר לבעל הקרקע להעדיף את הקונה הזר. בנוסף, אם בעל הקרקע מעוניין לתת אותה במתנה לאחר, אין לשכן זכות לעכב את ההעברה.

מקור הדין וטעמו עריכה

בעל קרקע המעוניין למכור את הקרקע שברשותו, חכמים מחייבים למכרה לשכן הסמוך לה והמעוניין בה, ולא לצד שלישי שאינו סמוך לקרקע. "מיצר" הוא גבול; "המצרנים" הם בעלי השדות הגובלים בשטח אותו רוצה הבעלים למכור. "לוקח" הוא צד שלישי המבקש לרכוש את הקרקע על חשבון המצרן. טענת בר מצרא קיימת רק אם המצרנים אכן רוצים לקנות את השדה העומד למכירה. אם אינם רוצים, הלוקח קונה אותה והוא בעליה.[2]

מקורו של דין בר מצרא הוא תקנת חכמים. מקור ההשראה של הדין הוא באזהרת התורה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ח). הוראה כללית זו מלמדת שעל האדם לנהוג בדרכים טובות ומועילות בכל אשר הוא עושה, וחכמים כללו תחתיה את דין בר מצרא. דין בר מצרא מוזכר לראשונה בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח, עמוד א'):

אמר רב יהודה אמר רב: האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי [= המחזיק (בקרקע) בין אחים ובין שותפים] – חציפא הוי, סולקי – לא מסלקינן ליה [= חצוף הוא, (אבל) לסלק – אין מסלקים אותו]. ורב נחמן אמר: נמי מסלקינן [= אף מסלקים אותו], ואי משום דינא דבר מצרא – לא מסלקינן ליה [= לא מסלקים אותו]. נהרדעי אמרי: אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה, משום שנאמר ועשית הישר והטוב בעיני ה'.

לדעת רב יהודה בעלים של קרקע הנמצאת בין קרקעות של אחים או שותפים, ראוי שימכור את הקרקע לאחים או שותפים אלה ולא לצד ג'. אם מוכר את הקרקע לצד ג' ולא להם הוא אמנם נקרא "חצוף", אבל לא מסלקים אותו מהקרקע. לפי רב יהודה, מבחינה משפטית, אין זכות קדימה לאחים או לשותפים על פני קונה צד ג'.[3] רב נחמן חולק על כך, ולדעתו בית הדין מסלק את בעל הקרקע האמור, תוך מתן פיצוי כספי. לדעתו במקרה זה יש לאחים או לשותפים זכות קדימה משפטית.

עם זאת, לבר מצרא (=שָכֵן שאינו אח או שותף) אין זכות קדימה משפטית על-פני צד ג'.

לחכמי נהרדעא עמדה אחרת, ולפיה גם לבר מצרא (=שכן שאינו אח או שותף) יש זכות קדימה, מכוח "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". לדעת חכמי נהרדעא לשכן, בהשוואה לאדם אחר, יש ערך מוסף בבעלות על הקרקע העומדת למכירה, משום שהשדות שלו סמוכים אליה, ותהיה לו תועלת רבה מחיבור בין החלקות. לכן, "הישר והטוב" מחייב להעדיף אותו כקונה.

ראשונים נחלקו בשאלת תוקפו של דין בר מצרא: רש"י[4] וה"עיטור"[5] סבורים שישנה מחלוקת עקרונית בין האמוראים הנזכרים, בשאלה האם חל דין בר מצרא. ברם, רוב הראשונים סוברים שאין מחלוקת בעיקר הדין של בר מצרא והכל מודים בו. חלק מהראשונים אף סבורים שכיוון שדין בר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב, הרי שהוא קרוב למצוות עשה מן התורה.

טעם הדין נעוץ בכך שקניית קרקע מצרנית סמוכה משתלמת לשכן, ומאפשרת לו רצף קרקעות מבלי שיפצל את נחלתו. במקביל, לבעל הקרקע אין כל הפסד ממכירת הקרקע דווקא לשכנו.

בבבל בתקופת האמוראים היו שטחים נרחבים של קרקע מעובדת, והיא שימשה רקע מתאים להתפתחותם של דינים אלו.[6]

