דיני עבודה בארצות הברית

דיני העבודה בארצות הברית הם דיני עבודה הקובעים את הזכויות והחובות של עובדים ושל איגודי עובדים, ומגדירים יחסי עובד–מעביד. מטרתם הבסיסית של דיני העבודה היא לתקן את "אי-השוויון בכוח המיקוח" בין עובדים למעסיקים, במיוחד בתאגידים גדולים.

דיני העבודה בארצות הברית מורכבים מחקיקה ורגולציה ברמה הפדרלית, ברמת המדינה וברמת העיר. במדינות שונות ואפילו בערים שונות באותה מדינה ישנה מערכת חקיקתית שונה.[1] החוקים הפדרליים המגדירים זכויות סוציאליות מינימליות נחקקו במהלך המאה ה-20, מתוך כוונה שכל מדינה בארצות הברית תחוקק חוקי מדינה שייטיבו עם העובדים מעבר למינימום שנקבע בחוק.

המדיניות של ארצות הברית משנת 1946 ועד היום היא לעודד תעסוקה מלאה באמצעות מדיניות מוניטרית, השקעה בתשתיות ומדיניות סחר בינלאומית המתעדפת את תוצרת ארצות הברית.

ארצות הברית מפגרת אחרי מדינות מפותחות אחרות בתחום זכויות העובדים. יחסית לרוב מדינות אירופה, העובדים בארצות הברית עובדים יותר שעות, זכאים לפחות ימי חופשה שנתית, וחשופים לפיטורים שרירותיים. גם כוחם של איגודי עובדים בארצות הברית נמוך בהרבה מאשר באירופה.

היסטוריהעריכה

 
לאחר הכרזת העצמאות, העבדות בארצות הברית בוטלה בהדרגה בצפון, אך הסתיימה רק בשנת 1865 כאשר נחקק התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית.

דיני העבודה הנהוגים בארצות הברית כיום מבוססים בעיקר על חוקים שנחקקו בין השנים 1935 ל-1974, ועל פסיקות של בית המשפט העליון בארצות הברית.

לפני שנת 1776, שבה הוכרזה עצמאות ארצות הברית, היה נהוג בה המשפט המקובל, ולא נכללו בו זכויות עובדים כלשהן. התאגדות עובדים נחשבה כמעשה פלילי, ומערכת המשפט התירה עבדות ומשרת חוזי. מתיישבים מאירופה שהגיעו לארצות הברית שעבדו את שבטי האינדיאנים המקומיים, וכן שחורים שהובאו מאפריקה בסחר העבדים האטלנטי. בנוסף להם הובאו לארצות הברית גם אסירים מאירופה, שעבדו כמשרת חוזי או בתנאי עבדות.

בשנת 1772 נדון תיק Somerset v Stewart (אנ') בבית משפט בלונדון, בנוגע לזכותו של בריטי להחזיק עבד שהובא מארצות הברית. בית המשפט הבריטי פסק שעבדות איננה מוסרית מכל סיבה שהיא, ושחרר את העבד. פסק הדין התקבל במורת רוח במדינות הדרום של ארצות הברית, והיה בין הגורמים למהפכה האמריקאית בשנת 1776.

במפקד אוכלוסין שנערך בארצות הברית בשנת 1790 נמנו 3,893,635 תושבים, מתוכם 694,280 עבדים (17.8% מהאוכלוסייה). האימפריה הבריטית הפסיקה את סחר העבדים האטלנטי בשנת 1807, ביטלה את העבדות בבריטניה בשנת 1833 ושילמה פיצויים לבעלי העבדים. באותה עת החלה גם ארצות הברית לבטל בהדרגה את העבדות. לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית נחקק בשנת 1865 התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, המבטל את רוב צורות העבדות. בשנת 1867 נחקק חוק איסור השעבוד (אנ') המונע העסקת אנשים כמשרת חוזי.

