דיני שומרים

חוקים הלכתיים הנוגעים להחזקת רכושו של הזולת

שומר במשפט העברי הוא אדם המחזיק ברכוש חברו, ומחובתו לשמור על הרכוש מפני נזק או גנבה.
ההלכה מבחינה בין ארבעה סוגי שומרים,על פי שילובים של שני מאפיינים: האם השמירה נעשתה לטובת השומר או לטובת הבעלים והאם התבצע תשלום כספי או לא.

ארבעה שומרים
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים ו'י"ד
משנה משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ג', פרק ז'פרק ח'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ג, עמוד ב'דף מ"ד, עמוד א', דף צ"ג, עמוד א'דף צ"ט, עמוד ב'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שאלה ופיקדון, פרק א'
שולחן ערוך שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"א–שי"ב, חושן משפט, סימן ש"מ–שמ"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רמ"בעשה רמ"ד; ספר החינוך, מצווה נ"ז, מצוות נטס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סוגי השומרים עריכה

המשנה במסכת בבא מציעא מפרטת ארבעה סוגי שומרים: שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל.[1]

כלומר, על פי המשנה, קיימים ארבעה סוגים של שומרים: שני הסוגים הראשונים מתייחסים לאדם שתפקידו קשור אך ורק לשמירה ואין לו רשות להשתמש בחפץ. במידה והוא אינו מקבל שכר על שמירתו הרי הוא שומר חינם, ובמקרה שהוא נוטל שכר על שמירתו הוא נחשב שומר שכר. שני הסוגים האחרונים מתייחסים לאדם שיש לו רשות להשתמש בחפץ של חברו, ובמקביל לרשות זו מוטלת עליו החובה לשמור על החפץ: שואל הוא מי שאינו משלם על הרשות להשתמש בחפץ ולכן 'כל ההנאה שלו', ואילו השוכר משלם על השימוש בחפץ.

  1. שומר חינם - אדם שחברו הפקיד אצלו חפץ לשמירה, ללא תמורה.
  2. שומר שכר - אדם שחברו הפקיד אצלו חפץ לשמירה, תמורת שכר. בעת העתיקה, שמירה בשכר הייתה מקצוע נפוץ. גם בעלי מקצוע נוספים נכללים בקטגוריה זו, כגון אמן שסיים עבודתו על חפץ וטרם מסר את החפץ לבעליו.
  3. שוכר - אדם הלוקח מחברו חפץ לשימושו הפרטי, בתשלום קבוע.
  4. שואל - אדם הלוקח מחברו חפץ לשימושו הפרטי, ללא תשלום.

דיני השומרים עריכה

דיני השומרים עוסקים בשני נושאים. נושא א. רמת מחויבותו של השומר לשמור על החפץ הופקד אצלו. נושא ב. במקרה שהשומר לא יכול להחזיר לבעלים את החפץ, האם מחויב השומר לשלם לבעלים את דמיו. בפועל, רובם של הסוגיות עוסקות בעיקר בחובת השומר לשלם כסף כשהחפץ לא קיים. לגבי חובת תשלום, החלוקה העיקרית היא בין ארבעת המקרים דלהלן:

שליחות יד עריכה

  ערך מורחב – שליחות יד

השומר גנב את החפץ לעצמו. במקרה זה דינו של השומר כדינו של גנב. כמו כן אם הוא נטל חפץ בשביל להשתמש בו שימוש שמחסרו אף שלא במטרה לגוזלו, והחפץ נאנס, גם כן יהיה חייב השומר, כי מרגע נטילת החפץ לצורך שימושו האישי הרי הוא גזלן על החפץ[2].

אם השומר לוקח את החפץ כדי להשתמש בו שימוש שאינו מחסרו ולהחזירו אינו נקרא "שולח יד" אלא "שואל שלא מדעת" שדינו כגזלן אך אינו מתחייב עד שיתחיל להשתמש בחפץ בפועל[2].

פשיעה עריכה

השומר "פשע" - השומר התרשל בשמירה, כגון שלא שמר היטב על בעלי חיים או שם מטלטלין במקום שיהרסו אותו. במקרה זה השומר חייב לשלם לבעל החפץ.

נגנבה או אבדה עריכה

החפץ נגנב או אבד - שומר חינם נשבע שלא פשע, ולא משלם. שאר השומרים משלמים.

במקרה והשומר לא טוען שהחפץ אבד אך טוען שאינו יודע היכן החפץ - מבואר בתלמוד הכלל "כל לא ידענא פשיעותא היא" כל שאינו יודע היכן החפץ - נחשב כפשיעה, וממילא גם שומר חינם יתחייב לשלם[3].

נאנסה עריכה

החפץ "נאנס" - החפץ נפגע במקרה שלא בשליטת השומר, כגון שבעל החיים שניתן לשמירה מת מיתה טבעית ("מתה כדרכה"), או שהחפץ שניתן לשמירה נשבר, ללא כל פשע מצד השומר (כגון שנפגעה הבהמה מברק). במקרה זה שומר חינם, שומר שכר ושוכר נשבעים שלא פשעו, והם אינם משלמים ושואל חייב לשלם.

בעליו עמו עריכה

  ערך מורחב – בעליו עמו

"בעליו עמו" (בעל החפץ עבד בשביל השומר בזמן קבלת הפקדון) - כל השומרים פטורים, וגם השואל.