היקף תחולת הדין עריכה

הדיון התלמודי בדין בר מצרא עוסק במקרקעין. בתלמוד אין מקור בו חל דין בר מצרא על נכסים שאינם מקרקעין. בתקופת הראשונים, עם המעבר מן הכפר אל העיר (עיור), החל דיון מחודש בנושא. לשיטת הרי"ף, במקרה שבו יצירת רצף בין בתים סמוכים אפשרית ופשוטה לביצוע – יחול דין בר מצרא גם לגבי בתים. רבנו חננאל, רש"י, הרמב"ם, הרשב"א וריב"ש הולכים בדרכו זו של הרי"ף.[7] רבנו תם חולק על כך, ולשיטתו דין מצרנות חל דווקא במקרקעין, וביחס לחלקות שיש אפשרות לעבד את שתיהן כאחת.[8] הוא מסתמך על סייג תלמודי לפיו דין בר מצרא לא חל על שדות שבאמצעם מצוי סלע או דקל, הקוטעים את הרצף שלהם: ”אפסיק משוניתא או רכבא דדיקלא חזינא אם יכול להכניס בה אפילו תלם אחד אית בה משום דינא דבר מצרא ואי לא לית בה משום דינא דבר מצרא” (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח, עמוד ב') מסייג זה לומד רבנו תם שדין בר מצרא הוא דווקני, ואם תחולתו מוגבלת לשדות מסוימים, ודאי יש להגבילה לשדות בלבד, למעט בתים.[9] הרמ"ה מגביל אף הוא את דין המצרנות לשדות בלבד. לדבריו, הדין אינו חל על בתים משום שלצורך תחולתו נדרשת רציפות גאוגרפית, ורציפות כזו אינה קיימת בין בתים שונים בעת המכירה.[10]

שולחן ערוך פוסק שדין 'בר מצרא' מתקיים בכל נכסי דלא ניידי – הן בקרקעות, והן בבתים וכיוצא באלה: "בכל הקרקעות שבעולם יש דין מצרנות, אבל במיטלטלין ועבדים אין דין מצרנות, ומחובר לקרקע כקרקע ויש בן דין מצרנות".[11]

הצדדים לעסקה עריכה

המוכר עריכה

המוכר הוא בעל המקרקעין עליהם מתחרים הלוקח והמצרן. אין חובה שבעל המקרקעין עצמו יהיה זה שיבצע את המכר, ואפשר שיעשה זאת גם על ידי שליח או אפילו באמצעות בי"ד, בכל אלה עדיין יחול דין בר מצרא.

באשר לזהותם של הלוקח והמצרן ישנם חילוקים רבים ושונים, המשפיעים על היקפו של דין בר מצרא ועל מדרג הקדימויות בין קונים שונים. ברם, לזהותו של המוכר כמעט שאין חשיבות, וכבעל המקרקעין וכיוזם העסקה, הוא נהנה באופן טבעי ממעמד מועדף ומיכולת השליטה המרבית על העסקה. כך, החלטתו למכור את הקרקע היא תנאי ראשון במעלה לעצם הכניסה לאפשרות חלותו של דין בן המצר, ואין אפשרות לאכוף עליו מהלך שכזה.

הלוקח עריכה

הלוקח הוא צד שלישי המבקש לרכוש את המקרקעין, ועיקר החיוב במסגרת דין בר מצרא מופנה אליו. אף שהציפייה העקרונית "ועשית הישר והטוב" מופנית אל הלוקח, יש קונים פוטנציאליים שעשויים להנות מ'חסינות' מדין בר מצרא. יש מהם שיזכו לעדיפות פסיבית כ'לוקחים מועדפים' שאין כל מצרן יכול לסלקם בדיעבד, ואילו אחרים כוחם יהיה יפה מלכתחילה בתחרות כנגד מצרנים אחרים, כך שיוכלו לסלקם מן העסקה.

להלן כמה דוגמאות למקרים בהם למצרן אין זכות קדימה על פני הלוקח:

  1. הממשכן קרקע ואחר כך מכרה לזה שהיא ממושכנת בידו, לא חל דין בן המצר.
  2. המוכר שדה הנמצאת במקום רחוק כדי לגאול (לקנות, לשחרר תמורת כסף) שדה הנמצאת במקום קרוב, או שמכר שדה רעה (שאינה טובה לגידולים) כדי לגאול שדה יפה (מניבה, טובה לגידולים) בדמיו (בכספי המכירה), או שמכר כדי ליתן מנת המלך (כדי לשלם מס בכסף שיקבל תמורת השדה) או שמכר לקבורה (כדי שיוכל להשתמש בכסף לקבורה) או למזון האשה או הבנות, אין באחד מאלו דין בן המצר אלא זכה הלוקח. במקרים אלו לא חל דין בן המצר כיוון שבעלי הקרקעות נאלצים למכור בשל צורך גדול. אם נחיל עליהם את דין בר מצרא מכירת הקרקע עלולה להתעכב, כיוון שקונים פוטנציאליים יימנעו מרכישה מחשש שהמצרן יסלק אותם. באופן אחר, העסקה עלולה להתעכב, אם הבעלים יידרשו להמתין שהמצרן יאסוף את הכסף ויהיה מוכן לעסקה.[12]
  3. כאשר הלוקח רוצה את השדה כדי לבנות בה בתים ובן המצר רוצה לעשות בה שימוש חקלאי, ללוקח עדיפות משום שתרומתם של בתים גדולה יותר מזו של קרקע חקלאית ליישוב הארץ.[13]
  4. בנסיבות בהן הלוקח זקוק לנכס לצורך חיוני ("שעת הדחק"), למשל, כשאין לו מקום לדור בו, ולעומתו, המצרן רוצה את הקרקע רק לשם רווח - יש אומרים שבמקרה זה לא יחול דינא דבר מצרא.[14]
  5. כאשר קיים קושי להשיג רצף חקלאי בין חלקות, למשל, אם מפרידים ביניהן סלע או שורת דקלים כפופים, אם ניתן לחרוש ברצף משדה אחד לשדה אחר יחול דין בן המיצר. אם לא ניתן לחרוש ברצף כזה – אין למצרן זכות קדימה על פני הלוקח.[15] ההצדקה לזכות המצרן היא האפשרות שלו לייצר רצף חקלאי. בהיעדר אפשרות כזו – אין הצדקה לזכות. בהתאם לכך נפסק בשו"ע, ככלל, שבכל מקרה שבטל היתרון שיש למצרן מאיחוד הקרקעות – אזי לא מתקיים דינא דבר מצרא ואין למצרן זכות קדימה.[16]