התאגדויות עובדים, שהיו אי-חוקיות במשפט המקובל, נותרו מחוץ לחוק גם לאחר קבלת העצמאות בארצות הברית. בתיק Commonwealth v Pullis (אנ') משנת 1806 נקבע כי התאגדות של סנדלרים בפילדלפיה איננה חוקית. רק בשנת 1842 שינה בית המשפט את עמדתו, בתיק Commonwealth v. Hunt (אנ') בו נקבע שפעילותה של התאגדות העובדים במפעלי נעליים בבוסטון עולה בקנה אחד עם החוק, אף על פי שאחד השופטים הסתייג וציין כי "איגודי העובדים יהפכו את בעלי הרכוש לחסרי ביטחון, יסיתו את ההמונים, יחסלו את הרכוש הפרטי ויהרסו את החברה כולה."

פסק הדין פרץ את הדרך להקמת איגודי עובדים נוספים, בהם "אבירי העבודה (אנ')" משנת 1869, איגוד בו חברו בעלי מלאכה, כורים ורוכלים, ופדרציית העבודה האמריקאית שהוקמה בשנת 1886 ומטרותיה היו שיפור שכר העובדים, תנאי הדיור והביטחון התעסוקתי.

בלחץ ארגוני המעסיקים נחקקו בקונגרס מספר חוקים המגבילים את פעילויות איגודי העובדים. לאחר שביתת פולמן ב-1894 נכלא מנהיג הפועלים יוג'ין דבס. מעצרו אושר על ידי בית המשפט, אך השופט אוליבר ונדל הולמס הבן הסתייג ואמר: "גם אם נגרם לתאגיד נזק כלכלי כתוצאה משביתה, זה לגיטימי בדיוק כמו נזק כלכלי שנגרם לתאגיד כתוצאה מתחרות עם תאגיד אחר." השופט הולמס הבן נבחר לאחר מכן לבית המשפט העליון, אך לרוב היה בדעת מיעוט כאשר צידד בזכויות העובדים.

רק בשנת 1914 נחקק "חוק קלייטון" שהסיר את המגבלות מאיגודי העובדים. בחוק נכתב כי "עבודתו של אדם אינה סחורה", והוא התיר במפורש את פעילות איגודי העובדים למען חברי האיגוד. גישה דומה אומצה בשנת 1919 בחוזה ורסאי, שבמסגרתו הוקם ארגון העבודה הבינלאומי.

 
יוג'ין דבס ובן הנפורד, מנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית, 1904.

על אף חוק זה תועדו באותה תקופה מקרים רבים של הפרת זכויות עובדים, בהם קבע בית המשפט כי זכויות העובדים אינן חוקתיות. בין הפסיקות של בית המשפט עד שנת 1937 נקבע כי מעסיקים יכולים לאסור על עובדים להיות חברים באיגודי עובדים, נאסרה קביעת שכר מינימום לנשים וילדים, נאסרה שביתת הזדהות של עובדים בתאגיד כאות תמיכה בעובדים של חברה אחרת, וכן נקבע שהממשל הפדרלי לא רשאי לאסור העסקת ילדים. בתקופה זו נעצרו פעילים סוציאליסטים רבים שהתנגדו למעורבות הצבאית של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, בהם יוג'ין דבס, שהתמודד לנשיאות בשנת 1920 כמועמד המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית בזמן שהותו בכלא.

קריסת הבורסה לניירות ערך בניו יורק בשנת 1929 והשפל הגדול שבא בעקבותיה נגרמו בעקיפין כתוצאה מפסיקות בית המשפט שפגעו בזכויות העובדים. ערכאות שונות של בתי המשפט בארצות הברית קבעו כי ארגוני ביטוח לאומי אינם חוקתיים, ומנעו מהעובדים צבירת פנסיה בקופה ציבורית. כתוצאה מכך, מיליוני אנשים קנו ניירות ערך במחירים גבוהים, כתחליף להשקעה בקרן פנסיה, וכך נוצרה בועה כלכלית, שבסופו של דבר קרסה.

לאחר המשבר נבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט כנשיא, וניסה להעביר את הניו דיל, רפורמה כלכלית מקיפה שבה נכללו זכויות עובדים רבות. למרות הניו דיל, בית המשפט הגביל בשנת 1933 ניסיונות להבטיח שכר הוגן ולמנוע תחרות בלתי הוגנת.

