הומניזם

גישה פילוסופית
(הופנה מהדף הומניסט)
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך מבלבל בין מושגים ותקופות שונות וחסר כל סקירה היסטורית רצינית על מקורותיו והתפתחותו של ההומניזם.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הומניזם הוא גישה פילוסופית מוסרית מרכזית ומרובת ענפים, המבוססת על הרצון החופשי של האדם ומדגישה את היותו סוכן מרכזי, המשפיע על הסביבה שלו כאדם יחיד וכקבוצה אנושית. מקורה ההיסטורי של הגישה בזרם חברתי באיטליה בתקופת הרנסאנס, הידוע כ-"הומניזם של הרנסאנס". בעקבות עידן הנאורות המושג כיום מתייחס למגוון השיטות, האמונות והדעות המשלבות את השדה האנושי עם חשיבה ביקורתית, ומעדיפות חקירה שיטתית ותבוניות על פני חשיבה דוגמטית ואמונות תפלות[1].

אטימולוגיהעריכה

קיימת הבחנה שורשית בין נשוא הערך שהוא המובן האדיאולוגי של הומניזם, לבין המובן שמעודד לימוד וחקר שפות, תרבויות, וספרים קלאסיים, כגון הבחנה בין מקצועות ריאליים להומניסטיים בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

המילה humanista היא שם עצם, שהתחיל להיות נפוץ בתקופת הרנסאנס כהגדרה לקבוצת החברים בגילדת המורים שלימדו huntanac artcs (אמנויות האדם).

הומניסט הוא אדם המחזיק בגישה כללית הומניסטית אשר במרכזה האדם כמטרה וכ"סוכנות" פעילה, כלומר אדם תבוני, ואולם הומניסט הוא תמיד בן תרבות מסוימת דרכה הוא מפרש את ערכיו ההומניסטיים: הומניסט צרפתי, הומניסט ישראלי וכו'. לרוב, נעשה שימוש ב"הומניסט" בכדי לתאר את מי שמלא באהבה ובכבוד לבני האדם, המביע התחשבות, וסובלנות כלפיהם ודואג לזכויותיהם. ואולם יש להבחין בין הומניסט לבין "הומני" - אדם המגלה רגישות, רחמים או אמפתיה לכל אדם או בע"ח ללא קשר להשקפת עולמו הרחבה. בנוסף - גם מי שעוסק בהומניסטיקה וקרוב למדעי הרוח והחברה מכונה הומניסט (הוראת המילה ניכרת לפי ההקשר). המילונאי ראובן אלקלעי הציע את חידושו אֱנוֹשַׁאי (תחת הומניסט)[2].

מקורות ההומניזםעריכה

נהוג להתייחס לתקופת הרנסאנס כראשית ההומניזם שהתפתח עד זמננו. ואולם- לא ניתן להגדיר את ההומניזם של הרנסאנס כתורה פילוסופית סדורה. רבים מקרב ההומניסטים אימצו עמדות, ערכים וגישות, בהשראת החיבורים הקלאסיים של יוון העתיקה אך התגלעו ביניהם לא אחת חילוקי דעות חריפים, ומעולם לא השתייכו ל"אסכולה" אחת.[3]

תחילה היו ההומניסטים קבוצה של אינטלקטואלים שאינם אנשי דת שהתעניינו בתרבות הקלאסית (התרבות היוונית והרומית העתיקה) ובספרים שנכתבו בהשראתה, (בעיקר ביוון העתיקה).

תהליך זה, שניזון ממאבק בין ערי איטליה תוך כדי שחרורן היחסי משליטת הקיסרות והכנסייה עיצב מעמד חברתי של משפחות סוחרים אשר בהדרגה גברה התעניינותם בתרבות ביזנטיון, ביוונית ואף ב"לימודי האדם" הרומיים (Studia Humanitatis) – מדובר בלימודים הומניסטיים בדגש על התחומים שאינם "ריאליסטים" (רטוריקה, פואטיקה, דקדוק של הלטינית הרומית וכו'), וכן בפילוסופיה אתית- על פני הסכולסטיקה והתאולוגיה המסורתיים.