המצרן עריכה

המצרן הוא בעל הזכויות[17] בקרקע הגובלת בקרקע הנמכרת. התערבותו בעסקה בין המוכר ללוקח יכול שתיעשה בכל דרך, בין בעצמו (ואפילו אם הוא קטין[18]), ובין על ידי שליח. אשתו או עבדו של המצרן זכאים אף הם להעלות את טענת המצרנות ולתבוע את סילוקו של הלוקח, ובלבד שטענתם תקבל אישור בדיעבד מצד המצרן עצמו.[19]

זכויותיו של המצרן עשויות לעמוד אף לטובתו של מי ששדהו אינו גובל בפועל בשדה הנמכרת, במצבים הבאים:

(א) שותף עריכה

מי שחולק את הבעלות על השדה עם המוכר בחלקים לא מסוימים, בין אם השותפות היא תוצאה של רכישה ובין אם השותפות היא תוצאה של ירושה, בין אם היא בשדה בלבד, ובין אם היא מורכבת כך שלאחד בעלות בקרקע ולאחר בבניין או במחוברים אחרים שעל גבי הקרקע.

בנסיבות הנזכרות לעיל השותף הוא מצרן,[20] הן כלפי השדה שהוא שותף בה והן כלפי שדה המצר הסמוכה לה.[21] אף שלגבי שותף, בשונה ממצרן רגיל, לא ניתן להצביע על מצר וגבול ברור בין השותף למוכר, בכל זאת הוא נהנה מעדיפות של מצרן. ייתכן ששותף זה אינו השותף היחיד וממילא אם תפורק השותפות הוא יקבל את חלקו בחלקה שכלל לא תהיה גובלת בחלקתו של המוכר. בכל זאת נפסק כי אם הלוקח הוא שותף לא יוכל מצרן רגיל לסלקו. מכאן, שהבעלות הבלתי מסוימת של השותף מעניקה זכויות שאינן פחותות מאלו של המצרן.

ראשונים נחלקו בשאלה מיהו השותף הזכאי לזכות הקדימה של המצרן. יש הסבורים, שכל שותף עסקי של המוכר, אף אם אינו שותף בקרקע הנמכרת, נחשב כמצרן.[22] אחרים גורסים ששותף זכאי לזכות קדימה כמצרן, רק אם הוא שותף עם המוכר בקרקע הנמכרת.[23] בשולחן ערוך נפסק כדעה הראשונה.[24]

(ב) מלווה על המשכנתא עריכה

אדם שמשכן קרקע תמורת הלוואה ואחר כך מכר אותה למלווה שהקרקע ממושכנת לו, לא חל על העסקה דין בר מצרא, והמצרן לא יוכל לסלק מהקרקע את המלווה-הממשכן.[25] יתרה מזו, לדעת הרמ"א המצרן לא יוכל לסלק את המלווה, ומעבר לכך המלווה יוכל לסלק לוקחים אחרים ואולי אפילו מצרן אחר.[26] לפי הלכה זו, למלווה על משכנתא ניתן, למעשה, דין מצרן.

הטעם למעמדו המיוחד של המלווה על המשכנתא נובע מכך ש"מאי משכנתא – דשכונה גביה",[27] כלומר שהזיקה בין המלווה לקרקע הממושכנת איננה רק זיקה משפטית תאורטית, אלא המלווה נחשב מחזיק ומצרן במשכנתא. לכאורה, התיאור 'דשכונה גביה' וההקבלה למצרן מלמדים שלנושה ניתנת חזקה במשכנתא. ואכן, זהו הנוהג התלמודי המקובל ביחס למשכנתא. למלווה ניתנה חזקה במקרקעין ומכוחה הוא הפך לבעל זכות מכוח דין בר מצרא.[28]

למרות שכאמור, המלווה על המשכנתא נחשב גם הוא מצרן, הרי ש'נוכחותו' בנכס פחותה מזו של המצרן הרגיל ואפילו מזו של השותף, ויש לכך תוצאות מעשיות. בעוד ששותף בשדה יהיה מצרן גם לשדה עצמה וגם לשכנותיה, הרי שהמלווה על המשכנתא יהיה מצרן רק במקרה של מכירת השדה הממושכנת.[29]