רק בשנת 1936, לאחר שרוזוולט נבחר שוב ואיים לחוקק חוקים שיגנו על זכויות העובדים, שינה בית המשפט את עמדתו ואישר התאגדויות עובדים, קביעת שכר מינימום לעובדים ושביתת הזדהות עם עובדים אחרים. חוקים נוספים עיגנו חיסכון לפנסיה בביטוח לאומי ושקיפות במידע בורסאי למשקיעים בשוק המניות.

 
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בשנת 1963, בו קראו לקידום זכויות האדם ושוויון תעסוקתי.

למרות השיפורים בזכויות העובדים, אפליה של נשים ושל אפרו-אמריקאים הייתה עדיין רווחת. בשנת 1963 נחקק חוק שוויון השכר (אנ') שנועד לצמצם פערי שכר מגדריים. בחוק נאסרה אפליה מגדרית ונקבע כי ישולם שכר שווה לנשים ולגברים. באותה שנה נערך המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, בו קראו לקידום זכויות האדם ושוויון תעסוקתי. בעקבות המצעד ואירועים דומים הקשורים אליו, בהם קיץ החירות, נחקק בשנת 1964 חוק זכויות האזרח, בו בין השאר נאסרה אפליה בשוק התעסוקה. החוק אסר על כל אפליה מטעמי "גזע, צבע, דת, מין או לאום".

בעקבות חוקים אלה נחקקו חוקים נוספים האוסרים על אפליה בשוק העבודה, בהם חוקים האוסרים גילנות, אפליית נשים הרות, וחוקים המעודדים שוויון הזדמנויות לאנשים עם לקויות.

בשנת 1974 נחקק "חוק ביטוח הכנסה לפנסיה" המחייב ניהול זהיר ושקיפות בניהול קרנות פנסיה וביטוחי בריאות לעובדים. כמו כן החוק מחייב את המעסיקים לשחרר את כספי הפנסיה של העובדים בעת פרישתם. חוק זה נחשב כמסמל את תום תקופת זכויות העובדים. בשנת 1981 פירק הנשיא רונלד רייגן את ארגון פקחי הטיסה בעקבות שביתת פקחי הטיסה בארצות הברית, ולאחר מכן ירדה באופן דרמטי מידת השימוש בשביתה ככלי בסכסוכי עבודה. בית המשפט העליון של ארצות הברית שב והגביל את חופש ההתאגדות במספר פסיקות, בין השאר על פרופסורים בישיבה יוניברסיטי. מאמצע שנות השבעים לא התקבלו הצעות חוק לשיפור זכויות העובדים שהוצעו על ידי פוליטיקאים דמוקרטים ועצמאיים, וכיום ארצות הברית מפגרת אחרי מדינות מפותחות אחרות בתחום זכויות העובדים.

דיני העבודהעריכה

להלן מפורטים דיני העבודה העיקריים.

שעות עבודה וימי חופשעריכה

בחוק משנת 1938 נקבע שבוע עבודה של 40 שעות והוא מחייב תשלום פי 1.5 על שעות נוספות, אבל תיקונים שהוכנסו לחוג מגדירים מעל ל-30 סוגי עבודות שבהן לא משלמים על שעות נוספות. שוק העבודה בארצות הברית מאופיין בתחרותיות גבוהה, ועבודה בשעות נוספות נפוצה מאוד. ממוצע שעות העבודה עומד על 38.6 שעות בשבוע.

לא קיים בארצות הברית חוק פדרלי או חוק מדינה המחייב מעסיקים לתת לעובדיהם ימי חופשה בתשלום, גם לא בתקופות של חגים. חופשה בתשלום נתונה בלעדית לשיקול הדעת של המעסיק. במגזר הציבורי מוגדרים 10 ימי חג בתשלום, אך הם לא מחייבים את המגזר הפרטי. כ-77% מהעסקים הפרטיים נותנים לעובדיהם את 10 ימי החופש השנתיים הנהוגים במגזר הציבורי.

