דקדוק

דִּקְדּוּק הוא אוסף הכללים המנחה את הדיבור והכתיבה בשפה מסוימת, טבעית או מלאכותית.

התחומים בדקדוק

לגבי שפות טבעיות, מקובל לחלק את הדקדוק למספר תחומים: תחביר, מורפולוגיה, פונולוגיה וסמנטיקה. בשפות מלאכותיות כגון שפות לוגיות, שפות מחשב וכדומה, התחביר הוא עיקר הדקדוק, ואילו תחום הפונולוגיה כמעט שאינו קיים.

בין התחומים השונים בדקדוק קיימת חפיפה רבה, ולפיכך חקר הדקדוק כולל תחומי ביניים רבים. בלשנים רבים עוסקים בקשר שבין המורפולוגיה לתחביר ובקשר שבין פונולוגיה למורפולוגיה ("מורפולוגיה פרוזודית"). גם הקשר בין סמנטיקה לתחביר נחקר רבות.

תחום מיוחד בדקדוק נוגע לשיטת הכתיבה. תחום זה נוגע רק לשפות שיש להן שיטת כתיב, והוא עוסק באופן האיות של מילים כתובות ובכללי הפיסוק. התחום יכול לעסוק גם בסימנים דיאקריטיים אופציונליים או אופציונליים למחצה, כגון סימני התנועות (ניקוד) בשפות עברית וערבית. לפעמים עוסק תחום זה גם בשיטות של תעתיק משיטת כתב אחת לשיטת כתב אחרת (למשל תעתיק שמות עבריים לאותיות לטיניות, או תעתיק מילים משפות סלאביות מכתב קירילי לכתב לטיני).

הבלשנות המסורתית

שער "ספר השרשים" מאת יונה בן ג'נאח, ממדקדקי העברית בימי הביניים, כפי שהודפס בברלין תרנ"ו

הבלשנות המסורתית, עד המאה ה-19, עסקה בעיקר בזיהוי כללי הדקדוק של שפות עתיקות, בפרט שפות שנחשבו קדושות או בעלות מעמד מיוחד. הדקדוק של השפות לטינית, יוונית, ערבית, עברית וארמית נחקר בידי בלשנים נוצרים, מוסלמים ויהודים, בעיקר כדי לשמר את כתבי הקודש של דתות אלה, וכדי לפתח שיטות הוראה לשם לימוד השפות (גם במקרה של יוונית וערבית – הניבים שבהם נכתבו היצירות הקלאסיות כבר לא היו מדוברים בימי הביניים).

הדקדוק הנורמטיבי

מתוך חקר השפות ה"קלאסיות" נקבעו כללי דקדוק נורמטיבי לשפות המדוברות. באירופה, למשל, השתדלו הכותבים באנגלית, בצרפתית, בגרמנית ובאיטלקית להתאים את הדקדוק של השפות המדוברות לדקדוק של הלטינית הקלאסית, בפרט בכתיבה. עם תחיית השפה העברית במאה ה-19 נעשה מאמץ רב להתאים את העברית החדשה לכללי הדקדוק של העברית המקראית (או כללי הדקדוק המשלבים בין העברית המקראית, העברית המשנאית וכו), אולם בהצלחה מוגבלת. דוגמה לכלל דקדוקי מתחום הפונולוגיה הוא אופן הגיית עיצורי בגדכפ"ת – עד היום נעשה מאמץ^{[דרושה הבהרה]} לשכנע דוברי עברית ישראלית לדבר על-פי הכללים העולים מן הניקוד הטברני של התנ"ך, אם כי אופן הגיית העיצורים בפועל בדרך כלל אינו עולה בקנה אחד עם הכלל הנורמטיבי.