(ג) שוכר עריכה

מי ששוכר נכס מקבל זכות קדימה לרכישת אותו הנכס, ככל הנראה מטעם דומה לזה של המלווה על המשכנתא – כלומר, זיקתו של השוכר לקרקע היא כמחזיק וכמצרן גם יחד.[30] בדומה למלווה על המשכנתא, זכות הקדימה של השוכר היא דווקא ביחס לנכס המוחזק עצמו, אך לא למקרקעין שבשכנות אליו.[31] יש לציין שלמרות ההשוואה של השוכר למלווה על משכנתא, לא נמצא מקור לכך שהשוכר יוכל לסלק אחרים, אלא הוא רק לוקח מועדף ומצרן אחר לא יוכל לסלקו.[32]

ויתור המצרן על הזכות עריכה

למצרן עומדת האפשרות להסתלק מזכותו לערער על מכר שדה המצר, אך תנאי חיוני לחלותו ולתקפותו של הוויתור הוא עריכת קניין לחיזוק הוויתור בין המצרן ל'לוקח' המבקש את הוויתור.[33]

הדרישה לעריכת קניין נתונה במחלוקת האמוראים, אולם נפסק בתלמוד שיש צורך בקניין, וזאת כדי למנוע מן המצרן לחזור בו מן הוויתור בטענה שהשתמש בלוקח כדי לגלות מה הסכום הריאלי ששווה הקרקע ולוודא שהמוכר לא דורש ממנו תמורה מופקעת.[34]

עם זאת ישנם שני חריגים המגבילים את יכולתו של המצרן לוותר על זכותו – חריג הנובע מזהות המוותר וחריג הנובע מזהות הלוקח והעסקה:

  1. זהות המוותר: ויתור מצד אישה על זכות מצרנות הנוגעת לנכסיה - אינו תופס. הנכסים שהאישה מביאה בעת נישואיה מבית אביה, הם בבעלות מפוצלת: הגוף-הקרן של הנכסים נשאר שלה, ובמקביל הבעל זכאי להשתמש בנכסים כדי להפיק מהם 'פירות' (=רווחים). בשל זכותו של הבעל לפירות הנובעים מן הקרקע, יש לו מעין דין 'לוקח' בקרקע, ולפיכך הוא מקדים (כמצרן) כל רוכש פוטנציאלי. על אף שהאישה היא בעלים בגוף הקרקע והבעל בא מכוחה (בשל זכותו לפירות), כאשר נעשית עסקה בקרקע השכנה, האישה – בעלת הקרקע המצרנית - אינה רשאית לוותר על זכותה (כמצרנית). להלכה נפסק, שוויתור על זכות המצרנות בנכסי מלוג, דורש את הסכמתם המשותפת של האיש והאישה.[35]
  2. זהות הלוקח והעסקה: ההסתלקות מזכות המצרנות היא אישית - כלומר, גם אם המצרן ויתר על זכותו לערער כלפי 'לוקח' אחד, הדבר לא יועיל כלפי 'לוקח' אחר (אם העסקה עם הלוקח הראשון לא תצא לפועל). זאת ועוד, הוויתור גם לא יחייב את המצרן כלפי חליפו של הלוקח, במידה שהלוקח מכר הלאה את הקרקע לאחר.[36]

התיישנות עריכה

שאלת התיישנות הזכות אינה מופיעה בתלמוד, ובראשונים היא שנויה במחלוקת: הרא"ש[37] הבין בדעת הרמב"ם שאין בדין בר מצרא התיישנות, וכן פסקו האור-זרוע[38] וחכמי אשכנז נוספים. מנגד, חכמי ספרד הראשונים, וביניהם רב האי גאון,[39] הרי"ף[40] ורבי יהודה ברצלוני,[41] פסקו שישנה התיישנות בדין בר מצרא.

להלכה נפסק בשו"ע, כדעת חכמי ספרד, שזכות המצרן בקרקע מתיישנת.[42] לכן, אם המצרן לא מערער על העסקה תוך זמן קצוב ממועד עריכתה – הוא לא יוכל לאחר מכן לתבוע את זכותו מכוח דין בר מצרא.

בקרב הראשונים יש מחלוקת לגבי תקופת ההתיישנות. רב האי גאון סבור, שתקופת ההתיישנות היא משך זמן שיספיק למצרן כדי להשיג כסף לצורך רכישת הקרקע וכדי לתבוע את המוכר והלוקח בדין.[43] מנגד, רבי יהודה ברצלוני קוצב את תקופת ההתיישנות "כמו יומו או קרוב", ובאופן אחר הרמ"ך[44]: "לא יוכל (המצרן) לערער (על העסקה) אלא אם כן בא באותו יום עצמו".[45]

להלכה נפסק בשו"ע כשיטתו של רב האי גאון, לפיה תקופת ההתיישנות היא כמשך הזמן שנדרש למצרן על מנת להשיג אמצעי מימון שיאפשרו לו לקנות את הקרקע ועל מנת לבטל את העסקה שבין המוכר לבין הלוקח.[46]