במהלך המאה ה-19 ניסו איגודי עובדים להגביל את מספר שעות העבודה השבועי, ולקבע חופשה בת יומיים בסופי שבוע. בשנת 1895 נחקק חוק במדינת ניו יורק שהגביל את שעות העבודה במאפיות ל-10 שעות ביום, ועד 60 שעות בשבוע, מתוך דאגה לבריאותם, בטיחותם ותנאי חייהם של העובדים. בשנת 1905 נתבע בעל מאפייה בשם ג'וזף לוכנר על כך שעובדי המאפייה שלו עבדו זמן רב יותר מהמותר. בבית המשפט טען לוכנר כי החוק מפר את התיקון ה-14 לחוקה בנושא הזכות להליך הוגן ולכן אינו חוקתי. בית המשפט קיבל את טענתו, וכך החלה תקופה המכונה "עידן לוכנר", בה שוב ושוב פסל בית המשפט העליון חוקים שניסו להסדיר יחסי עובד–מעביד. רק בשנת 1937 התהפכה המגמה מעט, בפסק דין שקבע ששכר מינימום הוא חוקתי, אך עד היום לא הוסדרו בחוק יחסי עובד–מעביד בארצות הברית, ולרוב העובדים יש בעיה עם איזון בית-עבודה.

כשם שאין זכויות עובדים לחופשה שנתית בתשלום או למספר שעות עבודה מקסימלי, כך אין זכויות לחופשת לידה, חופשת מחלה או חופשה לטיפול בבן משפחה חולה. חוק משנת 1993 מגדיר חופשת לידה בת 12 שבועות, אך זכאים לה רק עובדים קבועים אצל מעסיקים גדולים, ובתנאי שהמעסיק קיבל הודעה על החופשה לפחות 30 יום מראש.

נעשו ניסיונות לממן סובסידיה למעונות יום לילדים או מעון יום בחינם, אך הם נכשלו משנקבע כי המימון אינו חוקתי.

שכר מינימוםעריכה

 
הפגנה בניו יורק משנת 2015, בתביעה לשכר מינימום של 15 דולר לשעה. שכר המינימום הריאלי בארצות הברית ירד בכ-33% משנת 1968.

בחוק פדרלי משנת 1938 נקבע שכר מינימום, העומד כיום על 7.25 דולר אמריקני לשעה, אך ב-28 מדינות נקבעו חוקי שכר מינימום גבוהים יותר.

איסור אפליהעריכה

קיים איסור אפליה על בסיס דת, גזע או מין במקומות עבודה במגזר הציבורי. איסור זה מעוגן בתיקון החמישי והארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. חוקים דומים חלים על המגזר הפרטי, בפרט חוק זכויות האזרח משנת 1964. בשנת 1967 נחקק חוק האוסר על אפליית בני 40 ומעלה מטעמי גילנות.

מהגרים המעוניינים לעבוד בארצות הברית נדרשים להוציא בקשה לגרין קארד.

פנסיהעריכה

לא קיים בארצות הברית חוק המחייב הפרשת כספים של העובד או המעביד לפנסיה. חלק מהמעסיקים מפרישים כספים לקרן פנסיה, עקב הסכם קיבוצי עם ועד העובדים בארגון. לדוגמה, פרופסורים באוניברסיטאות שותפים בקרן פנסיה שאליה מופרשים כספים, הן של העובדים והן של המעביד.

ללא קשר לפנסיה, עובדים לאחר גיל פרישה מקבלים קצבת אזרח ותיק מביטוח לאומי, וכן הם רשאים לרכוש פוליסת ביטוח חיים או להפריש כספים באופן פרטי לקרן פנסיה.