ההומניסטים האיטלקים התמקדו במערך חדש של לימודים, שייצג את תפיסתם החדשה. בנימין ארבל כותב:

"כבר במאה הארבע-עשרה הופיע מושג לטיני חדש לציון מכלול התחומים שראוי לאדם המשכיל להכירם: studia humanitatis, או "לימודי האדם". למעשה, לא היה זה מושג חדש בתכלית, אלא רעיון רומי קלאסי, אך השימוש המחודש בו באיטליה של הרנסאנס ביטא את רצונה של שכבה שלמה של משכילים לעצב את עולמם הרוחני באמצעות ארגון מחדש של תחומי הידע הנרכש באמצעות לימוד. תוכנית הלימודים החדשה נבעה מהשקפת עולם, שראתה באופן חיובי יותר את הקיום האנושי עלי אדמות, והתבססה על שלוש הנחות: ראשית, האנושיות, טבע האדם בצורתו המושלמת, היא דבר טוב, שכל אדם חייב לשאוף להגשמתו. שנית, האדם מסוגל, בכוחותיו הוא, לממש את הפוטנציאל הגלום בו כדי להתעלות לפסגת אנושיותו. ושלישית, האמצעי להתעלות זו הוא הלימוד, אם כי לא לימוד לשמו, אלא התעמקות באותם שטחים, שלימודם והטמעתם הם שמאפשרים לממש את הבנייה העצמית הזאת, בהשראת המורשת הקלאסית. המשכילים שזוהו עם גישה חדשה זו, שעסקו בתחומי הידע שעמדו במרכזה והקנו אותם לאחרים כונו "הומניסטים".[3]

אנשי הרנסאנס העלו תרומה מכרעת לעיצוב לימודי ההיסטוריה כדיסציפלינה ביקורתית (לא כנסייתית-אנכרוניסטית) המכוונת לחשיפת הדרמה האנושית לרבות חולשות האדם. במסגרת זו נטענו טיעונים הגיוניים – עד כדי ניתוח כתבי הקודש אשר מעתה לא היו עוד נחלת נזירים וכמרים לבדם. הצלחת ההומניסטים של איטליה הביאה כמה מהם למשרות כמורה בעצמם!.

בצד התעניינות בנושאי חולין החלו גם מושגים ורעיונות חדשים כמו "דת טבעית" וכבוד בין דתי להעסיק את ההומניסטים שאחד משיאם היה למשל הנאום המפורסם "על כבוד האדם" של ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה.

מסכם אליעזר שביד:

"ההומניזם היה מהפכה דתית ולא אנטי דתית. אלה שחוללו את ההומניזם הקלאסי באיטליה ואלו שחוללו אותו בגרמניה ואחר כך בארצות אירופה, מרדו נגד הכנסייה הקתולית אבל לא מרדו נגד הדת. ההומניזם נולד יחד עם הפרוטסטנטיות. הפרוטסטנטיות הייתה הומניסטית, ראשוני ההומניזם האיטלקי היו אנשים דתיים. הם רק בדקו את הדת מפרספקטיבה חדשה, לא מן הפרספקטיבה של ההתגלות האלוהית, אלא מן הפרספקטיבה של האדם המוצא את דרכו אל אלוהים. במרכז מושג ההומניזם עומדת התפיסה שהאדם נברא בצלם אלוהים."[4]

מאוחר יותר, התגבש הזרם ההומניסטי לאידאולוגיה, שכללה מערכת ערכים חילונית סדורה, שביקשה במידה רבה להוות אלטרנטיבה למערכת הערכים הדתית, (בעיקר הנוצרית).

ההומניסטים קיבלו השראה בעיקר מכתבי אפלטון ואריסטו (בהם כתבים שכמעט לא היו ידועים עד אז באירופה המערבית, כגון הפוליטיאה של אפלטון), והעמידו מערכת ערכים, שבה האדם ויצירתו עומדים במרכז, ואילו הדת או יחסי האדם עם האל - בשוליים. המוסר על פי ההומניזם אינו נובע בהכרח מציוויי האל לאדם, אלא ממצפון אנושי קולקטיבי, המשותף לכל בני האדם. ההומניסטים טענו שכל אדם יכול להתחבר אל האל לבדו, מבלי תיווך של גורם כלשהו, ובמיוחד ללא עזרת הכנסייה או האנשים שעובדים בה.

האתוס ההומניסטיעריכה

האתוס ההומניסטי הוא גישה כוללת שבמרכזה ערכו של האדם כבעל תבונה ומכאן בעל כושר ביקורת.

"הביקורת היא היסוד של ההומניזם ושל בת זוגו הנאורות." [5] כושר הביקורת של האדם מנחה את יכולותו להכיר ולדעת כמו גם לשקול ולבחון בין חלופות מוסריות - בעצמו.