חריגים לדין בר מצרא עריכה

בגמרא, בפרשנויות לה ובפסיקת ההלכה אנו מוצאים חריגים אשר עליהם לא חל דין 'בר מצרא':

א. מתנה - דין המצרנות בכללותו, מבוסס במידה רבה על הכלל – 'זה נהנה וזה אינו חסר'. המצרן נהנה מרכישת קרקע הסמוכה לחלקה זו, והמוכר אינו חסר בכך שהוא מעביר את הקרקע למצרן, ולא ללוקח אחר. לכן, יהיה זה 'הישר והטוב' אם בן המצר יועדף על-פני אחר. דין המצרנות מניח אפוא שהמוכר אינו 'חסר', דהיינו, לא תיפגע זכותו במעשה המכירה, בדרך כלשהי. לפי זה, אם מטרת בעל הקרקע בהעברת הנכס דווקא לפלוני איננה עסקית אלא רגשית, אם לא נאפשר לו את ההעברה יימצא חסר. לכן, המבקש לתת את הקרקע במתנה, אין דין המצרנות חל עליה ("מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא").[47] עם זאת, במקרה שנותן המתנה כתב שטר אחריות למקבל המתנה יחול דין בר מצרא, וזאת משום ששטר האחריות הופך את המתנה למכר.[48]

ב. בעלים ראשונים - במקרה שאדם רוצה למכור את הקרקע שלו ואחד הקונים הפוטנציאליים הוא בעלים קודמים של אותה קרקע, לא יחול דין בר מצרא ולשכן המצרן לא תהיה זכות קדימה ברכישת הקרקע.[49] עדיפותו של הבעלים הראשונים תהיה רק כ'לוקח', ואם אחר יקדים אותו ויבקש לרכוש את הקרקע – הוא לא יוכל לסלקו כמצרן. חכמים קבעו שיש להיטיב עם בעלי הנכס הראשונים שחזרו ורכשו אותו, ולכן זכותם קודמת לזכותו של המצרן. לפי תשובת הרי"ף זכותם של 'בעלים הראשונים' נובעת מכללי היושר הטבעי.[50] להלכה נפסק שבעלים הראשונים הוא דווקא מי שמכר למוכר ולא כל בעלים שאי-פעם השדה הייתה שייכת לו.[51]

ג. מוכר כל נכסיו – דין בר מצרא לא יחול במקרה שאדם מוכר את כל נכסיו לצד ג' בעסקת חבילה ואחד מהנכסים היא קרקע ששכנו רוצה לקנות. אם נחיל במקרה זה את דינא דבר מצרא הקונה עלול להסתלק מעסקת החבילה בטענה שאם הוא לא רוכש את כל הקרקעות אין לו עניין בעסקה. במקרה כזה דינא דבר מצרא פוגע במוכר ולכן הוא לא חל. כשהמכר מתייחס לשתי שדות (או יותר, ובלבד שלא לכל שדותיו) – המצרן יכול לסלק את הלוקח משדה אחד ולהשאיר לו את השאר, אך כאשר הוא מוכר את כל שדותיו – המצרן לא יוכל לסלק את הלוקח.[52]

כאמור, החריג הנ"ל נובע מהגנה על אינטרס המוכר מפני פגיעה בו:

רש"י סבור, שהפגיעה היא בשל נחיתות ההצעה של המצרן, בהשוואה להצעתו של הקונה. בעוד שלמוכר קיימת הזדמנות למכור את כל נכסיו בבת-אחת, המצרן (של אחת מהשדות) מבקש לפצל את העסקה ולסלק את המוכר. הרא"ש מדגיש את נדירות העסקה ואת החשש שהמתנה לקבלת הצעה מן המצרן (גם אם תהיה שוות-ערך) תגרום ללוקח לוותר על יוזמת הרכישה מה שיגרום למוכר להפסד.[53]

הנפקות בין רש"י לרא"ש תהיה במקרה שכל המצרנים יבקשו לרכוש את כל הקרקעות שביקש המוכר למכור לאחד: לפי שיטת רש"י הם יוכלו לעשות זאת, ואילו לשיטת הרא"ש גם במקרה זה לא יחול דין בר מצרא.

בספר 'שיטה מקובצת' נטען שטעם דין 'מכר כל נכסיו לאחד' אינו בשל הפסד למוכר, אלא דווקא בשל ההפסד האפשרי ללוקח, אשר סבר שהוא רוכש את כלל הנכסים ומגלה שחלק יישארו בידיו וחלק לא.[54]

ייתכן שהטעם לדין זה אינו בגלל הפסד למוכר או ללוקח, אלא בשל כלל עקרוני מחודש לפיו דין בר מצרא חל רק על עסקאות שלמות, וממילא אינו יכול לחול על חלק מהעסקה.[55]

רמ"ך מציע הסבר אחר לדברי הרמב"ם, לפיו הטעם לדין 'מכר כל נכסיו לאחד' הוא אכן בגלל הפסד למוכר, אך לא מטעם החשש לאיבוד העסקה או מטעם נחיתות ההצעה, אלא בשל הפגיעה בביקוש ובמחיר השוק של הקרקע. זאת מתוך הנחה שאם המוכר ביקש למכור את כל נכסיו סימן שהוא דחוק וזקוק לכסף בהקדם ועלול להיות מושפע באופן קשה מתנאי שוק קשים.[56]