עד סוף המאה ה-20 תוכניות פנסיה לעובדים בארצות הברית הבטיחו קצבה חודשית המהווה אחוז מסוים משכר העובד. בזמן הפרישה העובד היה זכאי לקצבה חודשית עד סוף חייו, או לקבלת סכום כסף גדול באופן חד פעמי, או שילוב של שני הדברים. גובה הקצבה נקבע על פי נוסחה המבוססת על השכר המצטבר של העובד, משך תקופת עבודתו, וגילו. במאה ה-21 רוב הפנסיות המוענקות לעובדים הם מסוג 401 (k). זו פנסיה שהפקדותיה פטורות ממס, אך בניגוד לפנסיית קצבה, לאחר הפרישה היא לא משולמת עד סוף חייו של העובד, אלא נפסקת כאשר נגמר הכסף שהופקד בקרן. עובדים רבים שקיבלו פנסיה מסוג זה נאלצו להסתפק לאחר מספר שנים בקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי.

"חוק ביטוח הכנסה לפנסיה" משנת 1974 מחייב ניהול זהיר ושקיפות בניהול קרנות פנסיה וביטוחי בריאות לעובדים. כמו כן החוק מחייב את המעסיקים לשחרר את כספי הפנסיה של העובדים בעת פרישתם.

חופש ההתאגדותעריכה

 
שביתת עובדי הרכבת התחתית של ניו יורק בשנת 2005.

מאז המהפכה התעשייתית, הדרך העיקרית להשגת שכר הוגן, תנאים משופרים ויחס טוב לעובדים הייתה באמצעות משא ומתן קיבוצי, בדרך כלל על ידי איגודי עובדים. חופש ההתאגדות זכה להכרה ולמעמד מיוחד בארצות הברית בחוק קלייטון משנת 1914, ובייחוד בחוק יחסי העבודה הלאומי משנת 1935, שנחקק כחלק מהניו דיל, והוא מעגן את חופש ההתאגדות של העובדים בארגוני עובדים ואת הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי מול המעסיקים. לחוק זה נקבעו תקנות נוספות המשפרות את זכויות העובדים בחוק טאפט-הארטלי (1947).

במספר פסקי דין נקבעו חמישה כללים יסודיים הקשורים לחופש ההתאגדות:

  • אדם המצטרף לאיגוד עובדים לא יסבול מאפליה או יחס שלילי בסיכוייו להתקבל לעבודה, בתנאי עבודתו או בהפסקתם. כחלק מכלל זה, אסור למעסיקים לעקוב אחר התאגדויות עובדים. לדוגמה, נקבע כי אסור למעסיק לחנות בחניה ליד אספת עובדים, או לנהל מעקב באמצעות מצלמות אחר עובדים המפיצים עלונים של איגוד עובדים.
  • מותר למעסיק לפרק איגוד עובדים, אלא אם הוכח שהמניע הוא עוינות של המעסיק כלפי האיגוד.
  • חברי האיגוד חייבים לייצג את העובדים, על מנת לבצע משימות בסיסיות כמו משא ומתן קיבוצי ודיוני משמעת מול ההנהלה.
  • אסור למעסיק לסרב להצעה לנהל משא ומתן, אם זו נעשתה בתום לב. מכלל זה נובעת זכותו של האיגוד לקבל לידיו מהמעסיק את כל המידע הנדרש לניהול משא ומתן קולקטיבי.
  • הכלל החמישי הוא אוסף כללים להתנהלות הוגנת של איגוד העובדים עצמו. בכללים אלה נמנים מקרים רבים המתארים "התנהלות לא הוגנת" של ארגוני עובדים. לדוגמה, לאחר שעובד פרש מאיגוד העובדים, אסור לאיגוד להטיל עליו קנס.

השפל במספר העובדים החברים באיגודי העובדיםעריכה

 
תרשים בו מוצגת הירידה במספר העובדים החברים באיגוד עובדים לצד הגידול באי-השוויון הכלכלי בארצות הברית.

בשנת 1981 פירק נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את ארגון פקחי הטיסה בעקבות שביתת פקחי הטיסה, ולאחר מכן החלה ירידה עקבית במספר העובדים החברים באיגודי עובדים. בד בבד עם ירידה זו חל גידול באי-השוויון הכלכלי בארצות הברית, בגלל הירידה בהשפעתם של איגודי עובדים על המעסיקים. בארצות הברית לא מקובל לשלב נציגי עובדים בדירקטוריונים של חברות.