בלשנות מודרנית

מאמצע המאה ה-19 התפתחה גישה בבלשנות הרואה בדקדוק תכונה הגלומה בשפה. לפי גישה זו, הבלשן אמור לבודד את כללי הדקדוק מתוך חקר השפה המדוברת, ואין הוא אמור לשפוט האם מבע מסוים בשפה הוא תקין או פסול. גישה זו מכונה לעיתים קרובות דקדוק תיאורי (דסקרפטיבי). בגישה הזאת יש שני תחומים עיקריים: מחקר סינכרוני – מחקר כללי הדקדוק של השפה בזמן נתון; מחקר דיאכרוני – מחקר האופן שבו כללי הדקדוק משתנים לאורך הזמן, בחלוף הדורות.

אחת המחלוקות העמוקות שהתפתחו בבלשנות המודרנית ובפסיכולוגיה היא שאלת מקומו של הדקדוק בידע האנושי הטבעי. הפסיכולוג פרדריק סקינר שהוא המייצג הבולט של הגישה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה, גרס שהדקדוק אינו חלק מהידע הטבעי, כלומר הוא אינו מולד, ואין לו קיום שכלי אלא לאחר לימוד פורמלי. לדעת סקינר, השפה נלמדת כאוסף של מבעים באמצעות התניה אופרנטית. לעומתו טוען הבלשן נועם חומסקי כי כל אדם נולד עם תבניות מסוימות שהופכות לכללי דקדוק באמצעות חשיפה לשפה המסוימת המדוברת בסביבתו. לדעת חומסקי, אי אפשר להסביר את המהירות שבה נרכשת השפה אצל ילדים, ואת היצירתיות שבני אדם מגלים תוך שימוש בשפה, אלא באמצעות ההנחה שחלק מהדקדוק הוא מולד.

הדקדוק האוניברסלי

בבלשנות הגנרטיבית שפיתח חומסקי בשנות החמישים של המאה העשרים מקובל להניח שרכיבים מסוימים של הדקדוק משותפים לכל השפות הטבעיות (האנושיות), ואלו הם הרכיבים המולדים בדקדוק. חלק ניכר מעבודתם של הבלשנים הגנרטיבים הוא איתור כללי הדקדוק האוניברסליים לכאורה. זרמים אחרים בבלשנות מתנגדים לגישה הזאת.

דקדוק של שפות מלאכותיות

כיום ישנו דקדוק המשמש גם בתחומים אחרים כמדעי המחשב, שם הוא משמש להגדרת שפות פורמליות ומחקר בחישוביות.

לשפות תכנות, כדוגמה לשפות פורמליות, ישנו תחביר השונה במידה ניכרת מזה של שפות טבעיות. הדבר נובע מכך שלשפות תִכנות מטרה שונה לחלוטין מזו של שפות טבעיות.

כיום ישנן שפות רבות שהן מתוכננות ולא טבעיות. אספרנטו היא שפה מתוכננת שפותחה על מנת ליצור שפה בינלאומית פשוטה, אולם אספרנטו היא מקרה של שפה מתוכננת, שבמרוצת השנים הפכה לטבעית (שכן אחד המאפיינים לשפה טבעית הוא היותה מדוברת בפי דוברים ילידיים, וכיום מוערך כי מתוך מיליון דוברי אספרנטו, כאלף דוברים אותה מלידה).

תעשיית הקולנוע האמריקאית וסופרים כגון ג'.ר.ר. טולקין יצרו שפות נוספות. למשל, השפה קלינגונית מ"מסע בין כוכבים", ואליריאנית ודות'ראקית מ"שיר של אש ושל קרח", ושפות רבות שמופיעות בלגנדריום של טולקין כגון קווניה, סינדארין והלשון השחורה.

מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים

גרעיני הבסיס אחראיים ללמידה ויישום של תמורות מורכבות בתגובות לגירויים, מהסוג הדרוש לשימוש בכללי הדקדוק של שפה.

ראו גם

• דקדוק עברי
• ודייק – ספר לימוד דקדוק עברי
• בשרל – ספר דקדוק לצרפתית

קישורים חיצוניים

• דקדוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• השיר: ׳אהבה ברמזים׳, באתר יוטיוב