ההומניסטים מאמינים שלכל בני האדם מצפון המאפשר להם להבחין בין טוב לרע, ושמצפון זה אינו תלוי באמונה דתית או במוצא תרבותי. בני האדם טובים מטבעם, ואם אין משבשים את מצפונם, הם בוחרים בטוב. ההומניזם אינו מקבל בדרך-כלל גישה של שכר ועונש ממקורות עליונים, ודאי לא שכר ועונש בעולם הבא. חיי האדם מתרכזים בעולם הזה, ביחסים שבינו לבין בני אדם אחרים, ואלה שבינו לבין הטבע, והוא חייב דין וחשבון רק למצפונו ולאנשים שסובבים אותו.

יש להבחין בין הגישה ה"קלאסית" להומניזם שהתפתחה בתקופת הרנסאנס והרפורמציה ולפיה האדם זוכה לאהבת האל (AGAPE) ומכאן ערכו ומרכזיותו, ובין גישת הנאורות להומניזם הנשענת על הכרה בתבוניות האדם כיסוד לביקורת ולכושר השיפוט המוסרי שלו.

יש הומניסטים המאמינים כי המצפון האנושי ומערכת הערכים שגלומה בו, ניתנים לניסוח לוגי. אין פירושו של דבר שהמצפון נלמד באופן לוגי - כי לדעת רוב ההומניסטים המצפון הוא אינטואיטיבי - אבל אפשר לנסח את מערכת הערכים שמרכיבה אותו, באמצעות כללים לוגיים. לימוד הניסוח הלוגי של מערכת הערכים האנושית מסייעת בפתרון דילמות, כלומר דרכי התנהגות ובחירת דרך הפעולה הנכונה, במצבים שבהם הבחירה בטוב קשה במיוחד, לאור הנסיבות או האפשרויות שקיימות.

אגנש הלר הציעה כי החל מהעת החדשה והנאורות בעיקר השתנה המוסר והפך ל "אתוס פתוח" - עקרון שבני אדם מקבלים בכל מקום מעצם היותם בני אדם והוא "דליל יותר" משום שאינו בהכרח כולל את העושר של הקהילה בה אדם חי: "האתוס הדליל, הפתוח, מורכב מנורמות ומעקרונות מוסריים המחייבים אנשים מוסריים מודרניים ומנחים אותם בהכרעותיהם המוסריות, ללא תלות בשאלה אם הם שייכים לקהילה זו או אחרת. ", ומעתה אי אפשר לתייג אנשים שיוצאים מקהילות סגורות כ"חסרי מוסר". [6]