מתה מחמת מלאכה עריכה

  ערך מורחב – מתה מחמת מלאכה

"מתה מחמת מלאכה" - החפץ נתקלקל מחמת השימוש בו - שוכר ושואל פטורים. שומר חינם ושומר שכר הרי דינם כ"שולח יד" כלומר גזלן, וחייבים לשלם.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס עריכה

  ערך מורחב – תחילתו בפשיעה וסופו באונס

במקרה שהשומר פשע בשמירתו על הבהמה, אך לבסוף לא אירע נזק מצד פשיעתו, אלא מחמת אונס שהתחדש באותה העת, נחלקו בתלמוד האם יש לחייבו מאחר שלא שמר על הפקדון כפי הנצרך, או שפטור משום שלבסוף הנזק שאירע לא נגרם מחמת חוסר שמירתו אלא מאונס. להלכה נפסק שאם ללא פשיעת השומר ייתכן שלא היה קורה האונס חייב לשלם, אך אם אין קשר (אפילו עקיף) בין האונס שאירע לבין פשיעת השומר השומר פטור.

טבלה לסיכום:
שומר חינם שומר שכר ושוכר שואל
שאין בעליו עמו שבעליו עמו
פשיעה חייב חייב חייב פטור
גניבה\אבדה נשבע ופטור
אונס נשבע ופטור

זמן החיוב עריכה

ישנה מחלוקת האם שומר שאמר לבעל הבית הנח לפניי ובעל הבית הניח לפניו האם מתחייב בשמירה לדעת תוספות אם בעל הבית הסתלק משמירה על החפץ, הרי שהשומר מתחייב בשמירה על החפץ אף בלא קניין. לדעת הרמב"ם לא שייך להתחייב בדיני שומרים ללא קניין ומה שמופיע בגמרא שנהיה שומר אף באמירת הנח לפניי, היינו במקרה שהחפץ הונח בחצר השומר, שקונה בקניין חצר.

שבועת השומרים עריכה

שומר שפטור מלשלם על הנזק שקרה לחפץ הנשמר (שומר חינם בגנבה ואבדה ושומר שכר באונס) חייב להישבע שלושה שבועות א. שאכן החפץ אינו ברשותו ב. "שלא פשעתי בה" כלומר, שאכן שמר כראוי. ג. נשבע שלא "שלח יד" בחפץ, כלומר, שלא נשתמש בחפץ שימוש כל שהוא לפני מקרה הגנבה או האונס[4]. אם נשבע השומר ונפטר מתשלום ולאחר מכן נודע על ידי עדים ששיקר בשבועתו חייב לשלם לבעלים "קרן וחומש" כלומר את מחיר החפץ ותוספת חמישית (מלבר, כלומר רבע מהמחיר של החפץ) שומר חינם שטען שנגנב החפץ ונמצא משקר דינו "טוען טענת גנב" וחייב לשלם כפל כגנב עצמו. האמוראים נחלקו האם בטבח ומכר יתחייב בתשלומי ארבעה וחמישה[5].

בנוסף, שומר שהודה שפשע בחפץ ומוכן לשלם לבעלים את שוויו, חייב להשבע שבועה שאין החפץ ברשותו, וזו, כדי למנוע מהשומר לתת עינו בחפץ ולכפות על הבעלים בעקיפין למכור לו את החפץ[6].

שומר שמסר לשומר עריכה

  ערך מורחב – שומר שמסר לשומר

נחלקו בגמרא האם לשומר מותר למסור לשומר אחר את החפץ. דעה אחרת סוברת שהדבר מותר, שכן הוא מוסר את החפץ לאדם בן דעת ואחראי, ולכן גם במקרה שהוא עצמו היה שומר שכר ואילו השומר השני היה שומר חינם ששמירתו פחותה, הוא פטור מהתשלום אם נגרם לחפץ נזק. דעה שנייה סוברת כי אסור למסור את החפץ לאדם אחר, מכיוון שכאשר אדם מפקיד בהמה אצל שומר, הוא מפקיד זאת אצלו בהנחה שאם יארע נזק לחפץ, הוא יחייב את השומר שבועה, אך אדם אחר לא נאמן לו בשבועה, ולכן אין רשות ביד השומר למסור את הבהמה ביד שומר אחד. עוד טעם לדעה זו הוא שאדם בדרך כלל אינו מסכים שימסרו את חפציו לאדם אחר בלי הסכמתו.

להלכה נפסק שאסור לשומר למסור את הפקדון לשומר אחר, אם השומר בכל אופן מסר את הפקדון לשומר אחר על השומר הראשון להוכיח שלא הייתה פשיעה בשמירת החפץ[7].

חקיקה ישראלית עריכה

דיני השומרים במשפט העברי הועתקו לדיני השומרים במשפט הישראלי בחוק השומרים תשכ"ז-1967. הבדלי ניסוח וכללי פרשנות שונים[דרושה הבהרה], הביאו לתוצאות משפטיות שונות בין פסיקת בתי המשפט בישראל למשפט העברי.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • דוד הנשקה, משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים - עיונים בדיני שומרים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1997
  • הרב גדעון בנימין, הפקדתי שומרים: הלכות שמירה ופקדון, לפי סדר השולחן ערוך, תשס"ו

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.