ד. המצרן הוא שליחו של בעל השדה – במידה ונעשה קניין בין המצרן ללוקח, לא יחול דין בר מצרא.[57] נראה שטעמו של דין זה הוא מחילה/וויתור, שהרי כאשר מצרן מוכר בעצמו את הקרקע לאחר הוא למעשה מגלה בכך את דעתו שהוא מוחל על זכותו כמצרן.[58] בעל הטו"ר מבהיר שדין בר מצרא לא חל במקרה כזה לא מפני טעם המחילה, אלא בשל חשד כלפי המצרן.[59] כיוון שהמצרן הוא זה שהעריך את שווי הקרקע וניהל את המשא ומתן מול הלוקח, יש חשש שהוא יעלה את המחיר כדי לסלק את הלוקח מן העסקה ולהשאיר את השדה לעצמו.

דין 'בר מצרא' במערכת המשפט הישראלית עריכה

עד שנת 1969 החוק בישראל היה מבוסס על חוק עות'מאני שקבע שכאשר אדם מוכר את הדירה או הקרקע שלו, לשכניו יש זכות קדימה לרכישתה לפני אנשים זרים. החוק זכה לביקורת:

  1. קיים חשש שלשכן יש אינטרס בקניית הקרקע הספציפית, בעל הקרקע ינצל זאת ויעלה את המחיר.
  2. היו מקרים של סכסוכי שכנים ובעל הקרקע לא היה מעוניין לעשות עסקים עם שכנו.
  3. יש בחוק פגיעה לכאורה בחופש הקניין שכן הוא מונע מבעל הנכס להעביר אותו למי שהוא רוצה.

בעקבות זאת בוטל החוק ונחקק חוק המקרקעין. לקראת חקיקתו של חוק המקרקעין הוקמה ועדה בראשות השופט משה לנדוי, אשר גיבשה המלצות לחקיקת חוק עדכני ומתקדם אשר יחליף את מארג החוקים שהיה קיים עד אז. למרות המקום הנכבד והעקרוני שניתן במשפט העברי ל-'דינא דבר-מצרא', ולמרות היותו חלק מחוק הקרקעות הטורקי, החליטה ועדת לנדוי שלא לכלול בהצעת חוק המקרקעין זכות קדימה זו של 'דינא דבר-מצרא'. הטיעון הבסיסי כנגד מתן זכויות קדימה קבע כי כיום עסקאות מקרקעין קשורות במקרים רבים בהשקעות (בניגוד למטרתן בעבר) וזכויות הקדימה, ובכללן דינא דבר מצרא, מהוות גורם מעכב בפני עסקאות מקרקעין ותהליכי פיתוח וכתוצאה מכך הן עשויות להביא לקשיים כלכליים.[60]

בכל זאת במסגרת החוק ניתנה זכות קדימה במקרקעין, אך רק במקרים מיוחדים עריכה
  1. זכות קדימה לפי הסכם[61]: מנגנון זה קובע שניתן לכרות חוזה שבו מקנה בעל הזכות בנכס זכות קדימה לאדם אחר במקרה שבעל הנכס ירצה למכור את המקרקעין. על-מנת שזכות הקדימה תהיה תקפה כזכות קניינית היא צריכה להירשם במרשם המקרקעין.
  2. זכות קדימה לפי דין:
    • זכות קדימה בין יורשים[62]: מקרקעין שנחשבים כמשק חקלאי כהגדרתו בחוק הירושה, שעברו בירושה למספר יורשים – לא יוכל יורש להעביר את חלקו לאחר לפני שיציע אותו ליורשים האחרים.
    • זכות קדימה בין בני זוג[63]: חוק המקרקעין קובע כי מקרקעין שנמצאים בבעלות משותפת של בני זוג, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבן זוגו.

