הוראת שעה (הלכה)

בהלכה היהודית, הוראת שעה היא פסק הלכה של הסנהדרין, של נביא או של גדול הדור, המנוגד לדיני התורה הנוהגים בדרך כלל. פסק זה נקבע לזמן מוגבל, בשל נסיבות מיוחדות.

מקור הדין

עריכה

בנביא

עריכה

במסכת יבמות הגמרא דנה בסמכויות של חכמים לעבור על דברי תורה, ומובאת שם ברייתא בהקשר של נביא:

אליו תשמעון (דברים, י"ח, ט"ו) אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו.

הברייתא לומדת מהפסוק הכללה למעשה של אליהו הנביא בהר הכרמל, שהקריב שם קרבנות בזמן איסור הבמות. לפי הברייתא זה עיקרון רחב יותר, הוראת שעה.

התלמוד מזכיר את העיקרון הזה במקומות נוספים:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו

לבית הדין

עריכה

הגמרא שם במסכת יבמות מנסה ללמוד מהנביא שגם בית דין יכולים להתיר את האסור על פי התורה, אך דוחה את הלימוד בכך ש"מיגדר מילתא שאני", כלומר בשביל לבצע תיקון ולהשיב את העם בתשובה, הותר לעבור על דבר איסור, אך לא בכל מצב. מכאן רואים שבמצבי קיצון ישנה אפשרות כזו. בהמשך מובאת אמירה נוספת המאפשרת לבית הדין הגדול לחרוג מדיני התורה:

אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך - אלא שהשעה צריכה לכך.

היתר זה מאפשר גם ענישה שלא על פי הדין הרגיל, שכן הרוכב על סוס בשבת הוא איסור דרבנן בלבד, אלא שבהתאם להוראת שעה החמירו עליו עד כדי עונש מוות.

ישנו מקור נוסף שמופיע כבר במשנה להוראת שעה:

כלומר כאשר יש צורך מיוחד "לעשות לה'" מותר לתקן תקנה שהיא כנגד ההלכה הרגילה.

טעם ההיתר

עריכה

הוראת שעה הוא כלי קיצוני שמופקד בידי החכמים, וכוחו רב ביותר. כוח זה ניתן להם בשביל לאפשר לפעול במצבי קיצון. כדברי הרמב"ם:

כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

לפי הרמב"ם היכולת הזאת נובעת מאחריות לקיום התורה בכללותה, מה שמצריך לעיתים לפעול באופן תקיף ולפגוע במודע בחלקים קטנים. תפיסה זו תואמת את גישתו של הרמב"ם, שישנו מדרג בין המצוות, ישנם עיקרים וישנם איברים. לאורך הדורות קמו מתנגדים לשיטה זאת, שבין היתר התנגדו להגדרתם של עיקרי האמונה היהודית.[1]

לפי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לפעמים ישנו צורך לעבור על דברי תורה, וזה האופן האידיאלי בו הצורך יכול להתממש ולהפוך לציווי אלוקי בעצמו. בהיעדר נבואה, הצורך הזה מתבטא באופנים אחרים ובצורה פחותת מעלה, כמו מוטב יהיו שוגגין.[2]

סייגים

עריכה

הוראת שעה, כשמה כן היא, חייבת להיות זמנית. במסגרת סמכויותיו של נביא אין את היכולת לחדש מצווה או להתיר איסור[3], ולכן כל היכולת להורות היתר היא זמנית בלבד. גם בית דין אינו יכול לבטל איסור של תורה באופן תמידי, אלא רק זמנית. עם זאת, סמכויות בית דין גדולות יותר והוא יכול לאסור את המצווה, מטעם שב ואל תעשה. לאורך ההיסטוריה בתי דין אכן אסרו על מצוות מסוימות, כמו נטילת לולב ותקיעת שופר בשבת. בית דין גם יכול לקבוע הסדרים בדיני ממונות שמנוגדים לדינים הרגילים של התורה, מפני שהפקר בית דין הפקר.[4] לחלק מהשיטות בית דין גם יכול להפקיע קידושין באופן גורף מפני שכל המקדש על דעת חכמים מקדש.[5]

סייגים נוספים:

  • נביא המצווה לעבור על איסור עבודה זרה, לא שומעים לו.
  • לפי תוספות נביא רשאי לפסוק הוראת שעה מכוח סמכותו בלבד, ולכן גם על דעת עצמו, אולם בדברי הרמב"ם נראה שרק אם קיבל הוראה מפורשת בנבואה הוא רשאי להתיר.[6]
  • נביא שמקשיבים לו בהוראת שעה, צריך להיות נביא מוחזק, כלומר שכבר הוכיח את נביאותו בצורה ברורה.[7] לפי תוספות אין זה מוכרח, שכן גם תלמיד חכם רגיל יכול לתקן הוראת שעה.
  • כל ההיתר שהגמרא לומדת מאליהו, הוא רק במקרה שיש צורך "למיגדר מילתא", וישנן שתי גישות מה רמת הצורך שמאפשר לתקן הוראת שעה. לפי שיטת רש"י, הרמב"ם, הרשב"א ועוד, הצורך חייב להיות ספציפי, "להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים"[8]. אולם לפי הרמב"ן והריטב"א כל צורך זמני הוא מספיק.
  • אחרונים מסוימים העלו אפשרות שבדיני נפשות אין לשמוע אפילו לנביא מוחזק, משום שכשם שלא ייתכן שיהיה ציווי אלוהי לנביא לעבוד עבודה זרה, כך גם להרוג (מלבד מה שמפורש בתורה), וכפי שדורשת הגמרא[9] "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי... אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב... ולא דברתי זה יפתח, ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם".[10] אחרונים אחרים חולקים על סייג זה.[11]

דוגמאות

עריכה

דוגמאות בגמרא

עריכה
  • שמעון הצדיק יצא מחוץ למקדש לבוש בבגדי כהונה על אף האיסור.[12]
  • עזרא הסופר אמר את שם ה' המפורש מחוץ לבית המקדש.[13]
  • קרבן מיוחד של ”אֵילִ֣ים ׀ תִּשְׁעִ֣ים וְשִׁשָּׁ֗ה כְּבָשִׂים֙ שִׁבְעִ֣ים וְשִׁבְעָ֔ה” נעשה על פי הוראת שעה.[14]
  • לפי רבי יהודה, המקושש נהרג על פי הוראת שעה ולכן אין ללמוד משם להלכות אחרות.[15]

בימינו

עריכה
  • דין היתר מכירה התקבע באופן של הוראת שעה, למרות שניתנו לו גם נימוקים הלכתיים. בתחילה נקבע רק לשמיטה של שנת ה'תרמ"ט והוארך על ידי הרבנות הראשית עד השמיטות האחרונות.[16]
  • השרידי אש התיר להשתתף בתנועות נוער מעורבות, כדי שנשים לא יאבדו את דתם, מפני צרכי השעה.[16]

ראו גם

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק מפתח רעיון זה במאמרו "העיקרים"
  2. ^ שמונה קבצים, קובץ ב', פסקה ל'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג', עמוד א': "שאין הנביא רשאי לחדש דבר"
  4. ^ כך סיכם את הסמכויות בחידושי הריטב"א על תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ', עמוד ב'
  5. ^ סוגיה שפזורה בכמה מקומות בש"ס; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ג, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ג', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ח, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ', עמוד ב'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ג'; וראו: איתי שבת, הוראת שעה אצל נביא – מכוח סמכותו או מכוח ציווי ה' בלבד, מאורנו, כרך ח', באתר ספריית אסיף
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ד'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ד', עמוד א'
  10. ^ רבי שמואל יעקב קאפיל קליגסבערג (המו"ל), אות ט"ו, בתוך: רבי יחזקאל מקוזמיר, נחמד מזהב, פיוטרקוב תרס"ט, עמ' 10, באתר היברובוקס (ונשאר בספק מחמת הקושיא מהגמ' פסחים פ"ז); רבי יחיאל מיכל גולדשלג, אמרי אמת, ליקוטי חידושי הלכות, אות צ"ט, פיוטרקוב תרפ"א, עמ' 136, באתר היברובוקס (ונשאר בספק מחמת הקושיא מהגמ' בסנהדרין); הרב זאב וולף רבינוביץ, שערי תורת בבל, עמ' 165; הרב מאיר דן פלוצקי, כלי חמדה, פרשת ראה אות ד', באתר היברובוקס בלשון 'אולי'
  11. ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תרנ"ב; הרב אברהם יצחק קוק, משפט כהן, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ו, עמ' שמג–שמה, סימן קמ"ד, אות י"ח, באתר היברובוקס
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד א'
  13. ^ דף ס"ט, עמוד ב'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף ו', עמוד א'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ', עמוד ב'
  16. ^ 1 2 הרב שלמה רוזנפלד, גדרי הוראת שעה, ממעין מחולה, כרך ב', תשנ"ו, באתר ספריית אסיף