חלוקת הזרמים בהומניזם לפי יובל נוח הרריעריכה

  • הזרם הליברלי - לפי ההומניזם הליברלי האדם הוא יצור אינדיבידואלי. פנימיותו של האדם היא הנותנת משמעות לעולם, ומהווה את מקור הסמכות המוסרית, האסתטית, והפוליטית. בכל דילמה מוסרית או פוליטית, עלינו לפנות אל רצונו הפנימי של האדם. יש להגן על היחיד מפגיעה, ולשם כך יש לממש את זכויות האדם. ניתן להבחין בדרכם של המצדדים בהומניזם הליברלי בכל הנוגע לטיפול בפושעים - החשיבות העצומה שמייחסים הליברלים לרווחתו של היחיד, גורמת להם להתנגד להוצאות להורג, לעינויים, ולמתן עונשים קשים. כך, מתקיימות נקודות השקה בין הזרם הליברלי לבין הדתות המונותאיסטיות ובמיוחד הנצרות. הליברליזם שם דגש על הרצון החופשי. הוגים נוצרים למן המאה ה-18 שילבו בין ההומניזם לנצרות, באמצעות הטענה, כי מטרתו של האל היא להיטיב את מצבם של בני האדם, ולפיכך על בני האדם לפעול להיטיב את מצבם של בני אדם אחרים.
  • הזרם הסוציאליסטי - ההומניסטים הסוציאליסטים, בדומה לפילוסופיית התועלתנות, רואים חשיבות במצבו של כלל המין האנושי ולא במצבו של היחיד. בניגוד לזרם הליברלי ששם דגש על חירותו של הפרט וזכויותיו, שם הזרם הסוציאליסטי את הדגש על השוויון בין כל בני האדם. על פי הסוציאליזם חוסר השוויון הוא פגיעה בכלל האנושות, כיוון שמשמעותה מתן העדפה לגורם שולי שקשור לאדם (כסף) על פני המהות האוניברסלית שלו. לטיעוני הסוציאליסטים אפשר למצוא סימוכין גם בדתות המונותאיסטיות, שקובעות שכל בני האדם נבראו בצלם האל, ומכאן שכל בני האדם שווים.
  • זרם הדרוויניזם החברתי - אף על פי שלא נהוג לראות אידאולוגיות גזעניות כהומניסטיות, יש בהן אלמנטים ברורים של הערצת האדם. בניגוד לזרמים האחרים של ההומניזם, זרם זה שולל את הזכות לשוויון של בני האדם וגורס כי ישנם בני אדם נעלים מול בני אדם נחותים. זרם הדרוויניזם החברתי הוא היחיד שלא קיבל את השראתו רק מן הדת אלא גם מעיוות של המדע, ובעיקר מעיוות של האנתרופולוגיה ומדעי החיים (מדענים מתייחסים לדרוויניזם החברתי כאל פסבדו-מדע). תומכי הזרם רואים במין האנושי מין שמצוי בתהליכי אבולוציה בלתי פוסקת, כמו שאר המינים שבטבע ולפיכך נתון המין האנושי בכל עת במלחמת קיום על משאבים, שבה רק החזקים ביותר ישרדו, לאחר שיביסו את החלשים (בביולוגיה אבולוציונית המתאים שורד, לא בהכרח החזק, ולא באמצעות כוח מכוון). הדרוויניזם החברתי החל להתבסס במחצית המאה ה-19, ועד מהרה השפיע על חלקים מהאליטות, כגון תומכי הקולוניאליזם של המעצמות הימיות, חלק מהתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית [דרוש מקור] ובמיוחד עמד בבסיס האידאולוגיה הנאצית בגרמניה. כך, שאיפתה של התנועה הנאצית הייתה להשביח את המין האנושי על ידי טיהור אתני, השארת הגזע הארי והכחדת הגזעים הנחותים (לטענתם), כגון היהודים, הצוענים והשחורים, שסיכנו לדעתם, את חוסנו של המין האנושי בכלל ושל הגזע הארי בפרט. הזרם ספג מהלומה קשה לאחר תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, אך הדים לקיומו המשיכו להתקיים לאחריה, כגון במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה ובתנועות גזעניות ונאו-נאציות ברחבי העולם. בשנים האחרונות, עם התפתחות מדעי הגנטיקה והרפואה, ניתן למצוא הדים של דמיון לדרוויניזם החברתי, אם כי לא באופן גזעני, אצל אנשים שמשתמשים בבדיקות גנטיות ולעיתים גם בהפלת עוברים בעלי מומים קשים, כדי לתכנן את משפחתם. כל זאת, כדי למנוע מהם, מבני משפחתם, ומהחברה בכלל, את הסבל שעלול להיגרם כתוצאה מלידת תינוק שצפויים לו חיים קצרים או מלאי ייסורים. ישנם אנשים ששואפים לפתח את תחום הגנטיקה כדי לאפשר להורים לבחור עבור צאצאיהם תכונות כגון צבע שיער, צבע עיניים, יכולות אתלטיות, יכולות שכליות וכיוצא באלה. ראו גם אאוגניקה.
  • טרנס הומניזם-פילוסופיה הסובבת סביב השאיפה לנצל אמצעים טכנולוגים על מנת להתגבר על המגבלות הביולוגיות של האדם.

הומניזם מול הדת התאיסטיתעריכה

ההומניזם בגרסאות שונות הפך בהדרגה לאידאולוגיה השלטת באירופה (בייחוד באירופה המערבית), בעיקר משום שהציע אלטרנטיבה לדת בתקופה של חילון הולך וגובר. הוא התבסס בעיקר במדינות שניתקו את עצמן מהדת באופן מוחלט כמו צרפת. בארצות הברית רואים רוב התושבים בדת (בעיקר בדתות מונותאיסטיות) את האמצעי להקניית מערכת ערכים, ובעניין זה יש פער גדול בין אירופה לארצות הברית. גם בארצות אפריקה ואסיה משמשות הדתות כמקור העיקרי להדרכה ערכית, ואילו ההומניזם נתפס בהן לעיתים קרובות כמערכת זרה ואף מאיימת.