דין בר מצרא בבתי הדין לממונות עריכה

בתי הדין כיום דנים בסוגיית 'דינא דבר מצרא' בעיקר בהקשרים של רכישת דירה על ידי שוכר שהתגורר בה. כך בפסק של בי"ד ארץ חמדה גזית ירושלים, אשר דן בשאלת תחולתו של דין בר מצרא בדירה שכורה, פסק ההרכב (בראשות הרב יוסף כרמל) כי לשוכרים שגרים בדירה יש זכות ראשונים ביחס לכל אדם מתוקף היותם שוכרים והוחל דין בר מצרא. זאת כדעת הסמ"ע, הגר"א, השו"ע ור"ח פלאג'י[64] אשר רובם סבורים שהשוכר קודם לאחרים לכתחילה ובוודאי אם טרם נעשתה קנייה.[65]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח, עמוד ב'.
  2. ^ רבקה ארטין, ועשית הישר והטוב עמ' 46 (חיבר לשם קבלת תואר מ.א. בתלמוד, אוניברסיטת בר-אילן, 1985).
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח, עמוד א'
  4. ^ רש"י, בבא מציעא ק"ח ע"א, ד"ה "לא מסלקינן".
  5. ^ ה"עיטור", אות מ', מכירת קרקעות.
  6. ^ עמיחי כהן, דין בר מצרא בהתפתחותו בעמ' 4-6 (חיבור לשם קבלת התואר 'דוקטור לפילוסופיה' במחלקה לתלמוד, אוניברסיטת בר-אילן, 2005).
  7. ^ רמב"ם, הלכות שכנים יג, ד (ביחס לחצר); רא"ש, טור חו"מ, קעה; תשובות הריב"ש, סימן תקא.
  8. ^ תוס' בבא-מציעא קח, ע"ב ד"ה "ארעא דחד ובתי דחד".
  9. ^ חלק התשובות סי' לב, ד"ה 'על דינא': "חזרנו על כל צדי צדדין ולפני כל יודעי דת ודין ולא מצאנו דינא דבר מצרא לגבי בתים... א"כ אפי' קרקע ראוי לחרישה שיכול להכניס כמה תלמים ליכא דינא דבר מצרא... אלא בשדה בלבד, דעביד איניש למיזבן, ואיכא ועשית הטוב והישר משום דלהוי שדה גדולה וחרושה וזורע בה וקוצר בבת אחת. אבל בית כמו ריכבא דדיקלא ומשוניתא דמי ולא שכיח למיזבן... ועל השדות אנו בושין, ואין לגלגל עליהן בתים כיון דאיכא לאיפלוגי".
  10. ^ שו"ת הרמ"ה סי' רעג, ד"ה 'ידוע'.
  11. ^ שולחן ערוך, חושן משפט סימן קעה, סעיף נג.
  12. ^ שו"ע חו"מ סימן קעה, סעיף כו
  13. ^ שו"ע חו"מ סימן קעה, סעיף כו.
  14. ^ רמ"א חו"מ סימן קעה, סעיף מט
  15. ^ חלק התשובות סי' לב, ד"ה 'על דינא
  16. ^ שו"ע, חו"מ, סימן קע"ה ס' כ"ז.
  17. ^ לרבות בעל בנכסי מלוג (נכסים שהאישה מכניסה לבעלה עם נישואיה והם בשימוש הבעל ל"פירות", אבל אינו יכול להוציאם מרשותו), שו"ע חו"מ קעה, יד, וראו שם בביאור הגר"א.
  18. ^ טור ושו"ע חו"מ קעה, מח.
  19. ^ יש אומרים (הרמ"ה) בטור חו"מ קעה; שו"ע חו"מ קעה, כב. מבחינה פרוצדורלית טענת המצרנות עשויה לעלות מצד שליח, רק אם נתמנה לכך באמצעות הרשאה שנילווית לה הקנאה של חלק מן הקרקע של המצרן לשליח.
  20. ^ שו"ע חו"מ קעה, ה; וראו רש"י בבא-מציעא קח, ב, בד"ה "ושותף שמכר לו"; וכן ברא"ש שם, אות ל.
  21. ^ שו"ע חו"מ קעה, יב.
  22. ^ רב האי גאון, מובא ברא"ש בבא מציעא, פרק תשיעי, אות ל; רמב"ם, שכנים יב, ד.
  23. ^ על פי הרא"ש שם, זו שיטתם של רבנו תם וריב"ן
  24. ^ שולחן ערוך, חו"מ קעה, מט.
  25. ^ הלכות שכנים, יב, ט; טור ושו"ע חו"מ קעה, נז.
  26. ^ בהגהות הרמ"א, שו"ע, קעה, נז: "הגה: וי"א דאפילו קדם המצרן וקנאה, יוכל המלוה לסלקו, וכן נראה לי לדון ולהורות, והוא שנראה לב"ד שלא היה ערמה בדבר שהלוה למוכר כדי שיסלק המצרן". בנוגע לנכס שבסמוך לנכס הממושכן כותב הרמ"א שם, נח: "וי"א דלמלוה דין מצרן וכן נראה עיקר".
  27. ^ בבא מציעא קח, ב.
  28. ^ ראו בבא מציעא סח, א; שם, עג, ב; כך דייק משם המרדכי בבא מציעא שצג; וראו גם ברמב"ם מלוה ולוה, ז, א-ב.
  29. ^ נמוקי יוסף והרא"ש, הובאו להלכה ברמ"א, חו"מ קעה, נז.
  30. ^ שו"ע חו"מ קעה, סב.
  31. ^ שו"ע, חו"מ, סימן קעה, סעיף סב.
  32. ^ הסמ"ע על שו"ע חו"מ, קעה, סב.