אף על פי שזכות השביתה מעוגנת בחוק פדרלי, זכות זו מוגבלת בארצות הברית יותר מאשר במדינות העולם המערבי. חוקים שונים מאפשרים למנוע שביתה בנושאי שכר של עובדי מדינה, בהם מורים, שוטרים וכבאים, אם לא מוצה הליך של משא ומתן מול המדינה. פסקי דין שונים הגבילו עוד יותר את זכות השביתה. בין השאר נפסק שמותר לפטר עובדים שהשתתפו ב"שביתה חלקית" שבה הם מילאו רק חלק מתפקידם, וכן עובדים שלא שבתו נגד מעסיקיהם אלא שבתו בשביתת סולידריות עם עובדים אחרים באותו מגזר.

הפסיקה המשמעותית ביותר בנושא זכות השביתה נוגעת לשבירת שביתה. בית המשפט פסק שבזמן של שביתת עובדים, מעסיק רשאי להעסיק במקומם עובדים זמניים ("שוברי שביתה"), ולאחר סיום השביתה הוא רשאי להשאיר את שוברי השביתה בתפקידם, ולמעשה לפטר את העובדים ששבתו. פסיקה זו נחשבת כהפרה של החוק הבינלאומי.

ביטחון תעסוקתיעריכה

 
הסיסמה "אתה מפוטר!" מפיו של דונלד טראמפ הפכה לפופולרית, אך היא משקפת את גישת הפיטורים המיידיים הרווחת בארצות הברית, ומונעת מהעובדים ביטחון תעסוקתי.

לרוב העובדים בארצות הברית אין כמעט הגנה מפני פיטורים שרירותיים.[2] עובד יכול להיות מפוטר על ידי מעסיק מכל סיבה שהיא (לא נדרשת "סיבה מוצדקת" לסיום ההעסקה) וללא אזהרה, כל עוד הסיבה אינה אי-חוקית (למשל פיטורי עובד בגלל גזע, דת או מין). פיטורים מיידיים אושרו במספר רב של מקרים גם על ידי בתי המשפט, ללא כל סעד לעובדים שפוטרו. בפסקי הדין נכתב שהנזק לעובד כתוצאה מפיטורים שקול לנזק שעלול להיגרם למקום העבודה כאשר עובד עוזב את עבודתו ללא סיבה או אזהרה. על פי מומחים ליחסי עבודה, פסיקות מסוג זה נתפסות כבלתי צודקות בגלל שיחסי העבודה מאופיינים באי-שוויון בכוח המיקוח.

לא קיימת בחוק דרישה לתשלום פיצויי פיטורים לעובד שפוטר. לא קיימת גם חובת הודעה מוקדמת על פיטורים, למעט חוק משנת 1988 המחייב הודעה של 60 יום מראש במידה ומפטרים שליש או יותר מהעובדים בחברה גדולה.

הסיסמה "אתה מפוטר!" מפיו של דונלד טראמפ הפכה לפופולרית בתוכנית הטלוויזיה "המתמחה". סיסמה זו משקפת את גישת הפיטורים המיידיים הרווחת בארצות הברית, ומונעת מהעובדים ביטחון תעסוקתי.

מחקרים מתחום הכלכלה מצאו שחוסר ביטחון תעסוקתי פוגע בחדשנות, מפחית את התפוקה, מחמיר מצבי מיתון כלכלי, פוגע בשכר העובדים ויוצר תרבות של פחד. במהלך ההיסטוריה חלו תנודות רבות בשיעורי התעסוקה. המדיניות הרשמית של ממשלת ארצות הברית והפדרל ריזרב היא לעודד תעסוקה מלאה, אך בפועל מטרתם העיקרית היא הפחתת האינפלציה, דבר הגורם לחוסר ביטחון תעסוקתי ועלייה עקבית במספר שעות העבודה במשק.

בטיחות בעבודהעריכה

חוק הבטיחות והבריאות התעסוקתית משנת 1970 קובע נוהלי בטיחות בסביבת העבודה ומסמיך פקחי בטיחות מקצועיים לפקח על מקומות העבודה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.