הציוויים המוסריים הנובעים מההומניזם אינם סותרים בדרך כלל את הציוויים הדתיים. כך למשל, רצח נתפס ברוב הדתות כחטא נגד האל, בנוסף להיותו פשע פלילי, ולכן מהווה עבירה חמורה. במערכת ערכים המתבססת על דת, כגון הנצרות הקתולית, קיימת בעייתיות עקב המחילה שניתנת בזמן הוידוי, לכל מעשה פשע, בתנאי שהמאמין יתפלל או יתרום סכומי כסף, כפי שיקבע הכומר המוודה. זרמים רבים בדת הנוצרית רואים אלימות ומלחמה באור שלילי מאוד, ובכך הם שותפים לזרמים הומניסטיים רבים באירופה ובארצות הברית. לאור זאת, היו שניסו ליצור סינתזה בין הדת (בייחוד בין הנצרות או היהדות) לבין ההומניזם. יש אנשים הרואים עצמם הן כדתיים והן כהומניסטים, ובחיי המעשה אין בכך בדרך כלל סתירה; תפיסה זו נקראת הומניזם דתי. הפער בין הדת להומניזם, על-פי השקפה זו, עולה בנימוקים שכל צד נותן לציוויים המוסריים. הבדל אחר הוא בכך שהמושג "חטא נגד האל" או מושג העונש בעולם הבא, אינם מקובלים בהומניזם. לעיתים ניתן למצוא את הפער שבין הגישות במצבים של דילמות מוסריות מורכבות, שבהן הציווי ההומניסטי עשוי להיות שונה מאוד מהציווי הדתי.

התארגנויותעריכה

הומניסטים ידועיםעריכה

מתקופת הרנסאנסעריכה

 
ארסמוס מרוטרדם

מתקופות מאוחרות יותרעריכה

הומניזם בספרותעריכה

  • בספר הר הקסמים משנת 1924, הנחשב לספרו החשוב ביותר של תומאס מאן ומהספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20 בכלל, דמותו של לודוביקו סטמבריני נחשבת למייצגת של ההגות ההומניסטית. סטמבריני רואה את ג'וזואה קרדוצ'י, המשורר הלאומי של איטליה המודרנית, כמורו הרוחני, ומשווה עצמו לטיטן היווני פרומתאוס, שבין היתר לימד את האדם את סודות האש.
  • בשנת 1936 היגר הפילוסוף וורנר ייגר (אנ') לארצות הברית בתגובה לעליית הנאציזם בארצו. שנה לאחר מכן פרסם את תגובתו הנזעמת לנאציזם תחת הכותרת "הרצאות ועמדות הומניסטיות".
  • בשנת 1946 פרסם ז'אן-פול סארטר את ספרו החשוב ביותר וקרא לו "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". בספר חידד סארטר את המסר המרכזי של תורתו: קיום קודם למהות. הדעות חלוקות בשאלה אם אמנם מדובר במסר הומנסטי.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אורי רפ, הומאניזם: הרעיון ותולדותיו, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1991. (הספר בקטלוג ULI).
  • עקיבא ארנסט סימון, הומאניזם, בתוך: לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, עמודים 111- 117, הוצאת עם עובד, 1993.
  • יובל נוח הררי, קיצור תולדות האנושות, אור יהודה: דביר, 2013, עמ' 233-239 (בתוך תת-הפרק "הדתות המודרניות").
  • חנן יורן, "ההומניזם של הרנסאנס: התגבשות שפה חדשה להבנת המציאות", בתוך: יוסי מאלי (עורך), תולדות הרעיונות: העת החדשה המוקדמת, ירושלים: מוסד ביאליק, 2019, עמ' 48-84.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Robert Grudin, Humanism, אתר אנציקלופדיה בריטניקה, ‏17 באפריל 2015 (באנגלית)
  2. ^ ראובן אלקלעי, מלון עברי שלם, הוצאת גליל, 1994, כרך 3
  3. ^ 1 2 בנימין ארבל, הרנסנס האיטלקי, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 2000
  4. ^ ראיון באתר יד ושם
  5. ^ שמואל שקולניקוב, אוטונומיה וחינוך הומניסטי, אוטונומיה וחינוך - היבטים ביקורתיים (לקט מאמרים בעריכת שילה שיינברג), עמ' 269 - 280
  6. ^ אגנש הלר, איך להיות אדם מוסרי בעולם מגוון, בתוך : ישי מנוחין וירמיהו יובל (עורכים), האם הסובלנות תנצח? – חינוך מוסרי בעולם מגוון, מאגנס ומכון שפינוזה (ירושלים: 2005) ,, עמ' עמ' 15 – 22.
  7. ^ American Humanist Association, Who we are | About Humanism, אתר הארגון הרשמי (באנגלית) (ארכיון)
  8. ^ Arnold Dashefsky, Ira Sheskin, American Jewish Year Book 2012, Springer Science & Business Media, 2012. עמ' 30.
  9. ^ יהדות חילונית - תמורה הומניסטית ביהדות, מי אנחנו, אתר המכון הרשמי (ארכיון)