  33. ^ בבלי, בבא מציעא ק"ח, ע"א; שו"ע, חו"מ, סימן קעה, סעיף כט'.
  34. ^ בבא מציעא קח, א; וכן פסק הרא"ש, בבא מציעא, פרק תשיעי, אות כב; וכן, כאמור, הובא להלכה בשו"ע.
  35. ^ שו"ע, חו"מ, סימן קעה, סעיף יד; שם, בביאור הגר"א.
  36. ^ ע"פ דברי הרמ"ה שהובאו בטור חו"מ סימן קעה.
  37. ^ רא"ש, בבא מציעא, פרק ט, סימן כב-כג.
  38. ^ אור זרוע, בבא מציעא, פרק ט, שנ-שנא.
  39. ^ שיטה מקובצת, בבא מציעא, פרק ט, קח ע"א, ד"ה 'האי מאן', בשם הרמ"ך המייחסה לרבינו האיי: "אם שהה בן המצר משידע דהיאך זבנה להאי ארעא אמצריה כדי תביעת בי"ד וכדי שיטרח להביא מעותיו שיהיו מוכנין אצלו ולא אתא למתבעיה בטל דין המצרנות ממנו".
  40. ^ ראה שיטה מקובצת בבא מציעא, פרק ט, קח ע"א, ד"ה :"וכתב ה"ר יצחק אלפסי".
  41. ^ הרמב"ן כתב בשמו של ר' יהודה ברצלוני (רמב"ן, בבא מציעא, קח ע"א, ד"ה 'הני ציירי') שעל המצרן לתבוע זכותו "בזמן קרוב כמו יומו או קרוב לו". וראה דברי בעל ה'טור' (שם, קעה, אות נא) שהביא את שיטת ר' יהודה ברצלוני במילים – " "ואם שתק יום אחד שוב אינו יכול לסלקו. וראה גם בר"ן, שם.
  42. ^ שו"ע חו"מ קעה, לב.
  43. ^ רב האי גאון, ספר המצרנות, מובא ברא"ש, בבא מציעא, פרק תשיעי, אות כג; הרמ"ך בשיטה-מקובצת (בבא מציעא קח, א) על פי תשובה של רב האי גאון; שו"ת הריב"ש, סימן תקא.
  44. ^ בשיטה-מקובצת, בבא-מציעא קח, א.
  45. ^ ראה רמ"ך, שם. ראה עוד רא"ש, בבא מציעא, פרק תשיעי, אות לב; טור חו"מ קעה: "וה"ר יהודה ברצלוני כתב בשם גאון שאם שתק יום אחד שוב אינו יכול לסלקו. ומתסברא כדברי רב האי דכיון דשהה שיעור מיזל ואמוטיי זוזי במקום דשכיחי ליה ואתויי ומתבעיה בדינא ולא תבעיה בדינא לסלוקיה תו לא מצי לסלוקי".
  46. ^ שו"ע, חו"מ, סימן קעה, סעיף לב.
  47. ^ עמיחי כהן דין בר מצרא בהתפתחותו בעמ' 237 (חיבור לשם קבלת התואר 'דוקטור לפילוסופיה' במחלקה לתלמוד, אוניברסיטת בר-אילן, 2005).
  48. ^ כך לדעת רש"י. ראה ארטין ועשית הישר והטוב, בעמ' 75.
  49. ^ בבלי, בבא-מציעא קח, ע"ב.
  50. ^ תשובת הרי"ף, שיטה מקובצת, בבא-מציעא קח.
  51. ^ רמ"א, שו"ע חו"מ קעה, לז; על פי האור זרוע, מובא בהגהות אשר"י, על הרא"ש בבא-מציעא, פרק תשיעי, אות כז.
  52. ^ בבלי, בבא מציעא ק, ע"ב; ולהלכה ברא"ש, בבא-מציעא, אות כו'; ובטור שו"ע, חו"מ, סימן קעה, סעיף לו.
  53. ^ הרא"ש, בבא-מציעא, אות כו'.
  54. ^ בבלי, בבא מציעא קח, ע"ב.
  55. ^ שו"ע חו"מ קעה, לו.
  56. ^ כנראה רבי משה הכהן מלוניל, שיטה מקובצת בבא-מציעא, קח.
  57. ^ רש"י, בבא מציעא קח, ע"ב, בד"ה: "דאי לא קנה מיניה".
  58. ^ שלום אלבק דיני הממונות בתלמוד עמ' 119-220 תשל"ו-1976.
  59. ^ ר"ן, בבא מציעא קח ע"א, ד"ה 'והלכתא'; נימוקי יוסף, בבא מציעא, סד ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה 'אתא'; מאירי, בבא מציעא, קח ע"א, ד"ה 'בא הלוקח'.
  60. ^ יוסי כץ, מקומו של המשפט העברי בהליך חקיקתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (2001).
  61. ^ ס' 99 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969
  62. ^ ס' 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965
  63. ^ ס' 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969
  64. ^ הסמ"ע, קעה, לט; הגר"א בשיטת הרמ"א, קעה, קנד; שו"ע חו"מ, קעה, לט; ר"ח פאלאג'י, חוקות חיים עט.
  65. ^ בית דין ארץ חמדה גזית, ירושלים, פסק דין 70015, פורסם באתר דין תורה: https://www.dintora.org/article/242.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בר_מצרא&oldid=38070669"